פגישת מחזור

היי!

וואו, מלא זמן לא עדכנו. כבר כמעט חודש.

למען האמת היינו עמוסות מאוד בשלושת השבועות האחרונים, ונשתדל שלא יהיו עוד הפסקות ארוכות כאלה.

תכננו לעשות פרק פיצוי ארוך במיוחד, אבל רצינו כבר להעלות את הפרק אז נמשיך בקרוב :)

את הפרק הזה רק אלבטראוז כתבה, כי אני הייתי במחנה של כמה ימים וכבר הרגשנו שצריך להמשיך.

זהו, סיימנו לחפור, ומחר כנראה שכבר נמשיך לכתוב. (נגע לליבנו שהפצצתם בתגובות! תודה!)

מקוות שתהנו!

"חשבתי שהבהרנו את זה!" אמרה מקגונגל. היא נראתה זועמת כשנזפה כך בקוסמים. את החצויים היא השאירה לטיפולו של כירון, שהיה כועס לא פחות ממנה.

כל הכיתה עדיין הייתה בחדר המועדון, יושבים על הספות או על הרצפה. הם בדיוק סיימו לקבל את הרצאת ה- "סמכנו עליכם, ואתם אכזבתם אותנו!" - והיו מלאי הקלה כשהוא נגמר. שני המורים איחדו כוחות ונזפו בהם יחד, כמעט משלימים משפטים אחד של השני, והתוצאות לא היו משמחות. היחידים שחייכו היו ליאו, שנכנס באמצע הנאום בבגדים נקיים והתייחס להכל כבדיחה, ומאלפוי, שהיה מלא בשמחה לאיד.

"אבל פרופסור -" ניסה ג'יימס.

היא לא נתנה לו להמשיך. "שום אבל! אמרנו לכם לא לדבר על זה אחד עם השני ואתם לא הקשבתם, ולכן ברגע שנחזור להוגוורטס אתם תיענשו -"

"ניענש רק כשנחזור להוגוורטס? לא כאן?" שאל ג'ורג' בתקווה פתאומית.

"נכון, וויזלי," אמרה מקגונגל בקור. "יהיה חבל לבזבז את זמנכם כאן בעונשים, ואני ומר ברונר מסכימים שעדיף לדחות אותם עד שהחודש שלנו ייגמר כאן. אבל אל תחשבו שנוותר לכם," הוסיפה באיום.

"את יכולה לקרוא לו כירון, הם כבר יודעים," הוסיף ליאו בעליצות. ג'ייסון מירפק אותו למראה מבטו הרציני של כירון.

"אתם לא מבינים?" שאל בתוכחה. "זאת לא בדיחה! העמדתם את הקוסמים בסכנה בעצם זה שסיפרתם להם!"

על אף שהיה בכיסא גלגלים, כירון נראה מפחיד מספיק בכדי שליאו ימחק את החיוך.

"עכשיו כשהקוסמים יודעים," הסביר כירון למראה המבטים השואלים, "הם יכולים להיחשף. השפעת העירפול עליהם תיחלש ויכול להיות שהם אפילו ייראו מפלצות. חוץ מזה שאנשים יחשבו שהם משוגעים, המפלצות ישימו לב שהעירפול לא משפיע עליהם וכמו שהם תוקפים אתכם, החצויים, הם יהיו יכולים לאתר את הקוסמים ולפגוע בהם. העמדתם אותם בסכנה שאתם כבר מנוסים בה ושונאים אותה."

ההבנה חילחלה בחצויים תוך דקה. הם הביטו אחד בשני בדאגה ואז בחנו את הקוסמים, שההכרזה בילבלה אותם יותר משהפחידה אותם.

"אחי," לחש טדי לפרסי. "מה זה אומר בדיוק?"

פרסי רק הליט את פניו בידיו. "אוי, אלים. זה רע. זה ממש רע."

אנבת' רכנה אל טדי. "זה אומר ש... יכול להיות שהערפול יפסיק להשפיע עליכם, כי אתם יודעים את האמת, וכל המפלצות של המיתולוגייה היוונית והרומית יתקפו אותכם כמו שהן תוקפות אותנו."

"ולמה הן תוקפות אותכם?" הצטרפה לילי לשיחה.

"בגלל שאנחנו הילדים של האלים, אז יש להם משהו כמו סכסוך תמידי איתנו." ענה פרסי. 

"אל תבלבל את השכל, מוח אצה," אמרה אנבת' בחיוך קודר. "הם פשוט מחפשים דרך לפגוע באלים, ובמקרה אנחנו מטרות מושלמות."

"או שהם רעבים," הציע פרסי. אנבת' משכה בכתפיה.

לילי וטדי החליפו מבטים.

"אז... אתם רוצים לומר... שמפלצות רודפות אתכם עשרים וארבע שעות ביממה?" שאל טדי בהיסוס.

"בעיקרון כן," אמרה ריינה שמצאה עניין בשיחה פתאום. "אבל יש מקומות שהם לא יכולים להגיע אליהם, לדוגמא המחנות שלנו."

"מחנות?" שאלה לילי בבילבול.

"כן," המשיכה ריינה. "המחנה הרומי - מחנה יופיטר, והמחנה היווני - מחנה החצויים. שם יש הגנות."

"כל זה נשמע ממש נחמד," אמר הארי, שעד עכשיו רק האזין בשתיקה, "אבל לא הבנתי למה שה... מפלצות האלה ירצו לרדוף אחרינו. לא עשינו להן שום דבר."

"נכון," אמר כירון לפתע. הם פנו אליו במבוכה, לא מודעים להקשבתו בשיחה עד עכשיו. "אתם באמת לא עשיתם להן שום דבר, ולכן לא אמורה להיות סיבה שיטרידו אותכם. אבל המפלצות לא חושבות כמונו. רוב הזמן הן מחפשות ארוחה, והחצויים כבר יודעים כיצד להתמודד איתן. אבל אתם לא. והן יחושו שאתם רואים אותן באמת ויבואו אליכם."

הייתה שתיקה מתוחה לרגע, בזמן שהקוסמים מעכלים את המידע שקיבלו והחצויים סתם בוהים באוויר בייאוש. הייזל שילבה ידיים בתבוסה.

"אסור היה לנו לעשות את זה," אמרה בשקט.

פרנק כרך סביבה את ידו. "לא היינו יכולים לדעת."

היא הביטה סביבה במבט מדוכא. "דווקא היינו יכולים. הרי מההתחלה ידענו שאסור לבני תמותה לדעת על זה, וחוץ מזה כירון הזהיר אותנו בערך מאה פעמים לפני שבאנו לפה. היינו יכולים לדעת את זה בעצמנו, ועכשיו פשוט גזרנו עליהם להתחיל לברוח כמונו..." היא השפילה את מבטה.

"היי, אנחנו לא עד כדי-כך חסרי אונים," גיחך סדריק. "לכם אולי יש כושר מטורף וכוחות אליליים כאלה, אבל לנו יש שרביטים ולא מעט קסם. אנחנו יכולים להסתדר."

"כן, אנחנו נהיה בסדר," אמר הארי. 

החצויים חייכו חיוכים עקומים, מעט עצובים.

לפתע כירון ומקגונגל פנו לכולם, לאחר שיחה קטנה בלחישות.

"הקשיבו רגע," אמרה מקגונגל. "ישנה אפשרות... טוב... יש אפשרות אחרת להתמודד עם העניין."

התלמידים הביטו בה בציפייה. המורים נראו קודרים אך נחושים.

"יש אפשרות לדאוג שלא תזכרו את השעות האחרונות."

התלמידים נראו מבולבלים, אך לאט התפשטה בהם ההבנה.

"אתם רוצים למחוק לנו את הזיכרון."

הפרק הקודם		הפרק הבא