The Rose and the Moon

לבסוף הגיע יום היציאה להוגסמיד. כל אותם השבועיים שעברו מאז שכנעתי את סקורפיו היו ארוכים ומייגעים.
כמות שיעורי הבית שהוטלו עלינו הייתה שווה לכמות העצים ביער האסור, השיעורים היו ארוכים ומשעממים מתמיד. 
אני ורוז הלכנו לאיטנו לכיוון האולם הגדול לארוחת הבוקר, לחוצות ממה שיקרה בהמשך היום.
"היום בשעה שתיים ליד פונדק שלושת המטאטאים," מלמל לעברי סקורפיו כאשר פגשנו אותו באולם הגדול.
התיישבנו בשולחן של רייבנקלו, מתענגות על ארוחת הבוקר ומפטפטות בהתרגשות.
כל אותו בוקר ישבנו בספרייה ועמלנו על שיעורי הבית שלנו, מתעלמות מהערותיה של מדאם רטליב.
לבסוף השעה שתיים הגיעה ושתינו מיהרנו אל פונדק שלושת המטאטאים. סקורפיו כבר חיכה לנו שם.
"מדוע הבאת אותה?" הוא החווה בראשו לעבר רוז.
"יש לי שם!" רגזה עליו רוז, "ולמה אני לא יכולה לבוא?"
הוא הביט בה בחוסר סבלנות. "אבא שלי שונא וויזלים," הוא חטף את ידי וגרר אותי אל הפונדק.
נכנסו לפונדק שלושת המטאטאים. סקורפיו הוביל אותי אל עבר גבר רזה בעל שיער בלונדיני כסוף, שישב באחת הפינות המבודדות של הפונדק ושתה בירצפת.
הוא הרים אלינו מבט כאשר התקרבו אליו, עיניו האפורות נצצו באור שבקע מן החלון שליד.
סנטרו היה מחודד ופניו נאים וארוכים, שיערו כבר החל להקריח מלפנים.
"סקורפיו, בני!" הוא חייך אל סקורפיו שהשיב לו מבט קר וענה, "שלום, אבא."
"ומי החברה שלך?" שאל דראקו מאלפוי, סורק אותי במבטו.
"היא לא חברה שלי," ענה מיד סקורפיו והתיישב. התיישבתי לידו, מבטי בוחן לאיטו את הגבר שישב מולי.
הזמנו שתי כוסות בירצפת, ורק לאחר שהגישו לנו אותן, סקורפיו החל לדבר.
הוא גולל בפני אביו את מה שסיפרתי לפני שבועיים תמימים. מבטו של אביו היה נעוץ בי בהפתעה.
"שכה אחיה," הוא מלמל אחרי שסקורפיו סיים עם הערה על רוז. "את..." הוא מלמל ואז הרכין את ראשו, מחפש את המילים הנכונות.
"אז זה נכון?" הוצאתי מילים ראשונות מאז תחילת הפגישה. הוא הביט בי בחשש.
"אני חושש שכן," אמר לבסוף. פערתי את עיניי והבטתי בסקורפיו, שנראה כלא מאמין.
"אתם מבינים, כשש שנים אחרי המלחמה ההיא, פגשתי בלונה שוב, אחרי הרבה שנים שלא ראיתי אותה. איכשהו התחברנו יותר, התבגרנו.
כבר לא הייתי אותו נער שקיווה לחסל את פוטר והחברים שלו בכל מחיר, כבר לא הייתי אותו אחד שהצטרף לשורת אוכלי המוות רק כי זה נראה לו מכובד.
בעבר, בימי בית הספר נהניתי להציק לה. לאחר תקופה בה היא התעלמה, התחלתי לרצות שתתייחס אליי לפחות פעם אחת.
 "לאחר זמן מה התאהבנו והתחלנו לצאת. היא סיפרה לי שהיא עדיין בקשר עם הפוטרים והוויזלים. לא יכולתי שלא לחוש בחילה למשמע השמות.
אני זוכר בבירור הכול. חודשיים אחרי שהתחלנו לצאת אביה גילה זאת ודאג להרחיק אותה ממני ככל האפשר, כיוון שהייתי בן לאוכל מוות, ואפילו בעצמי אוכל מוות לתקופה קצרה."
"אבא," התערב פתאום סקורפיו, "למה אתה מספר לה את כל השטויות האלה?"
"כי זכותה לדעת, בדיוק כזכותך," אביו ענה בכעס והמשיך, "יום אחד היא הצליחה להתראות איתי שוב, היא מסרה לי שהיא בהריון.
אני זוכר בבירור את היום הזה. שבעה חודשים לאחר מכן זומנתי לבית החולים הקדוש מנגו ע"י לונה שהתחננה שאבוא. לא ידעתי שנולדו לי תאומים. אחרי הלידה היא... היא מתה."
"ידעת שיש לי אחות?!" סקורפיו כמעט צעק. כמה מהעוברים פנו להביט בנו.
"כן, ידעתי. אחרי שנה זומנתי לקדוש מנגו בענייני עבודה. רציתי להביט בשמה ברשימות ההן.
אז גיליתי שנולדה גם בת. שמה לא היה כתוב, הנחתי שתפגוש אותה בהוגוורטס.
נשאר לי רק לחכות. לא ידעתי איך למצוא אותה, לא יכולתי להגיד לך כלום," הוא הביט בסקורפיו במבט מתנצל. "איך קוראים לך?"
התנערתי מההלם שהייתי שרויה בו. "ל-לונאליה פר-בל."
"אני לא מאמין!" אמר סקורפיו בזעם וקם על רגליו, כמעט מעיף את השולחן על אביו.
"איך יכולת להסתיר ממני?! מה עם אמא?! היא לא אמא שלי אני מניח, אז מי היא?!"
"סקורפיו תירגע!" תפסתי בידו, מנסה להושיב אותו חזרה על הכיסא.
"את אל תגידי לי להירגע," התנער מאחיזתי והתיישב.
"נפגשתי עם אסטוריה לאחר מותה של לונה. הנחתי לך להכיר בה כאמך, לא רציתי להכביד עליך את האמת. אני מצטער. אסטוריה מאוד אוהבת אותך."
סקורפיו קם והחל ללכת לעבר היציאה בזעם.
"אדון מאלפוי," אמרתי במהירות, "תודה," חייכתי ופניתי ללכת אחרי סקורפיו במהירות, משאירה את הגבר הבלונדיני מאחוריי.

