מתאחדים מול אויב חדש

סליחה שלא עדכנתי הרבה זמן... טוב, זה אחד מהפרקים האהובים עליי. (אבל לא הכי אהוב עליי) 
מה שממש עצבן אותי במשפחת קיין, זה שלא ייחסו לקליאו מספיק חשיבות. (זה לא ממש קשור לפרק, אבל אני בכל זאת רוצה להדגיש את זה) אז בפיק שלי, קליאו, התולעת ספרים, תהיה חשובה מאוד.

תהינו! 

פרק 6
קליאו

קליאו התעוררה בביתן אתנה. 'זה כל כך מוזר' חשבה. להיות במחנה החצויים, היווני. היא לקחה את משקפיה מהשידה שליד מיטתה והביטה בשעונה, השעה הייתה שש בבוקר!
היא קמה והתלבשה בלית ברירה, לקחה את הספר שהביאה איתה וחיפשה פינה שקטה. זה היה ספר על נערה, שהתחפשה לנער בשביל שתוכל להילחם בצבא בשביל מדינתה.
היא חיבקה את הספר בחיקה והתחילה לסקור את הסביבה. לבסוף החליטה ללכת לכיוון המדשאות, שם תוכל לשכב על הדשא הרך ולקרוא בשקט. היא התחילה ללכת.  
פתאום משהו שחור חלף על פניה במהירות ולקח לה את הספר.
"היי!" קראה במחאה.
"מה זה?" שאל הנער. היו לו תלתלים שחורים ובגדיו היו מרוטים ומפויחים. קליאו זיהתה את הנער מהישיבה. זה הבן של הפייסטוס.
"זה ספר, עכשיו תחזיר אותו!" צעקה.
"איך את קוראת אותו? אין לך דיסלקציה או משהו כזה?" שאל ליאו. קליאו נענעה בראשה.
"תחזיר לי את הספר שלי!" אמרה בעצבנות.
"אממ.... לא." אמר וזיק של שובבות נצנץ בעיניו. קליאו ניסתה לחטוף את הספר אבל נכשלה. הוא היה מהיר מידי.
"אל תתעסק איתי! אתה לא יודע מה אני יכולה לעשות לך." הזהירה אותו.
"מה כבר חננה מצרית יכולה לעשות לי?" הוא גיחך. הדבר הרתיח את קליאו. אף אחד לא יקרא לה חננה מצרית. היא הרימה אבן מהרצפה. "את הולכת לזרוק עליי אבן? אוו, איזה פחד." לגלג.
אבל קליאו בכלל לא רצתה לזרוק עליו את האבן. היא הרימה את ראשה והביטה בלהקת החסידות שעופפה. היא חישבה את הנתונים, השתמשה בידע שלה, נעזרה בקצת קסם וזרקה את האבן אל אחת החסידות. כפי שציפתה האבן פגעה באזור שבין הרגליים שלה.
"מה-" מלמל ליאו, מביט למעלה.
טעות.

צואת ציפורים נחתה היישר על פרצופו. קליאו ניצלה את הפתעתו של ליאו וחטפה את ספרה.
"זה מזל טוב, אתה יודע." אמרה בחיוך מרוצה.
"כן, מזל שפגאסוסים לא עפים..."
"אבל פגאסוסים לא עפים." אמרה קליאו באי הבנה. 
"זה בדיוק העניין!" קרא ליאו. קליאו התאפקה לא לפרוץ בצחוק, והסתפקה בחיוך מרוצה. 
"איייייכס." אמר ליאו בגועל וניגב (סוף-סוף) את הצואה מפניו. קליאו צחקה. "אהה, זה מצחיק אותך? לידיעתך, אני מלך המתיחות. אבל אחלה טריק, תלמדי אותי?"
קליאו, שנרגעה קצת, הביטה בו במעט יהירות.
"מה אתה חושב?" אמרה בנימה משועממת.
"שתלמדי אותי?" שאל בתקווה.
"רמת איי קיו: שואפת לאפס." קליאו גלגלה עיניים. כתגובה, ליאו חטף לה שוב את הספר.
"אתה אוהב כשציפור מחרבנת עליך, אהה?" התעצבנה קליאו.
"היא לא תחרבן עליי אם אני ארוץ, כאילו ממש מהר, כאילו עכשיו." אמר, קרץ לה והתחיל לרוץ.
"ליאו! תחזיר לי את הספר שלי!" צעקה. קליאו רצה אחריו, בדרך שלפה את חרבה, היא הייתה לבנה ואורכה היה כמו זרוע, ובקצה הייתה מעוקמת. היא קיוותה שלא תצטרך להגיע לזה.
היא ידעה להילחם בחרב, בניגוד לרוב התלמידים בבית שבברוקלין. היא החליטה שקסמים לא מספיקים לה, ולמדה גם לחימה בחרב ח'ופש. היא הייתה די טובה בזה, בלשון המעטה.
 איך חננה כמוה תהיה טובה בלחימה בחרב אתם שואלים? מכיוון שהיא מחשבת את הכל, את עוצמת המכה, את זווית הרוח, את האויב, והכל בשנייה אחת בלבד.
"ליאו!" היא צרחה בזעם. בבית הספר שבברוקלין, היו את הבריונים שניסו להציק לה, אבל הם הצטערו על הרגע. אמנם קליאו הייתה ביישנית, אבל ידעה להגן על עצמה ועל כבודה בעת הצורך. אבל ליאו לא נראה לה כמו בריון, אלא... כמו יתוש מעצבן. יתוש ממש מעצבן.
"ליאו!" היא צעקה שוב בכעס, כבר מותשת מהריצה המפרכת. הוא נעצר סוף כל סוף.
"אני רואה שיש לך חרב. הופ, גם לי יש." הוא לחץ על שעונו וחרב יצאה ממנו. "אוהבת? זה אני המצאתי ויצרתי." החרב שלו הייתה בערך באותו אורך כמו החרב שלה, ובמרכזה היה ציור של להבת אש ענקית.
"בואי נראה מה את שווה." אמר כשחיוך מבצבץ מזווית פיו. כאילו יודע דבר מה שקליאו לא ידעה.
הם התחילו. ליאו הניף את החרב שלו לכיוונה של קליאו, אבל היא הזיזה את מפרק ידה בתנועה קלה וחסמה את המכה מבלי להניד עפעף. הוא תקף שוב, קליאו חסמה את המכה. שוב.
ואז תקפה במהירות הברק. ליאו הספיק לזוז הצידה קצת, אבל החרב עשתה קרע קטן בצידה השמאלי של החולצה הלבנה עם דוגמאות האש. קליאו כבר הבינה שיש לו משהו עם אש.
הם התחילו להילחם בצורה יותר רצינית. קליאו עשתה כמה קסמים בראשה שגרמו לליאו למעוד, ובכל פעם שהצליחה, (זה היה קשה מאוד והייתה מבין היחידים שהצליחו לעשות קסמים מבלי השרביט, ובאמצע לחימה זה הרבה יותר קשה.) היא חייכה חיוך רחב.
ידה הייתה על העליונה. כעבור כמה דקות הם הפסיקו את הקרב כשליאו שכב על גבו וקליאו כיוונה אליו את חרבה.
"זה מה שחננה מצרית שווה." היא חייכה בסיפוק. "את הספר. עכשיו." אמרה בקשיחות. ליאו זרק לה את הספר. קליאו תפסה אותו והכניסה את החרב לדואת, המרחב הקסום, איפה שרוב התלמידים בבית בברוקלין מאכסנים את הדברים.
"וואו!" קרא ליאו בהפתעה. "לאן נעלמה החרב?" שאל.
"הכנסתי אותה לדואת. אני אוכל לקחת אותה מתי שארצה, וככה זה לא כבד." ענתה בחיוך. "אל תנסה לתקוף אותי כי אני יכולה בקלות להוציא אותה." אמרה בנימה שאננה.
"יש משהו שלא לקחת בחשבון." אמר ליאו ובעיניו נצנץ זיק שובב.
"ומה זה?" שאלה קליאו, מסתובבת אל ליאו, כי כבר התחילה ללכת.
"אני בנו של הפייסטוס אל החרושת והאש, אבל אני שונה משאר האחים שלי." אמר ליאו, החיוך המסתורי והזיק השובב הופיעו שוב על פניו.
"במה אתה שונה?" שאלה קליאו בנימה משועממת.
"אני יכול לירות אש." קליאו לא הספיקה לעכל את המידע, ליאו כבר שלח אליה שני כדורי אש. היא התגלגלה הצידה.
"אתה מטורף!" צעקה.
"אמרה הנערה שגרמה לציפור לחרבן עליי!" הוא אמר בלי שמץ של טינה. להפתעתה של קליאו הוא חייך.
"זה הגיע לך." אמרה בנינוחות, אבל היא לא הרגישה נחת בכלל.
"היי!" קרא ליאו בקול נעלב.
"בלי אש." הזהירה אותו. "או שאני אגרום לעשרים ציפורים לחרבן עליך." איימה. היא ידעה שלא תוכל לממש את האיום. שום ציפור לא עברה בשמיים, אבל גם אם כן, היא לא יכולה לפגוע בלהקה שלמה. אבל הוא לא ידע.
"טוב, טוב. בלי אש." נאנח ליאו והכניס את ידיו לכיסים.
"או חרבות." אמרה קליאו.
"או חרבו- רגע מה? למה לא?" הוא תקע בה מבט אטום.
"כי אני רוצה שקט, מבלי שתתרוצץ סביבי. יש לי בסך הכל עוד חמישים עמודים בשביל לסיים את הספר."
"היה לי כיף להילחם בך." הוא חייך.
"תן לי עשר דקות, אני אגמור את הספר ואז אולי נראה." ענתה. ליאו תקע בה מבט מלא תקווה.
"היי ליאו. מה אתה עושה?" קליאו סובבה את ראשה וראתה נער בלונדיני ניגש אל ליאו. גם אותו היא זכרה מהפגישה אתמול.
"מייסון, נכון?" שאלה קליאו.
"ג'ייסון." תיקן אותה.
"טוב. בכל מקרה עמדתי ללכת. להית'." היא הסתובבה ופנתה אל כיוון המדשאות.
"אחי, היא גרמה לציפור לחרבן עליי!" קליאו שמעה את ליאו לוחש לג'ייסון בהתפעלות, ואז את ג'ייסון צוחק.
בניגוד לרצונה, חיוך רחב התפשט על פניה. קליאו לא הצליחה למחוק אותו. אבל היא גם לא ניסתה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא