אליזבת מאלפוי

אני די מבינה למה לא הגבתם על הפרק השני, הוא היה קצת משעמם. אז פה, העניינים מתחילים להתחמם. (אבל נקודת השיא היא יותר מאוחר...)
בבקשה, בבקשה, תגיבו!

פרק 3
כאב ראש על הבוקר

אליזבת התחילה להתרגל לשגרה. לשיעורים, לחדר המועדון, לאימוני הקווידיץ' ולחרם המעצבן של סקורפיו.
הוא לא היה מוכן לדבר איתה, והדבר העציב אותה. הדבר היחיד שניחם אותה, היה משחק הקווידיץ' שקרב ובא, אבל הוא היה נגד סליתרין. נגד סקורפיו.
 היא הייתה נותנת הכל כדי לנצח אותו ולהוריד את האף שלו למטה. היא רצתה שהוא יראה למה היא מסוגלת, הוא אף פעם לא האמין בה. הגיע הזמן שיתחיל. המשחק היה מחר. היא לא האמינה שהיא כבר ארבע שנים בבית ספר – בגריפינדור.
כשירדה לאולם עם רינה, היא התנגשה במישהו.
"אוי סליחה, אני כל כך מצטערת." היא מלמלה והרימה את ראשה.
"כן, כדאי לך להצטער." אמרה אלה בקול מלגלג. היא נראתה כרגיל, גבוהה, יהירה, שערה השחור מתנפנף מאחורי גבה ועיניה מביטות בה באיום. אליזבת שמה לב לפרט חדש בהופעתה, שרשרת כסף עם האות א' עליה. אליזבת לא הייתה בטוחה אם זה קיצור של השם שלה, או של 'אדיוטית'.
"את יודעת, קמתי הבוקר במצב רוח טוב, אני אודה לך אם לא תהרסי לי אותו." היא צפתה בחיוך בפרצוף הנעלב של אלה.
"החיוך הזה ייעלם מחר כשננצח אתכם." היא ניסתה להפחיד אותה.
"תעשי לי טובה, ותסתמי. אני לא צריכה כאב ראש על הבוקר." היא אמרה ואפילו לא חיכתה לתשובה. היא ורינה הלכו לשולחן. היא ורינה החליפו כיפים.
"היית גדולה מולה! אני לא הייתי מעזה לענות לה." קראה רינה.
"תעדכנו." אוליבר התיישב לידן והעמיס פחזניות ממולאות בגבינה על הצלחת שלו. רינה סיפרה לאוליבר את הסיפור (תוך כדי הערות על הקיבה העמידה להפליא של אוליבר), ותיארה את אליזבת כאמיצה יותר, ואת אלה כמפחידה יותר.
"זה היה כלום! תזכרו שאחרי הכל גדלתי עם סקורפיו באותו בית." היא אמרה בקלילות מזויפת. הם אכלו ארוחת בוקר והלכו לשיעור התגוננות מכוחות האופל. המורה היה פרופסור אריסטל. הוא היה די גבוה וקירח עם עיניים חודרות, כאלה שכל שיעור אומרות לך: 'אני-יודע-שלא-הכנת-שיעורים-אז-אל-תטרח-אפילו-לשקר!'
 כולם אהבו אותו, כי היה נחמד והשיעורים שלו היו מעניינים. אבל אוליבר ראה משהו בעניים שלו, משהו שגרם לו לחשוב שהוא לא בסדר ומרושע, משהו שרינה ואליזבת צחקו על אוליבר כל הזמן ואמרו שהוא משוגע. 
 השיעור עבר כרגיל. כל היום היה רגיל, עד להפסקה. אוליבר ורינה הלכו להיפגש עם אלכס, ואליזבת אמרה להם שהיא רוצה להיות בהפסקה הזו לבד. היא רצתה לחשוב. היא התהלכה לבדה, שקועה במחשבות. פתאום היא נעצרה. היא הוציאה את משקפיה וניגבה אותם עם חולצתה, הן היו כל כך מלוכלכות.
"עכשיו אני רואה נקי." היא מלמלה בחיוך.
"גם אותי את רואה נקי?" היא שמעה קול מלגלג מאחוריה. היא הסתובבה וראתה את אלה. "כבר שכחת אותי? תכננתי את הנקמה הזו טוב מאוד." היא אמרה ברשעות.
"נקמה? את מטורפת?! על מה?" זה כל מה שאליזבת חשבה על להגיד, עד כדי כך הייתה מופתעת. היא ניסתה להוסיף לקולה שמץ של לעג, אבל נכשלה.
"על שהעזת לענות לי, חוצפנית קטנה." היא סיננה בארסיות והוציאה את שרביטה. ניצוץ של רשעות הבזיק בעיניה ונעלם.
היא התקדמה אליה לאט, ואליזבת נסוגה לאט, עד שהתנגשה בקיר. גם אליזבת הוציאה את שרביטה. עשרים ושמונה סנטימטרים, קשיח, עם נוצת עוף חול בתוכו.
"מה את מוציאה שרביט? כאילו כבר איזה קסמים את יודעת לעשות." זלזלה בה, ואליזבת הצטערה על זה שלא למדה לעשות את קללת עטלפי הנזלת.
"י-יש מורים תורנים." היא בלעה רוק. אסור לה להיראות חלשה מולה.
"את מוזמנת לבדוק." אלה חייכה חיוך רחב. אליזבת הסתכלה מאחורי אלה – שהצמידה אותה לקיר. אליזבת באמת לא ראתה שום מורה.
"מה את מתכוונת לעשות, הא?" היא הצליחה להחדיר מעט אומץ ולעג לקולה. אלה התקרבה עוד יותר ובלי ברירה, אליזבת התיישבה עם גבה צמוד לקיר.
"כל מה שיעלה על דעתי." היא חייכה ברשעות. אליזבת בלעה שוב רוק. היא פחדה. אלה התקרבה אליה כל כך שאליזבת ראתה את השתקפותה בתוך עיניה הרעות.
"א-"
"אני ממש שונא בריונים. ואת אלה?" קול מוכר קטע את הקללה שאלה התכוונה לבצע. קול שאליזבת לא תיארה לעצמה שתשמח כל כך לשמוע.
"אני שונאת מאוד בריונים ג'יימס. יש לנו כל כך הרבה במשותף-"
"פשוט תלכי." אמר בנימה משועממת. אלה קפצה שפתיים והתרחקה משם.
"את בסדר מאלפוי?" הוא שאל, עדיין נימה משועממת בקולו. אליזבת הנהנה. היא עדיין הייתה מפוחדת, ועדיין יכלה לשמוע את דפיקות ליבה.
"למה עזרת לי?" היא הייתה חייבת לדעת.
"אומץ לב, הרצון לעזור לידיד, ועוד כמה שטויות גריפינדוריות." הוא חייך. "ועם כמה שאני מכיר את אלה, היא בטח הייתה עושה לך משהו מחריד ו-"
"אתה לא עוזר." קטעה אותו בעצבנות.
"פשוט אל תלכי לבד. איפה רינה והבחור השני?"
"ביקשתי מהם להשאיר אותי לבד." היא אמרה בשקט.
"אז מהיום והלאה-" הוא הושיט לה את ידו ועזר לה לקום. "-אל תלכי לבד. במיוחד אם אנחנו הולכים לנצח את סליתרין מחר." הוא חייך ואליזבת חייכה גם, בניגוד לרצונה.
הם פנו לדרכים שונים. אחרי חמש דקות של הליכה אליזבת ראתה את סקורפיו מרחוק, צופה בה. זעם התעורר בה. היא התקדמה אליו. היא חשבה מה להגיד לו, ולא הצליחה למצוא דבר, אבל כשהגיעה אליו, היא פשוט התפרצה.
"כל הזמן הזה! כל הזמן הזה פשוט עמדת וצפית בי?!" היא קראה בכעס. סקורפיו עמד מופתע, בלי מילים.
"זה לא-"
"מה שאני חושבת?" השלימה אותו בכעס. "זה בדיוק מה שאני חושבת. וזאת פעם נוספת שהייתי צריכה אותך ולא עמדת לצידי. ואתה עוד קורא לעצמך אח שלי?" היא הסתובבה והתחילה ללכת, לא משנה לה לאן. היא מחתה דמעה, ולא שמה לב לדמות הגבוהה שעקבה אחריה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא