מים אפלים

תודה לכל מי שעשה את המאמץ להגיב D: אני שמחה שהפאפיק מעורר סקרנות.

הייתי שמחה לשמוע עוד ממי שמרגיש שיש דברים לא מובנים. מה בדיוק לא מובן? הכוונה היא שיש כל מינים פרטים בעלילה שהם עמומים ואין עליהם פירוט, או שפשוט קשה להבין מה קורה בסיפור? האם יש נושא מסוים שצריך הבהרה?

אני מאמינה שהפרק הזה יענה על לא מעט שאלות שעלו בתגובות פה. אני באופן אישי אוהבת אותו מאד. קריאה מהנה (:

פרק 5

כתב חידה

בעשרים השנים האחרונות לחיו, מוחו של אלבוס פוטר חג מסביב לשאלה אחת בלבד. כל המחקרים שביצע, כל הספרים שקרא, כל הידע שרכש – כולם היוו בסך הכל רקע לתעלומה האחת שהטילה צל על חיו. מגיל צעיר מאד הוא חונך לחפש את התשובות לכל שאלה שמוחו הצעיר והסקרן העלה, וזו הייתה תפיסה שעיצבה את חיו. למצוא תשובות. גם בגיל ארבעים ושלוש, הסקרנות שלא יודעת שובע הייתה האש שהזינה את חיו.

ייתכן שזה נבע מהעובדה שהורגל ללמוד ולחקור בשקיקה מגיל צעיר, אך הוא חש שמגיע לו לקבל תשובות. לא מתוך רצון בנקמה או צורך להמשיך את הדרך המסתורית שנקטעה, אלא מתוך רצון להשלים את כתב החידה.

הרמז הראשון לכתב החידה הזה הוענק לו יותר מעשרים שנים קודם לאותו היום. הוא עמד על חופי האגם הגדול ביום סתווי מר, פניו הצעירות וידיו נתונות לרחמיה של הרוח הקרה. המים המתוקים שהזדחלו על חלוקי הנחל הכו בסוליות נעליו, מחלחלים לתוך העור המהווה ומקפיאים את אצבעות רגליו. הוא זכר את התחושה האומללה של הרטיבות והקור היטב – היא ליוותה אותו בכל פעם שהרהר באותו היום.

השמיים היו אפורים כמתכת. עניו של אלבוס היו מלאות דמעות, והוא כבר לא יכול היה לשאת זאת עוד. תמונתה של סירת העץ הנסחפת במים השחורים היטשטשה לנגד עניו, עד שכבר לא יכול היה להיות בטוח שהיא עוד שם.

לפתע מנגינה נוגה הגיעה לאוזניו, בוקעת גבוה מעליו. הוא הרים את מבטו, ניצוץ של תקווה לא ברורה ניצת בליבו, וכבה מייד. כנפיים זהובות נפרשו בשמיים כמו צאתה של השמש, בעוד עוף החול האצילי דואה מעל מקום מנוחתו של חברו האחרון... ואז להבה פילחה את השמיים, והסירה התקלחה.

הדליקה הפתאומית יצרה גל מתפרץ של חום שפגע בפניו של אלבוס. דמעות החלו לנשור מעניו, צורבות את פניו כאילו התלקחו גם הן בלהבות.

הוא תחב את ידיו עמוק בכיסיו, הרים את כתפיו כנגד הרוח הקרה, ובכה. בכה כמו ילד. הוא לא רצה לאפשר לקינת עוף החול לנחם אותו – הוא לא רצה להיפטר מהאומללות הילדותית והצורבת שחש. באותו הרגע הוא הרגיש שזה כל מה שהוא יכול לעשות על מנת לכבד את האדם שגופתו נשרפת מול עניו.

זה היה אדם שכיבד, ויותר מכך, אהב - אהב יותר מכל אדם אחר. הוא היה חבר, מורה, מנחה... הוא היה אביו. ואלבוס היה היחיד שהגיע לחלוק לו כבוד אחרון.

אך ממבט לאחור העובדה הפעוטה הזו לא הטרידה את אלבוס במיוחד. באותו הרגע בו עמד על גבול המים בעיניים דומעות וצפה בלהבות הרושפות מטילות את עצמן לתוך המים החלקים כזכוכית, עזות ונוראיות כנגד השמיים האפורים, האיש שהיה אביו היה במרחק בלתי יתואר משם – רחוק יותר משמוחו המלומד של אלבוס יכול היה אפילו לדמיין. בוודאי לא שינה לו מי הגיע לראות את גופו הגשמי מתפורר לעפר ושוקע לתוך המים העמוקים, ובטח לא שבנו האמצעי בכה לנוכח המראה, בפעם הראשונה והאחרונה בחייו הבוגרים.

לא, הרגשות שחש באותו היום היו ילדותיים ומטופשים. הוא היה ילד באותה עת – בן תשע עשרה בסך הכל. הוא לא חשב שהכאב, הגעגוע וההשפלה ייעלמו אי פעם. אך הם אכן נעלמו (מלבד הגעגוע, שעוד היה שב לנקר בו מידי פעם), והיה עליו להמשיך הלאה.

הרגשות הכאובים והכעס פינו את מקומם במהרה לצורך בלתי פוסק להבין את האירועים שהובילו אל הסיום הטרגי הזה לחיו של איש דגול. היה עליו לדעת מדוע עמד לבד באותו היום על מנת להעניק כבוד אחרון לאביו שמת בטרם עת. כיצד זה שהארי פוטר, אותו אלבוס למד לראות כאיש אהוב וכגיבור, מצא את מותו בצורה משפילה ופתאומית כל כך? ומדוע כולם האמינו שהוא אשם בפשעים שלעולם לא היה מסוגל לבצע?

ובכן, זו לא הייתה הפעם הראשונה בה אלבוס האמין במשהו בו אף אחד אחר לא האמין – במקרה הזו, חפותו של אביו. הוא עבד במשך עשרים שנים על מנת להוכיח את צדקתו. אך באופן שבוודאי לא היה צירוף מקרים, נכפה עליו לעזוב לגלות ברגע שהיה על סף פריצת דרך בחקירתו... האדם שכפה עליו לעזוב ללא ספק לא היה מעוניין שהאמת תצא לאור. אלבוס יכול היה להאשים רק את עצמו על שנהג בחוסר זהירות בשנים האחרונות וחשף את נושא חקירתו בפני שורה של אנשים... אך למרבה הנוחות, לא היו אנשים רבים שהיו בעלי השפעה מספיק על מנת להפליל אותו בצורה מושלמת כל כך, וגם בעלי מניע חזק מספיק. למעשה, היה רק אדם אחד כזה. רק מכשפה אחת חזק ופיקחת מספיק.

למרבה הנוחות, במהלך שהותו בהוגוורטס אלבוס חקר עמוק מספיק את סיפור חיו של אביו על מנת לדעת היכן יוכל למצוא את התשובות שחיפש. באופן לא מפתיע במיוחד, העקבות הובילו אותו הישר אל ההתחלה.

צורת האנימגוס שלו העניקה לו יתרונות רבים במהלך השנים. מלבד העובדה שהאפשרות לעטות על עצמו מוח חייתי העניקה לו שלווה עצומה, ושהיכולת עצמה עודדה את קבלתו לווינטרהול ולמשרת המורה לשינוי צורה בהוגוורטס, זו הייתה התחפושת המושלמת.

אף אחד, לא מוגל ולא קוסם, חשד בעורב שהתיישב לו על חומת האבן שהפרידה בין השדות לבית משפחת פוטר הישן. זו הייתה שעת בין ערביים. ילדים שרכבו על אופניים חלפו בדרך האפר בהמולה בדרכם הביתה לארוחת הערב, ובחורשה שמאחורי הבית, ציפורים קראו קריאות תוגה. רוח מערבית נשאה איתה ניחוח עמוק של ים, ואת צליל רשרש השיבולים הזהובות בשדה.

הוא פרע את נוצותיו השחורות, ממתין. הילדים נעלמו, לוקחים את הרעש איתם. שמש הערב שהסתננה בין העצים הכתימה את החומה בכתם מוארך של צבע כתום, ושיקפה את השמיים הצלולים בחלונות הבית הדומם.

לאחר זמן לא רב, דלת הכניסה נפתחה. אישה צעירה נושאת סל קניות חצתה את שביל הגישה ויצאה דרך השער שתמיד חרק. היא הייתה יפה ורעננה מאד – לבושה שמלת קיץ וסנדלים, ושיערה זהוב ושופע. העורב צפה בה בעניים ירוקות כהות כל כך שהיו כמעט שחורות, בעודה חולפת בשביל האפר לפניו. עבר זמן רב מאז שראה אותה לאחרונה; היא התבגרה מאד.

היא השיבה לו מבט, אך הוא בסך הכל היה עורב. הוא צפה אחריה גם כשעברה אותו, ולא יכול היה שלא לתהות לאן היא הולכת, והאם זה לא מסוכן מידי עבורה להסתובב לבדה באזורים מוגלגיים בזמנים שכאלה.

לבסוף היא נעלמה מטווח ראייתו. באותו הרגע פרש את כנפיו והתעופף אל גדר הגינה. ממקומו שם יכול היה לראות שחלון האמבטיה בקומה השנייה פתוח. הוא התעופף דרכו ונכנס לחדר הרענן, המוצף אפלוליות רכה ומתוקה, קרירה. שם הוא שינה צורה והטיב את גלימתו.

"אותך מזמן לא ראיתי," אמרה לו המראה בהשתאות. "התבגרת מאד."

"זה מה שהזמן נוטה לעשות לנו," הוא השיב ויצא מהחדר. המסדרון, כמו החדר, היה אפלולי ושקט. המראה הציף אותו גל זיכרונות שהסיח את דעתו לרגע ארוך.

הוא עמד בפיתוי להיכנס לחדרו הישן ולראות מה עלה בגורלו, ובמקום נכנס לחדר העבודה של אביו, המקום שהיה ונשאר האהוב עליו בבית.

החדר היה טחוב ולא מאוורר, שקוע באפלוליות. הוא בקושי השתנה בעשרים השנים האחרונות, הוא שם לב בסיפוק. כל הרהיטים והחפצים הישנים עוד היו שם.

הוא ניגש אל החלון היחיד בחדר, שהיה גבוה ומעוגל בחלקו העליון, עשוי מעשרות ריבועי זכוכית אותם אלבוס ספר אינספור פעמים בילדותו, ופתח אותו אל אוויר הערב הצח. בחוץ, השמיים קיבלו גוון עמוק של כחול, וענן בודד נצבע בצבעי וורוד וסגול של שקיעה.

הוא הבחין שעץ הזית הבודד שהכיר מילדותו עוד עומד במרכז השדה. מראהו של העץ החסון והירוק תמיד העומד לבדו, אותו הוא מאז ומתמיד זיהה עם אביו, העניק לו נחמה כמוה לא ידע מזמן.

מתחרט על שנמנע מהמקום במשך כל השנים האלה, הוא חזר פנימה והחל לסרוק את החפצים המוכרים שבחדר.

על כרכוב האח היו מפוזרות תמונות ממוסגרות מרובות, שהציגו דיסוננס בין משפחתו החדשה של הארי פוטר לבין משפחתו הישנה. תמונה ישנה של סבו וסבתו של אלבוס הוצבה ליד תמונה של אביו ואימו המנוחים, ותמונה שהציגה את הארי פוטר בצעירותו עם סנדקו הועמדה ליד תמונה משותפת של כל ילדי המשפחה, בימים הטובים והתמימים. אלבוס צפה באביו הצעיר שבתמונה, מזהה בדמותו עצבות לא ברורה.

הוא הרים את המסגרת על מנת לבחון את התמונה מקרוב. תחתיה נגלתה פיסת נייר צהובה, פריכה. זה היה, למעשה, גזיר עיתון ישן. אלבוס נטש את התמונה על מנת ליישר אותו. הגזיר היה עתיק – בן יותר מעשרים שנה. הוא הציג את אביו של אלבוס, ככל הנראה כמה שנים לפני מותו, לוחץ את ידה של אויבתו המושבעת; חברת קסמהדרין צעירה במיוחד, בת מחצית מגילו של ראש לשכת ההילאים בזמנו. למרות זאת, אלבוס זכר כיצד היא השכילה להערים קשיים רבים מספור בדרכו, כפי שכעת השכילה להפריע לאלבוס להוכיח את חפותו.

הלנה סלין. היא הייתה צעירה ויפה בהרבה בתמונה הזו מאשר הייתה היום. פנייה הצעירות עוד היו ללא דופי, בלתי מצולקות, שיערה סמיך וכהה, וחיוכה חד, ערמומי כמעט, בעודה לוחצת את ידו של הארי פוטר בכנות. אלבוס קיפל את הנייר והכניס אותו לכיסו.

שתי תמונות התווספו לאוסף במהלך השנים. אחת הציגה את הנערה זהובת השיער שהוא ראה קודם לכן, לבושה במדים תכולים של בית ספר זר וכבושה מצנפת טקסית, קורנת משמחה, מחובקת על ידי אביה הגאה. השנייה הציגה את אחיו כשהיה בן עשרים יחד עם אחותו כשהייתה בת ארבע עשרה, שניהם לבושים במדי נבחרת הקווידיץ' של גריפינדור. הוא עמד מאחוריה, זרועותיו כרוכות סביב כתפיה וסנטרו נח בשובבות על ראשה. קשת פרחונית קישטה את שיערה האדמוני הארוך של לילי, והיא חייכה ללא דאגות את חיוכה המקסים בעודה מפריחה לו נשיקות. אלבוס השיב לה חיוך. התמונה צולמה בסך הכל שנה לפני שהיא ואימם מצאו את סופן יחדיו. היא הייתה כה צעירה, בסך הכל בת שש עשרה, בלילה בו נרצחה באכזריות...

מעל האח הייתה תלויה תעודה שאישרה שאביו אכן היה הילאי מוסמך מטעם משרד הקסמים, ומעליה הוצגה מדליית זהב ממוסגרת, עליה נחרט הסמל של מסדר מרלין ותחתיו השם המלא של אביו של אלבוס. זה היה האות הראשון של מסדר מרלין שהוענק לו בצעירותו.

באותו הרגע לא הצליח לזכור האם לאחר הטרגדיה משרד הקסמים הצהיר שהאות נגזל ממנו או לא. הימים שלאחר מות אביו היו מעורפלים בזיכרונו, ואולי פשוט לא באמת היה אכפת לו אם מישהו חשב שהוא כבר לא ראוי למדליה הזו, כי בעניו, אביו לא היה זקוק לאות על מנת להיות גיבור.

בחדר היו שלל ארונות תצוגה ומדפי ספרים, רבים מהם נעולים מאחורי דלתות עץ. בפינת החדר עמד הארון השמור ביותר של אביו, עשוי עץ שחור ומעוטר תחריטי כסף ישנים בדוגמאות רבועות. דלתות הארון היו עבות, גבוהות, בולטות קדימה כחרטום אונייה. לא היו ידיות או חור מנעול.

אלבוס הניח את ידו על העיטורים והארון נפתח לכבודו ללא קול. בקדמת הארון, כל המדפים היו עמוסים עד אפס מקום בספרים נדירים, ובצד הפנימי של כל כנף דלת היו קבועים מדפים קטנים יותר, מלאים במבחנות שיקויים דלוחות ובחפצים שונים ומשונים. תוכנו של הארון לא השתנה כלל מאז הפעם האחרונה בה הביט לתוכו. אחרי מותו של אביו, אלבוס היה היחיד שהיה מסוגל לפתוח אותו, דבר שהבטיח שאיש לא יחטט בו. והוא לא התכוון לשנות את המצב הזה; הוא רצה לשמר את הארון ואת תוכנו בכל מחיר.

כילדים, אלבוס ואחיו ערכו תחרות ממושכת מי יהיה הראשון שיצליח לפתוח את הארון, שהיה נעול באופן תמידי. אלבוס בילה כל דקה פנויה בבדיקת כל פינה ונקודה בארון, ועד מהרה התעוררה בו תחושת כישלון. ג'יימס היה מבוגר וחזק ממנו, וידע הרבה יותר על קסם. הוא כבר ניסה טקטיקות שונות ומרובות – פעם אחת אפילו ניסה להפריד את הדלתות עם סכין מטבח כשהוריהם לא היו בסביבה – ולא היה לאלבוס ספק שהוא יצליח במשימה לפניו.

