אי אפשר לעצור לב אחרי שהוא נכנס לפעולה

היי,

פרק חדש.

העניינים מתחממים.

אזהרה: בפרק מופיע הזיכרון שוולדמורט לקח מהרמיוני והוא מתאר אונס.

קריאה מהנה!

פרק 6: הרמיוני החדשה

"בחש שלוש פעמים בכיוון השעון, הוסף לוז, המתן חמש עשרה שניות... הוסף שתי טיפות של מיץ אוכמניות- ירח לבנות, בחש שמונה פעמים בכיוון השעון והמשך לבשל," הרמיוני עמדה במעבדת השיקויים שחלקה עם סנייפ. על הדלפק לפניה עמדה קדירת ברזל על האש ולצידה ספר חום עשוי עור עם דפים מצהיבים. היא עקבה אחרי ההוראות וחייכה כשהשיקוי הפך לחום בוצי. היא הטילה לחש יציבות על השיקוי כדי להשאיר אותו למשך הלילה.

"הרמיוני," למשמע שמה היא קפצה בבהלה. היא הסתובבה ומצאה את דרקו מאלפוי עומד בפתח הדלת. "אז אתה עוזב?" היא שאלה ביודעה את התשובה. וולדמורט החליט לשלוח את דרקו למחבוא אחר בטענה שהוא מסיח את דעתה של הרמיוני מהעבודה. דרקו הניד ראשו לחיוב ונע כדי לחבקה וללחוש לה להתראות. היא הסתובבה כדי לנקות, ולמקם כול דבר חזרה במקומו.

הרמיוני הלכה ישירות לחדרה במקום ללכת לספריה כפי שהייתה עושה בדרך כלל לפני ארוחת הערב. היא סגרה את הדלת והלכה להתיישב בכיסאה. חלף רק שבוע, שבוע אחד, מאז ששכבה עם שני אוכלי מוות (לא אחד ממהלכי השכרות הטובים שלה), מאז שהוא ראה את הזיכרון והיא החלה לעבוד על השיקוי הזה. כשהתיישבה, קפץ קרוקשנקס לחיקה, דף נייר בפיו, והיא כמעט צרחה בהקלה. הוא באמת עזב לשבוע, והיא באמת האמינה שמישהו לקח אותו.

הרמיוני פתחה את הנייר בעודה מחבקת את החתול וקראה 'הרמיוני אני- אנחנו מקווים שהפתק הזה ימצא אותך במצב טוב. אני ורון הופתענו מעט כשקרוקס הופיע פה ביום שני. זה יום שישי עכשיו, והוא אמור לשוב אלייך בקרוב. אנחנו רוצים שתדעי שעדיין לא הפסקנו לחפש אחרייך. אנחנו יודעים שאת לא יודעת היכן את, אך לידיעתך, נוויל חזר וסיפר לנו מה קרה. איזה שיקוי??? כתבי חזרה. באהבה, הארי ורון.'

הרמיוני צחקה בעודה קוראת את הפתק הקטן שוב ושוב. היא לקחה מחברת כחולה שקיבלה מאמו של דרקו, ועט נוצה מהמיטה שלה והתיישבה ליד השולחן. זה היה יומן סודי נחמד, שכול אחד שינסה לפרוץ את הסיסמא שהיא שמה, יישרף באופן קשה במקום לא נחמד ויהפוך לכחול. "מלאך אפל," היא לחשה והספר נפתח בעמוד נקי והרמיוני החלה לכתוב על השיקוי, על עזיבתו של דרקו, על הפתק של הארי ורון. היא ניתחה כמובן את כול קורות אותו היום, לפני שסגרה את הספר, ונתנה למבטה לנדוד אל הדלתות הצבועות שלצד מיטתה כמו שעשתה בדרך כלל.

היא נמשכה מתוך מחשבותיה על ידי וולדמורט, כמובן, שנכנס כדי לשוחח על השיקוי. הוא נתן בה מבט אחד וקימט את מצחו. שיערה הסבוך היה מוגבה במה שהוא הניח היה אמור להיות קשר, אך נפל מתוך הגומייה. חלוק המעבדה הלבן של הילדה היה מוכתם בכמה מקומות, ומאוד צבעוני בכמה מקומות אחרים. עיניה נעצמו והיא נשמטה לאחור בכיסאה חצי ישנה. "את צריכה להתקלח... ולישון. אני אחזור מאוחר יותר." הוא יצא מהחדר והרמיוני נשמעה להוראותיו לראשונה. טוב, היא כמעט נשמעה להן.  לבסוף היא מצאה את עצמה עובדת עוד קצת, לפני שנרדמה בסביבות השעה חצות. היא ישנה אל תוך הלילה ועד אחר הצהריים ביום הבא.

וולדמורט ישב בחדר העבודה שלו, מבטו מרוכז בהגיגית שעמדה לפניו על השולחן. הוא חש צורך עז לצפות שוב בזיכרון היחיד שהכילה. היה לו צורך מציק, או תשוקה עזה להצליח להבין את המכשפה. הוא גלש אל הזיכרון וצפה בו בזמן שהוא הוקרן לפניו, כמו שהוא הוקרן במוחה שבוע קודם לכן.

הרמיוני בת העשר עמדה בדלת האחורית שבמטבח של ביתה. היא צפתה איך הוריה יוצאים משביל הגישה ונוסעים במורד הרחוב עד שנעלמו מטווח ראייתה. הרמיוני סגרה את הדלת, נעלה את שלושת מנעוליה וצעדה אל הסלון, שם התיישבה על הספה והחלה לקרוא ספר. וולדמורט התיישב בכיסא וחיכה שהשעה תחלוף. הוא לא באמת המתין כל כך הרבה זמן, אך זה הזמן שחלף במקור.

הוא שמע את הצעדים שהרמיוני לא שמעה וראה את הנער היוצא מהמטבח. הוא היה בעל שיער בלונדיני כהה, עיניים חומות ונראה גדול ושרירי לגילו. היא לא הרגישה בו עד שהוא התיישב ולחש את שמה. הרמיוני הילדה קפצה אל הקצה השני של הספה והחווירה כל כך עד שיכלה להתחרות בבן מאלפוי. וולדמורט הבחין, שוב, שאישה מבוגרת שחלפה במקום, הסתכלה בחלון. לסתה צנחה, והיא משכה מה שנראה כשרביט והחוותה להרמיוני שתברח בעודה עושה זאת.

הנער התקדם אל הרמיוני, אומר לה שבקרוב תהפוך לאישה. היא נותרה שקטה אך נלחמה בכול כוחה ,כשהוא ניסה להסיר את מכנסיה. היא חבטה בפניו בחוזקה והתגלגלה מהספה. וולדמורט עקב אחריה כשעלתה במדרגות אל חדרה וצפה בה כשהתחבאה בארון. הזיכרון השחיר והוא יכול היה רק להניח שהיא כנראה התעלפה. התמונה הבאה הייתה של הוריה. הרמיוני ישבה בחיק אימה, מדממת מעט מבין רגליה. אביה אחז בצווארו של הנער, שהספיק לצעוק 'בוצדמים מטונפים!' לפני שנזרק החוצה.

וולדמורט מצמץ, הוא שב חזרה לחדר העבודה שלו. הנער היה קוסם, מה שמסביר כיצד הוא הצליח להיכנס לבית גריינג'ר מלכתחילה. הוא הרים את מבטו למשמע צעדים מחוץ לדלתו וגיחך. הרמיוני הבינה שהיא ישנה יותר מדי.

"אוח," הרמיוני ישבה במיטתה ונאנקה. היא מצמצה לכיוון השעון לפני שהצליחה לקרוא אותו. מחייכת, היא שבה לשכב לפני שהזדקפה שוב כמעט מיד. אחת? לא, השעה הייתה חצות כשנרדמה. זה אומר... שהיא ישנה יותר מדי! היא נלחצה וקפצה מהמיטה, לובשת שוב את אותם הבגדים שלבשה ביום הקודם. היא לבשה בזריזות את חלוק המעבדה הלבן של היום הקודם, חטפה את שרביטה וזינקה אל מחוץ לחדר ובהמשך המסדרון אל המעבדה.

סנייפ הסתובב כשהרמיוני המתנשמת נכנסה אל המעבדה. הוא חלף על פניה והיא מיהרה אל השיקוי לבדוק היכן סנייפ נעצר. היא לא שמעה את וולדמורט נכנס, או סוגר ונועל את הדלת, אך היא קפאה כשחשה בו נצמד אל גבה. היא נרגעה כששמעה את נשימתו המלחששת. הרמיוני המשיכה לעבוד בעוד ידיו גלשו באיטיות במורד גופה כדי לאחוז במותניה, נשימתו ליד אוזנה.

"השיקוי יושלם תוך שבוע, כול מה שאני צריכה זה את הפרח פצצת- שלג." הוא השמיע קול לכיוונה, גורם לה להיחלץ מאחיזתו ולגשת אל אחד העמודים המצהיבים בספר, להצביע על הפרח. "הוא נראה ככה," היא יידעה אותו. עיניו הביטו בתמונה של שדה טובל באור ירח. גבעולים ירוקים ניקדו את התמונה, ופרחים תפוחים ולבנים צמחו מתוכם. "בסדר," הוא אמר.

הוא התקדם לכיוונה והיא נסוגה ממנו עד שנתקלה בקיר. וולדמורט גיחך על הפחד שבעיניה אך עם זאת כשהביטה בו, עיניה התריסו כתמיד. הוא נהם בקול נמוך ופלט נשימה מלחששת כשהגיע אליה בצעד קצר. בתנועה חלקה שפתיו שבו את שפתיה בנשיקה תובענית. הרמיוני היססה לשנייה אחת לפני שנענתה לנשיקה. עיניה החומות ננעלו על עיניו האדומות לפני שנסגרו. ידיו גלשו מטה כדי לאחוז במותניה, למשוך אותה קרוב יותר כשהוא מצמיד את עצמו אליה.

כשהרמיוני העבירה את לשונה על שפתו התחתונה הוא נסוג ממנה. עיניה נפתחו כדי לראות אותו מביט בתמונה שבספר השיקויים. הוא הרים את מבטו אליה כשהיא דיברה אליו בקול עצור. "בבקשה," היא אמרה. עיניו עוררו אותה. הם נצנצו בגאווה ושמחה לאיד כשהוא שאל, "בבקשה מה? מיס גריינג'ר," היא צמצמה את עיניה לכיוונו. "בקש בבקשה מפרופסור- זאת אומרת מאסטר סנייפ, אם הוא יכול להשיג לי את פרחי פצצת- השלג תוך שלושה ימים, עד יום שלישי." היא אמרה וצעדה אל השיקוי כדי להוסיף לו את המרכיב האחרון ולראות אותו משנה את צבעו מחום-בוצי לכחול.

דלת המעבדה נסגרה, הרמיוני הרשתה לעצמה לשחרר נשימה רועדת והביטה אל הדלת. היא עוד יכלה להרגיש את טעמו על שפתיה. טעם של יין, ועוד משהו, משהו אחר שהיא לא הצליחה לזהות. הרמיוני נשכה את שפתה והמשיכה לעבוד כשמצחה חרוש קמטים מריכוז... או אולי בעצם מבלבול?

הפרק הקודם		הפרק הבא