אליסון, מתי תתבגרי?

אאליסון לא זכרה בדיוק מה קרה, היא זכרה במעורפל את הקרירות שעטפה אותה כשאיבדה את הכרתה. היא זכרה גם הבזקים קצרים של רחובות ופנים עטויות במסכה. ואז חבטה עצומה וכאב העירו אותה. 

מבטה טייל כלפי מעלה על רגליים יחפות ושדופות, גלימה שחורה, זוג ידיים חסרות צבע ופנים ללא אף. 

לרגע לא היה לה ברור מה קורה ואז האדם שלפניה התחבר פתאום עם האדם שהארי תיאר לה בסוף השנה שעברה. 

הארי. 

היא ידעה שהוא יגיע אליה, והיא לא הייתה בטוחה אם זה מרגיע או מלחיץ אותה יותר. 

״קרושיו!״ המילה עשתה את דרכה בקושי אל אוזניה של אליסון, ועוד לפני שהבינה את משמעותה הגיע הכאב. 

כאב בלתי נסבל שאי אפשר לברוח ממנו. כאב שמנקז את כל היאוש בגופה לרגע אחד. כאב שנמשך ונמשך וחוסר הידיעה מתי יגמר עומדת להוציא אותה מדעתה. 

ואז הוא פשוט נגמר. 

פשוט עזב את גופה ולא היה לו עוד זכר. 

והיא שוב חזרה להכרה ושוב חשבה על הארי, כששתי הרגליים היחפות התרחקו ממנה בצעדים זריזים. 

היא עצמה את עיניה ונתנה לעצמה לשקוע בשיכרון חושים. 

הארי טס בשיא המהירות, יודע בדיוק איפה למצוא את אליסון. דמותה המתפתלת בכאב נשארה חרוטה במוחו. 

הוא נופף בשרביטו ויצר פטרונוס, שנעלם כעבור כמה רגעים, נושא בפיו הודעה לאלבוס דמבלדור. 

כשהגיע למשרד הקסמים עצר לרגע בהשתאות. 

לא היה שם אפילו לא קוסם אחד. 

הוא כיווץ את גבותיו בדאגה כשחזר לשעוט קדימה לעבר מחלקת המיסתורין. 

הדלת נפתחה בחבטה והארי פנה ימינה, מקווה שהוא לא מרחיק את עצמו מאליסון. 

״הארי פוטר״ קול חלקלק ביטא את השם בזלזול מאחוריו. 

הוא הסתובב בבהלה. 

אליסון התעוררה לאיטה, מזדקפת על מרפקיה. 

היא הסתכלה מסביב ונעמדה. 

הבזקי אור צבעוניים תפסו את זוית עינה והיא החלה לרוץ לעברם. 

כשהגיעה, הסתתרה מאחורי הפינה, מנסה למקד את עיניה בשתי הדמויות. 

היא בקושי ריסמה את עצמה מלקרוא בשמו של הארי כשהחלה לגשש אחר שרביטה. 

היא נאחזה במקל הדק, מכוונת אותו לעבר גבה של הדמותה הגבוהה מבין השתיים. 

״אקספליארמוס!״ היא קראה, ושרביטו של וולדמורט עף היישר לתוך ידה. 

הארי הסיט את מבטו, היא חייכה אליו. הוא חייך אליה. 

עיניו נפערו בבהלה כשהוא התחיל לצעוק את שמה, והיא הסתובבה מאוחר מדי. 

היא הספיקה לראות מסכה שחורה והבזק אור אדום כשהכל סביבה השחיר. 

הפרק הקודם