***
אני ואלבוס יצאנו מהדובשנרייה בעקבות ג'יימס וחבריו. פתחתי את קופסת צפרדע השוקולד שלי, כשדלת שלושת המטאטאים נפתחה בחבטה.
סקורפיו, הלום כעס יצא משם ובעקבותיו לונאליה, מבוהלת, מנסה לעצור אותו.
"תראו! זה מאלפוי, הוא נראה נום לבקן עם עצירות!" צעק ג'יימס וחבריו צחקו, "מה, מאלפוי? משהו מטריד אותך?"
הוא הצטרף לצחוקם של חבריו והתקרב אל סקורפיו שהביט בו באיבה גלויה. התקרבתי אל ג'יימס, לוחשת באוזנו כי לא כדאי לו להתעסק עימו.
"שטויות!" צהל ג'יימס, "תראי אותו, האידיוט לא יעז לעשות כלום באמצע הוגסמיד!"
סקורפיו התקרב אל ג'יימס בצעד אחד גדול, הרים את ידו וחבט לג'יימס בפנים, שובר את משקפיו של ג'יימס לשניים. צעקתי.
גם לונאליה צעקה. היא ניסתה לעצור בעד סקורפיו להכות שוב את ג'יימס.
ג'יימס קם מיד, מוחה מפניו דם, וחבט בחוזקה בבטנו של סקורפיו שהתכוון להכניס לג'יימס עוד מכה בפנים.
"דיי! תפסיקו!" צעקה לונאליה בייאוש.
"הפסיקו מיד!" שמעתי את קולו של פרופסור לונגבוטום, שמיהר לצאת מחנות העטים, ולהפריד בין הבנים.
אביו של סקורפיו יצא מהפונדק, על פניו הבעה אטומה. "פרוטגו!" הקללה של פרופסור לונגבוטום פגעה בג'יימס שניסה כעת להרביץ לסקורפיו שוב.
ג'יימס וסקורפיו הועפו לכיוונים מנוגדים.
"בושה וחרפה סקורפיו." שמעתי את אביו אומר לו, "ככה מתנהלים הקרבות בעולם המוגלגים, אנחנו לא מוגלגים מטונפים נכון?"
"עזוב אותי!" הוא צעק והדף את אביו מעליו.
"בסדר, תודה דראקו, אני אסתדר מכאן," אמר הפרופסור. "אתם שניכם, למשרד שלי, עכשיו."
שלושתם פנו ללכת לעבר הטירה. ראיתי את לונאליה מביטה אל עבר אותה נקודה שבה עמד לפני רגע דראקו מאלפוי.
"הכול בסדר?" אני ואלבוס מיהרנו אליה.
היא הנהנה והחלה ללכת אל הטירה.

הפרק הקודם