הראשון(ה) של ניקו

פרק אחרון חברים, אבל תישארו איתי עוד קצת, יש גם אפילוג, ובו התמונה שהבטחתי לכם! 
עכשיו, אני אודה לכולכם אם לא תרדפ אחריי עם קלשונות ולפידים.
טוב, אני אלך להתחבא במקלט!

פרק 6

"אהההה!" צרחה אוונג'לין וכיסתה את עיניה בידיה. ניקו צחק וחשב שהיא לא צריכה להסתיר את עיניה היפות.
"אל תדאגי, הם סיימו לירות." הרגיע אותה.
בום.
"אוקיי, הייתה עוד ירייה אחת, אבל אני די בטוח שזהו." אוונג'לין נתנה לו בוקס בכתף והם החלו לצחוק.
"אתה יודע, צחקתי כשאמרתי שנלך ל'מת לחיות'!" היא אמרה, מוחה דמעות צחוק מעיניה. ניקו צחק.
"אבל זו אחלה של מטאפורה!" זה זיכה את ניקו בעוד בוקס בכתף. "אחח, זה כואב!" מלמל ניקו בזמן ששפשף את כתפו וחייך אליה כמו שלא חייך אל אף אחד בעולם.
"את יודעת," הוא פתח, "מעולם לא הייתי כל כך-"
בום.
"אמרת שזו האחרונה!" צרחה אוונג'לין.
"מאיפה לי לדעת מה הולך לקרות?!"
"אז למה סתם אמרת?" היא נעצה בו מבט מתגרה.
"בשביל שתרגישי בטוחה!"
זה השתיק אותה.

ניקו סגר את הדלת מאחוריו בשקט.
לפתע האור נדלק בפתאומיות.
"ניקו די אנג'לו!" נשמעה צרחה ואנבת' הגיחה מחדרה. "אמרת שתחזור בעשר! אתה יודע מה השעה עכשיו?!" שיערה הבלונדיני היה פזור ומבולגן, שרוי בכל מיני פוזות וכיוונים מוזרים. עיניה האפורות היו מכווצות בכעס, וקולה היה ספק זועם, ספק ישנוני.
אם מבטים יכלו להרוג, ניקו היה מת עכשיו.
"אממ..." מלמל ניקו ותחב את ידו בשיעור. הוא נע באי נוחות ונשען על הדלת כשחיוך נבוך מרוח על פניו.
"עשרה לשתיים עשרה! עשרה לשתיים עשרה!" היא צרחה. ניקו השפיל את מבטו לרצפה.
אחרי רבע שעה של נזיפות, אנבת' הלכה למקלחת, (אף על פי שניקו חשב שזה מגוחך ללכת להתקלח בשתיים עשרה בלילה. בנות...) זועמת וזועפת. ניקו התיישב על הכורסא באנחה כבדה.
"שיחקת אותה, מה?" פרסי נשען על משקוף דלת חדרו. שיערו היה פרוע, מעט יותר מהרגיל, אם כי לא משהו יוצא דופן. עיניו הירוקות היו נעוצות בניקו, שלא היה יכול לקבוע אם פרסי רציני, או בוחן. ואם זה טוב או רע. "מה עשיתם כל כך הרבה זמן? הסרט נגמר בתשע וחצי, ניקו. אני צריך לחשוד במשהו?" אמר בנימה רגועה שלא התאימה לסיטואציה. ניקו הרים את ראשו ואז השפיל אותו שוב במהרה, כדי שפרסי לא ייראה את הסומק האדום שהתפשט.
"א-אני נשבע! ל-לא עשינו כלום!" גמגם ניקו. פרסי נעץ בו מבט בוחן שחדר עמוק אל תוך תוכו. הוא התקדם והתיישב על הכורסא מולו.
"תראה, ניקו," הוא אחז בידו והביט בו במבט רציני. "זה לא צחוק. דאגנו כבר שמשהו קרה." ניקו הביט בעיניו הירוקות והרציניות של פרסי, רציניות בדרך שכמעט לעולם לא רציניות ככה.
"קרונוס?" שאל ניקו בקול רועד. פרסי הנהן.
הוא טפח על כתפו וקם.
"בכל מקרה," הוא התמתח, "אני מקווה שנהנית." הוא חייך וחזר לחדרו. 

ניקו... 

