Angels love

"מאגנוס. אני מתאפק לא לגלת לה. זה קשה."
"אני, החזקתי שלושים ושמונה שנים, בלי לגלות לבת האנוש שלי שאני מלאך."
"סיפרת לי שלא הראת את עצמך."
"נכון. זה מה שאתה היית צריך לעשות."
"מרטיניוס אישר לי לעשות זאת." אמר בכעס. הוא יצא משם, פרש כנפיו, וקפץ.

הוא הביט בה, כותבת את סיפורה בשקט. אימא שלה, נורת', קראה לה לארוחת הערב. הוא הסיר את האנרגיה, שנייה לפני שהושיטה את ידה לדלת.
"חכי שנייה." אמר. היא הסתובבה בבהלה.
"כמה זמן אתה פה?" לחשה. היא פחדה שאימא שלה תשמע אותה.

"די הרבה." צחקק. היא חייכה.
"אני אחזור אחרי הארוחה. להביא לך משהו?"
"אני לא אוכל."
"כמו שחשבתי." נאנחה, ויצאה מהחדר. הוא צחקק, ויצא אחריה. נורת' הביטה בו. אושר נסתר על פניה.
"רור. איך הגעת לכאן?" שאלה.
"אני ונדה שמרנו על קשר. החלטתי לבוא." אמר. היא חייכה.
"איזה יופי. תוכל לספר לנו קצת עלייך?" שאלה. מטילדה, אחותה של נדה יצאה מחדרה והביטה בו.
"הלו... מה אתה עושה פה? אתה לא מלונדון?" שאלה מבולבלת, והתיישבה במקומה.
"כן, אני פשוט באתי לבקר." אמר. "אני אעמוד כאן, כדי לא להפריע לכן." אמר ונמד בפינה.
"אתה לא-"
"רור לא נוהג לשבת, אימא." הגנה נדה. למרות שלא ידעה מה הסיבה לכך.
"אה. טוב."
"רצית לשאול אותי כמה שאלות, לא?"
"כן, כמובן. רציתי לשאול על המשפחה שלך."
"טוב. אני גר עם סבא וסבתא שלי, ודוד שלי.  ההורים שלי מתו." למרות שמלאכים לא יכולים למות. חשב לעצמו.
"אה. אני..."
"את לא צריכה להצטער." אמר לפני שגמרה את המשפט.
"אה. טוב... הסבים שלך באו איתך לכאן?"
"לא. אם לא אכפת לכן, אני אצא עכשיו. אני אחזור כשתגמרו. אין בירצוני להפריע לכן." אמר ופנה החוצה. נדה רצה אחריו, ופתחה לו את הדלת. "תודה." אמר. היא חייכה, והוא הלך. הוא חיכה, וחיכה. אבל זה לא הציק לו.

"גמרתי לאכול." יצאה נדה מהבית. הוא חייך. הוא נכנס אחריה, ישר לחדרה.
"יש לי ניחוש מופרע." אמרה לפתע, והתישבה על הכיסא.
"יכולת לתת לי לשבת על הכיסא. אני יכול לעשות את זה."
"אה. טוב, חשבתי, רגע. והגעתי למסקנה, שאתה לא מוחשי. אתה כמו רוח..."
"קרוב." צחקק.
"אני יכולה לגעת בך?"

"את יכולה לנסות, אני לא בטוח שתצליחי." אמר.הוא הושיט את ידו, והיא קרבה את אצבעה. היא העבירה אותה בתוכו ממש, כאילו שהוא אינו שם. היא הביטה בעניו, והעבירה את ידה לפניו. ושוב ידה עברה דרכו. ענייה נצצו, והפעם היא איפשרה לדמעות לזלוג.
"זה לא הגיוני." מלמלה.
"אני מצטער."
"מה אתה?"
"אני חושב שכבר מותר לי לגלות לך. נדה, אני מלאך." אמר. הוא רצה לנשק אותה, להצמיד את שפתיו לשפתיה. אבל הוא לא יכול היה.  זרם הדמעות התחזק, והיא נעמדה. "אני אלך עכשיו." אמר. היא הנידה בראשה לשלילה, אבל הוא כבר נעלם. היא רצתה לצרוח, אבל לא יכלה. היא רק בכתה. היא אהבה אותו.

הפרק הקודם		הפרק הבא