חודשים עברו, ואף אחד מהם לא הצליח לפתוח את הארון. ג'יימס החל לנדנד לאבא שלהם שיגלה לו את הסוד, אך הוא היה רק מחייך ומשיב בשלילה. בשלב מסוים ג'יימס התייאש, ובמשך זמן מה, שני האחים שכחו מהעניין.

אך הפיתרון הגיע לבסוף, ברגע בו אלבוס לא ציפה לו. הוא נכנס לחדר העבודה של אביו וגילה שהוא לא שם. הוא החליט לחכות לו בכורסא ששניהם אהבו ליד האח, שם הוא ישב והביט מסביב לחדר בחוסר מעש. הוא הביט בארון מבלי באמת לראות אותו, כשהוא הבין פתאום - עיטורי הכסף הרבועים לא היו סתם קישוטים, וגם לא מפה, כפי שחשב בעבר. הם היו חידה.

למרבה פליאתם של אלבוס ואחיו, אביהם היה מרוצה מאד כשבנו הצעיר פתר את החידה והצליח לחשוף את תכולת הארון.

"זה כל מה שהיה צריך לעשות, לענות על חידה מטופשת?" אמר ג'יימס, מסרב להאמין שאחיו הצעיר הביס אותו.

"כן, ג'יימס, רק חידה," אמר אביהם. "הצבתי את ההגנה הזו בהנחה שכשתהיו בוגרים מספיק בשביל לפתור אותה, תהיו בוגרים מספיק על מנת להתמודד עם המידע עליו היא מגנה..."

הזיכרון העלה חיוך על פניו של אלבוס. ההתנסות הזו לימדה אותו רבות, ועיצבה את תפיסת העולם שלו בבגרותו. התפיסה הייתה שבכל פינה מסתתרת חידה, דבר מה לפענוח, ושהתשובה תמיד תימצא במקום ובזמן הלא צפויים ביותר.

בעוד החדר מחשיך סביבו, הוא העביר את אצבעותיו על עמודי השדרה החלקים של הספרים, לוחץ אותן בעדינות על גבי השמות המוכרים. הוא קרא כל אחד ואחד מהספרים האלה לפחות פעם אחת במהלך נעוריו; הם היו ספרים על קסם עתיק, על תיאוריות היווצרות הקסם, תורת השרביטים, העצמה, ביעור הכרה, רונות עתיקות ושינוי צורה. קריאת הספרים האלה עוררה אצלו לראשונה את התשוקה ללמוד ולחקור את הקסם על כל מובניו, ודחפה אותו להצטיין בשיעוריו ולגמוע כמות עצומה של ספרים ומאמרים בנושאים מרובים. בגיל מאוחר יותר אפילו השאיל את גלימת ההעלמות של אחיו על מנת להרוות את צימאונו לידע בעזרת מדור הספרים האסורים בספריית בית הספר.

הוא חיפש בארון ומצא ששרביטו של אביו עוד נח שם, מיותם, במקום בו השאיר אותו למשמרת לפני עשרים שנה. הוא הרים אותו וסובב אותו בין אצבעותיו, מהרהר. תחושת העץ הישן והמחוספס בין אצבעותיו הזכירה לו את היום בו הפקיד אותו שם. כבר אז משהו בו אמר לו שעוד ישוב לשם יום אחד.

"אין צורך בגינונים האלה," הוא אמר לפני שקצה השרביט של אחיו יספיק לגעת בעורפו. "הבנתי ממכתבך שאתה מסכים לראות אותי."

"אני רוצה שתענה על שאלה," עלה קולו העמוק של אחיו מאחוריו.

אלבוס גלגל את עניו. "אם אתה מוכרח."

"אני מוכרח. מה אבא העניק לי כשהגעתי לבגרות?"

"מלבד גלימת ההעלמות, אתה מתכוון? האופנוע של הסנדק שלו, אם אני לא טועה."

"אל תשמע כל כך מריר. מעולם לא רצית אותו."

"לא, לא רציתי אותו. אבל את גלימת ההעלמות רציתי."

זוג ידיים חזקות אחזו בו וסובבו אותו. לפני שהבין מה קורה, אחיו העניק לו חיבוק קצר ושחרר. הוא הביט בפניו, לא משוכנע כיצד להגיב. הם מעולם לא התחבקו לפני כן, עד כמה שהיה זכור לו.

ג'יימס לא השתנה הרבה מאז הפעם האחרונה בה ראה אותו. הוא עדיין נשא דמיון יוצא דופן לאביהם כשהיה בגילו, למרות שעניו היו חומות ולא ירוקות, והוא לא הרכיב משקפיים. הוא היה נאה, כפי שתמיד היה, וחסון לגילו, אך שיערו השחור הפרוע החל להאפיר.

"ראיתי את הבת שלך," הוא אמר, חש צורך מוזר לשבור את השתיקה, ופסע לכיוון שולחן העבודה. "היא יפתה מאד."

"כן, מאד," הסכים ג'יימס בגאווה.

"בת כמה היא? עשרים?"

"עשרים ואחת. אימא שלה רוצה שתרכוש השכלה אקדמאית, אבל היא מתעקשת להשקיע את כל הזמן שלה במסדר." הוא נראה מרוצה למדי מההחלטה הזו, בניגוד למצופה מאב.

אלבוס המהם בהסכמה. חילוקי הדעות של אחיו עם אשתו לשעבר לא עניינו אותו במיוחד. במקום להגיב, הוא עבר מאחורי שולחן העבודה ובחן את החדר הלוטה בצללים, משחק בשרביט של אביו.

"לא שינית פה כלום."

"לא. אני כמעט ולא משתמש בו, למען האמת... למה אתה פה, אל?"

אלבוס העמיד פנים שהוא בוחן מדף עמוס מזכרות שניצב מאחורי השולחן. היה עליו לפעול בזהירות.

"אתה לא מסוגל להאמין שרציתי לראות את אחי, סתם כך?"

"לא בדיוק."

"אתה מכיר אותי טוב משחשבתי," אמר אלבוס בחיוך מריר.

"תענה על השאלה שלי," התעקש ג'יימס, נטוע במקומו ליד הארון. "לא ראיתי אותך שנים. למה פתאום החלטת ליצור איתי קשר?"

"אני רוצה שתעזור לי לטהר את שמי ולהשיב את מקום עבודתי."

"אל תשקר לי," הייתה תגובתו המיידית של ג'יימס. הוא התקרב אל שולחן העבודה, כך שהוא היה הדבר היחיד שהפריד ביניהם. "אפילו אם היית זקוק לעזרתי, אתה גאה מכדי לבקש אותה..."

"הינה, אני מבקש אותה עכשיו." אלבוס התקרב גם הוא אל השולחן.

דמויותיהן של אימו ואחותו נופפו לו מתמונה ישנה שנחה עליו. הוא הרים אותה על מנת להסתכל בה מקרוב. כשהרים את עניו מצא שאחיו מביט בו, וחייך. אחיו הסיט את מבטו בקשיחות, אבל אלבוס קיבל את מבוקשו; הוא מצא את הפרצה, והחל להתגנב לראשו של אחיו.

הוא ידע את המיקום של הבית ההוא. טחוב, קודר... הוא ביקר שם לפני שנים רבות...

ג'יימס שפשף את עניו, כאילו נתקף כאב ראש פתאומי.

"אתה לא רוצה לדעת האם זה נכון?" אמר אלבוס, ממשיך להסיט את דעתו של אחיו מניסיונו לבאר את הכרתו. "כל מה שכתבו עלי בעיתונים?"

"מה הטעם? אם באמת היית עוסק בקסם אפל, היית מודה באשמה?" ג'יימס הפנה את גבו והילך לכיוון האח. "כך או כך, זה לא משנה מה עשית ומה לא עשית. איני יכול לעזור לך."

"דווקא נוצר בי הרושם שצברת השפעה בשנים האחרונות, מאז הפרישה..."

מה שמצא שם בלבל אותו... הוא לא נגע בדבר...

"אל תהיה מגוחך. הסיבה היחידה שמישהו תומך במסדר היא שאין לאנשים במה להיתלות. הם מבולבלים, ואין מי שיספק להם תשובות – הם לא יודעים ממי הם צריכים לפחד, מהמוגלגים או מאויבים מבית. הם סומכים עלינו להגנה, כי משרד הקסמים לא יכול לעשות את זה. האנשים שם עסוקים בלרדוף אחרי הזנב של עצמם עם חקירות חסרות מוצא, במקום להתרכז במה שחשוב באמת. אני לא אבא, והמסדר הוא רק צל של מה שהיה בעבר..."

הוא חלם על מקום מפלט, כפי שהיה לאביו. אך הוא התאכזב מרות... הוא עזב ולא חזר יותר... זה הפחיד אותו –

"מעולם לא תיארנו לעצמנו שנגיע לכזו אנרכיה," אמר אלבוס כשראה שמבטו של אחיו נהיה מזוגג. "קוסמים ומכשפות מתחילים לקחת את החוק לידיים שלהם, לא יודעים למה הם צריכים לצפות בהתמודדות עם מוגלגים. למדנו להניח שהם חלשים, אבל נראה שטעינו... אנחנו בכזה מיעוט ביחס אליהם, שאנשים לא יכולים לעשות יותר מאשר להגן על בתיהם שלהם. אחרי הכל, ידוע שמחצית מהקוסמים באנגליה חיים בין המוגלגים, ומשרד הקסמים כלל לא מודע לקיומם. הוא לא מוכן לעשות עבורם דבר... אבא לעולם לא היה נותן לכל זה לקרות."

בעוד הם משוחחים החשכה ירדה. אלבוס לא יכול היה לראות יותר מאשר את קווי המתאר של גופו של אחיו, וברק האור האחרון על מסגרות התמונות של הכרכוב.

"לא," אמר ג'יימס בקול קודר, מוזר. "הוא לא היה נותן לזה לקרות."

אלבוס ריסן את המתח שהתעורר בו לנוכח הנוקשות הפתאומית של אחיו. הוא חש שאולי הגזים מעט בחיטוט האחרון, והוא חש בו שם... היה עליו למצוא את הדבר לשמו הוא בא, ובמהירות, לפני ג'יימס יעשה דבר מה טיפשי.

"כבר חשוך," הוא אמר. "אולי תדליק את האור, ונשב להשלים פערים?"

"בסדר," אמר ג'יימס, והוציא שוב את שרביטו.

אור אדום קרע את החשכה כמו ברק, אך אלבוס היה מהיר. הוא חמק מהקללה וריכז את כל כוחו בצלילה אחרונה ועמוקה אל תודעתו של אחיו.

הבית היה בלונדון, בשכונה ענייה ונידחת – כיכר גרימולד, בית מספר 12. הוא הגיע אליו ביום קודר וגשום, וניצב מול החזית השטוחה והמאיימת זמן ארוך, מסתכל בחלונות השחורים, המחופים ווילונות. זה היה מקום המפלט המסתורי של אביו. הוא חש שאולי עכשיו, כשרק הוא ואלבוס נשארו, זה עשוי להיות מקום המפלט שלו. מקום בו יוכל לזכות במנוחה מחיי המשפחה המתוחים ומהקריירה התובענית במשרד הקסמים. מקום בו הוא יוכל להרגיש קרוב אל האנשים שאיבד, ולהתגבר על האכזבה המרה.

אך החלל בפנים היה מאובק, עתיק ומסתורי באופן מאיים. ספרים מילאו חדרים שלמים כמו מגדלים קודרים, ותיבות נעולות שהוא לא הצליח לפתוח נערמו בפינות כמו מפלצות נמות. המקום נראה כמעבדה של חוקר שנאלץ לעזוב במהירות. הוא ניסה לבחון את הספרים, אך הם היו סתומים בעניו.

הוא עזב, חש סלידה עמוקה מזיכרונו של אביו...

גל אלים של מים קרים כאילו הציף את אלבוס, שוטף אותו אל מחוץ לתודעתו של אחיו. הוא מצא את עצמו על הרצפה.

"הייתי צריך לדעת," סינן ג'יימס מבין שיניו בזעם, עומד מעל אלבוס בחוסר יציבות, שרביטו בידו.

"מצטער, ג'יימס," השיב אלבוס, נשאר קפוא במקומו בנכונות לזנק, שיערו מכסה את עניו. "תמיד אמרתי שיום אחד אני אחזיר לך על כל ההצקות."

"חתיכת – "

הקללות נפגשו במרכז החדר, מציפות אותו באור מעוור. אלבוס זינק אל החלון הפתוח בחסות הסחת הדעת, שרביטו של אביו בידו. הוא היה כמעט בחוץ כשהקללה השנייה של ג'יימס פגעה בו. הוא נהדף החוצה מעוצמת הפגיעה ושינה צורה במעמקי הכאב החד שתקף את צד גופו. הכאב מעוור את מוחו החייתי, הוא נאבק לייצב את עצמו בעודו דואה הרחק משם, אל תוך הלילה.

הוא שב לביתו החשוך ונכנס מבעד לחלון הפתוח. הוא נחת, מקרטע בשל פציעתו, על ראש מגדל הספרים שנערם על הכיסא. באח בערה אש בצבע אזמרגד, ופניה המשועממות של מורגנה צפו בתוכה. ענייה נדלקו כשהבחינה באלבוס.

הוא התעופף אל מול האח וחזר לצורתו האנושית. מייד הכאב בצלעותיו התחדש, חד וברור.

"מה את עושה, מורגנה?" הוא שאל, כורע מול הלהבות, אוחז במקום הפציעה.

"מה קרה לך?" היא אמרה מייד, מביטה בדמותו במתח.

"סכסוך ישן," הוא השיב בלי לפרט. "אני אהיה בסדר גמור. זה רק פצע שטחי. אבל מה את עושה פה? אם מישהו יגלה שאת משוחחת איתי – "

"אני יודעת שזה חסר זהירות, אבל הייתי מוכרחה לספר לך שהפטרונים הסכימו. אני ניגשת לבחינות הקבלה!"

"זה נפלא," הוא אמר, מתאמץ לחייך למרות הכאב. הוא ידע שלחברו הוותיק הייתה יד בעניין. חבורת טהורי הדם הזקנים שהופקדה על רווחתה של הנערה מעולם לא הפסיקה לגלות קמצנות ועקשנות. "אני גאה בך. אני בטוח שתעברי את המבחנים בהצלחה."

"תבוא לראות אותי נבחנת?" היא שאלה, ואז הפנימה את דבריה שלה. היא נראתה מאוכזבת, אך נשאה את האכזבה בבגרות. "בעצם, לא משנה."

אלבוס לא הפסיק להתפעל מהאופן בו התבגרה בחודשים האחרונים, מאז שעזב את הוגוורטס. לא היו לו ילדים, והוא ידע שגם לא יהיו לו. מורגנה הייתה הדבר הקרוב ביותר לבת שהוא זכה לו, והוא לא הפסיק לרוות נחת ממנה.

בתחילה, כשהוריה נכלאו באזקבן, לא מצא חן בעניו לדאוג לילדה קטנה. הוא עדיין למד בווינטרהול באותה התקופה, והיה שקוע בלימודים ובשלל מחקרים שלא אפשרו לו להיות קשוב לצרכיה של ילדה. הוא השתדל להימנע ממנה כמה שיכול היה (ייתכן שלא יכול היה לסבול כמה היא מזכירה לו את דיימוס, חברו הקרוב, שנידון לגורל הנורא ביותר שקוסם יכול לזכות לו), ועם זאת, נראה שהיא מחבבת אותו במיוחד, מסיבה שלא לחלוטין הייתה ברורה לו.

עם הזמן השתדל לבקר אותה יותר, כשהיא התבגרה, הפסיקה לבכות ופיתחה סקרנות. אז כישרונותיה החלו להתגלות. עד כשהתחילה ללמוד בהוגוורטס הוא הפנים איזו נערה יוצאת דופן היא, וכמה היא יקרה לו.

"מתי את נוסעת?"

"בעוד שלושה ימים."

"אם כך, שיהיה לך בהצלחה. אני מאמין בך, מורגנה."

הוא סיים את השיחה איתה בזריזות ופנה לטפל בפצעו. אחיו היה קוסם מוצלח, וידע לכוון לא רע, אבל זה לא היה משהו שיכולות הריפוי של אלבוס לא יכלו לפתור. וזה היה חסר חשיבות, בכל מקרה – הוא השיג את מיקום מקום המפלט הישן של אביו, שצפוי היה להכיל בתוכו את הרמז הבא לכתב החידה, וייתכן שהאחרון. זה היה כל מה שרצה מההתחלה.

הפרק הקודם		הפרק הבא