ניקו... ענה לי, ניקו... קרא קול עמום. ניקו מצא את עצמו עומד בחשכה אינסופית. הוא הביט למעלה ומצא את עצמו מביט בזוג עיניים אדומות ענקיות, כשחיוך ענקי פרוש תחתיהן, מלא שיניים גדולות וישרות באופן לא אנושי.
ניקו... קרא הפרצוף ואז צחוק מתגלגל, צורמני ומרושע מילא את החלל. ניקו אטם את אוזניו בידיו. הצחוק הכאיב לו. הוא חדר אל תוך עצמותיו ושיחק בוורידיו.
שינית את דעתך ניקו? אתה מוכן לעזור לי?
"לעולם לא!" צעק ניקו וקמץ את אגרופיו. "שמעת אותי, קרונוס? לעולם לא אצטרף אליך!"
הצחוק נשמע שוב. ניקו חרק שיניים. למה הוא צוחק? הוא כרגע הבהיר לו את מקומו במלחמה.
אתה כנראה לא מבין, ניקו, מה מונח על כף המאזניים...
משהו נדלק מאחוריו בקול הבלחה, עיגול של אור שהתמקד בדבר מה.
ניקו הסתובב במהירות, ועיניו נפערו.
היה שם כיסא. כיסא עץ חום פשוט שצבעו החל להתקלף. עליו ישבה נערה, קשורה אליו עם חבלים עבים ומחוספסים. שיערה השחור והכהה היה מבולגן, ורובו נפל על עיניה. כל רמז לצבע השיער התכול שבו נעלם. עיניה הכחולות זכו להישאר עם צבע, אבל הן היו נפוחות ומושפלות, מתחתיהן צלקת גדולה שנמתחה מלחיה לסנטרה. היא לבשה ג'ינס לבן קרוע שלא במכוון, מוכתם בטיפות אדומות הממשיכות לזלוג מפניה. חולצתה השחורה הייתה מוכתמת גם היא. הכיתוב המוכר והלבן לא היה יותר לבן, הוא היה אדום.
Avenged Sevenfold.
"א-" ניקו פתח את פיו כדי לומר משהו, אבל סגר אותו מייד. לא היה מה להגיד. הוא הביט בפנים קפואות בנערה.
הצחוק המתגלגל והצורם של קרונוס נשמע שוב, חזק יותר.
"אוונג'לין!" צרח ניקו כשיצא מההלם הראשוני והרגיש איך גרונו נצרד. "שחרר אותה!" הוא צעק אל קרונוס ואגרף את ידיו עד שציפורניו שרטו את כפות ידיו המדממות. "היא לא קשורה לזה!"
היא מעורבת בחייך, ניקו... עכשיו בחר. האם תציל את הנערה, או את העולם?
ניקו נשך את שפתיו בחוזקה.
מישהו הבליח מאחורי הצללים. בחור בלונדיני גבוה. מתחת לעיניו התכולות הייתה צלקת, דומה לצלקת החדשה של אוונג'לין. לוק.
לוק התיר את כבליה והיא נפלה אל הרצפה וגנחה כשפגעה באדמה הבלתי נראית, השחורה. הגניחה הייתה סימן שהיא בחיים.
ניקו רץ אליה, אבל התנגש במשהו בלתי נראה שהדף אותו לאחור.
"שחרר אותה!" צעק שוב, "זו לא אשמתה!"
לא... זו אשמתך... עכשיו בחר, ובחר בחוכמה.
"ניקו..." נשמע קול. הוא הרים את ראשו והביט באוונג'לין הגונחת על הרצפה. היא הייתה מלאה בדם והדבר הסב לניקו עצב והרגיש כיצד יד בלתי נראית מוחצת את ליבו לאט לאט. "א-אל תעשה את זה." נשימתה הייתה מאומצת ונראה היה כי כל הברה מכאיבה לה. "מה שהוא רוצה... א-אל תעשה את זה."
הצחוק של קרונוס הדהד שוב.
נראה כי רצון הנערה הוא למות. במה תבחר, ניקו?
ניקו הרפה את אגרופיו.
"לפחות..." הוא השפיל את ראשו וקם מהאדמה. "לפחות תן לי להיפרד." חיוך קלוש הבזיק על פניה, וחיוך ענקי הבזיק על פני קרונוס.
הוא הלך באיטיות אליה. הפעם המחסום לא עצר אותו. הוא כרע לידה.
"א-אני כל כך מצטער, אוונג'לין." הוא אמר וליטף את פניה החבולות. "הייתי צריך לדעת..." היא חייכה חיוך קלוש והתקרבה לנשק אותו. שפתיה נגעו בשפתיו וניקו שוב חש בגן עדן.
ואז קול בום נשמע, והיא גנחה ונפלה אל חיקו. ניקו הרים את מבטו וראה את לוק עומד, כשהאקדח מכוון לבטנה המדממת.
"לא!" צרח ניקו ואסף את אוונג'לין בידיו. "הבטחתי שזו הירייה האחרונה..." הוא מלמל, נזכר בסרט. היא רק חייכה.
"תודה על ימים נהדרים, ניקו. להתראות." היא עצמה את עיניה, וגופתה התפוגגה.
לוק התפוגג.
פרצופו המגחך של קרונוס התפוגג.
וניקו התעורר במיטתו, מזיע ובוכה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא