חשיבה קוסמת

רק בזכות המגיבים יש לכם עוד פרק. תשתדלו גם להיות מהם.

השעה הייתה אחת-עשרה בלילה כשסקורפיו נכנס לחדר השינה שלהם. הוא ורוז חרשו על הספרייה, ומחר עומדת להיות ההתמודדות שלהם. רוז נשארה בספרייה. לו נמאס כבר לעבור על הספרים, למרות שהם היו מצוחצחים בהחלט ולא מאובקים. זה נראה כאילו בכניסה לספרייה יש שלט ענק: אין כניסה לאבק!

הוא שירך את רגליו לארונו, ובדיוק פתח את הדלת כששמע קול של בכי.

דמיון, הוא חשב לעצמו. אני כל כך עייף, שהתחלתי להזות.

אבל הבכי חזר שוב. חזק יותר. זה היה נשמע שזה מגיע מכיוון המיטה של יסמין.

הוא פיהק לשנייה, ולאחר מכן ניגש למיטתה של יסמין. היא שכבה על בטנה, פניה קבורות בכרית, וגבה רוטט.

"סליחה, יסמין?"

היא הסתובבה, והסמיקה; או אולי היה זה תוצאה של הבכי?

"אני מצטערת. זה... כלום. אני... לא, זה שטויות. אתה יודע, גיל ההתבגרות והכול. לחץ רגשי... כלום, באמת."

"אני אוהב לשמוע על בעיות קטנות." אמר סקורפיו. "זה גורם לי הרגשה שאני לא היחיד שבוכה בגלל שטויות. מוכנה לספר לי?"

מה גרם לו פתאום לשחק את האביר? הוא מעולם לא בכה בגלל שטויות. למה הוא מרגיש הכרח למצוא חן ביני מישהי שהוא אפילו לא מכיר? שמעולם לא דיבר איתה?

"אה... ובכן, זה אף פעם לא כיף לשתף בבעיות שלך, במיוחד מישהו שאתה לא מכיר, לא?"

"התחמקות נחמדה. את חושבת שלא רואים בפנים שלך שזה משהו רציני יותר?" הוא נשען על הסולם של המיטה העליונה. יסמין החווירה.

"אני..."

"אפשר לשבת? זה מאוד לא נוח להסתכל עלייך מלמעלה."

יסמין לא זזה.

"אני מעדיפה לישון, וגם אתה נראה הרוג." אמרה בעקשנות.

"אני עייף, ויש דברים חשובים יותר. תקשיבי, אני לא אכריח אותך לספר. אני פשוט חושב שכשיש לך משהו על הלב, הדבר הכי טוב לעשות זה לספר אותו. אם את לא רוצה עדיין, תגידי עכשיו. אני באמת עייף, אבל לא חושב שתהיה לנו הזדמנות יותר טובה לדבר. רוז לא כאן ויהודה ישן."

יסמין חשבה לשנייה, ואז הזיזה את רגליה והתיישבה. סקורפיו התיישב לידה.

"מישהו אמר לך פעם שאת יפהפייה?"

"זו הייתה התחנפות." קבעה יסמין.

"לא, זו לא. אני פתאום שם לב לזה; בימים האחרונים הייתי קבור מדי בספרים. את יפהפייה, לגמרי. עם הפיג'מה והכל- אני ממש מרגיש... אני תפוס, אבל אם הייתי פנוי ככה הייתי מצייר לי את החברה שלי."

"מה? לא היית רוצה בלונדינית?" בוז קל נשמע בקולה.

"אני בלונדיני מספיק. ביחד עם בלונדינית ניראה זוג לבקן."

יסמין צחקה. "זו הבעיה שלי- היה לי חבר, לא ממש חבר, כלומר- התאהבתי במישהו, ו..."

"הבעיה שלך זה love story? באופן מיידי יש לי הזדהות עמוקה. אפשר לחבק אותך?"

"אנחנו אפילו לא ידידים!"

"אז מה? מעכשיו נהיה."

יסמין צחקה. "נעניתי בחיוב." היא אמרה, וסקורפיו חיבק אותה. היא חיבקה אותו בחזרה, והדלת נפתחה. רוז הייתה שם.

"אוי- סליחה על ההפרעה." היא אמרה. יסמין הסמיקה, וקיללה בליבה את העובדה שהמיטה שלה נמצאת ממש מול הכניסה. יהודה עדיין ישן בשלווה.

סקורפיו קם מהמיטה של יסמין, אסף את הפיג'מה שלו בתנועה חדה מהארון ונכנס להתלבש. כשצחצח שיניים, רוז נכנסה לאמבטיה.

"מה אתה ויסמין עשיתם ביחד?"

"סליחה? אני לא אמור לשתף אותך בזה." אמר סקורפיו בחדות.

היא עזבה את החדר.

"הספקת ללמוד עוד?"

"כן." היא לא טרחה להופיע שוב בפתח, אז הוא עשה את מה שלא יתקבל על הדעת- הוא הציץ מהאמבטיה כדי להסתכל לה בעיניים.

"בהצלחה מחר."

"תודה." היא ענתה, והתכסתה בשמיכתה. לפי מה שהבחין בזוית עינו- יסמין התכסתה בשמיכה עד מעל לראשה.

הוא נכנס למיטה, מפטיר "לילה טוב" חרישי.

אין ספק,הוא חשב לעצמו. שיחה פצפונת עם יסמין שינתה בו משהו.

"ובכן. באיזו שנה הייתה מלחמת הגובלינים הראשונה?"

רוז צלצלה. מריאן תקעה בה עוד מבט עצבני והאדימה. לרוז היו שבע נקודות, ולה רק שתיים.

"בשנת 1734 ?"

"כן. שמונה-שתיים נקודות לטובת אנגליה, ואנגליה מנצחת בסיבוב הזה. סקורפיו מאלפוי ורוטר פרה-גוד, נא לעלות לסיבוב שני! אנגליה ביתרון של ארבעה נקודות. ובכן,עם איזו מדינה פייר בונאקורד הסתכסך, בזמנו?"

סקורפיו צלצל.

"ליכטנשטיין."

"כל הכבוד! לצרפתים אין סיכוי. ברכותיי!" נשמע קול מאחורי רוז. היא הסתובבה. יהודה עמד שם, מחייך.

"תודה. עוד לא ניצחנו. מתי אתם מתמודדים?"

"בשבת, נגד רוסיה.אני רגוע לגמרי לגבי יסמין. היא חכמה... נורא. היא לא תיתן לסה לנצח."

"למי?"

"סה. אה, זה קיצור של סאשה- קוראים לה סאשה דוליצ'וב. היא שמנה כמו חבית- או בעצם כמו הולי יורק. שתיהן שמנמנות, בערך אותו הדבר."

"אבל הם יערערו."

"יהיה לי יתרון של חמש נקודות- בטוח אנחנו ננצח."

"ואנגליה מנצחת!" קרא הבוחן. "אנגליה מצטרפת למדינות הזוכות, בינתיים- שבדיה וספרד. התחרות הבאה תתקיים מחר, אמריקה נגד גרמניה. להתראות בינתיים!"

"אפשר לשבת כאן?"

"כן." אמרה יסמין בלי להרים את מבטה מהספר שעל ברכיה. סקורפיו התיישב בכיסא לידה.

"איפה יהודה?"

"הלך להחליף ספר בספריה. ייקח לו עוד הרבה זמן, הוא תמיד פוגש אנשים שהוא מכיר  ומתחיל לדבר איתם."

זו הייתה מרירות?

"אני רק רציתי להזכיר לך שרוז הפריעה לנו אתמול לפני שעמדת לספר לי את הסיפור שלך."

יסמין הסתובבה אליו, וסגרה את הספר.

"מאוד קשה לי לדבר על זה. עוד לא דיברתי על זה עם אף אחד."

"יהודה? ההורים שלך?"

"כל מי שהיה לידי באותו זמן ידע על זה. אף אחד לא טרח לדבר."

הפרק הקודם		הפרק הבא