נפלאות החיים

טוב, אז התלבשתי. אמא הכריחה אותי להתלבש יפה וגם שרלוט, או יותר נכון, שרלוט הכריחה אותי. היא הלבישה אותי בשמלת תחרה אדומה ודי דקיקה יחסית לחומר ממנו היא עשויה. אמא אמרה שזו הייתה השמלה שהייתה בה בפעם הראשונה שאמא ואבא יצאו לדייט. הם נפגשו בבית כלא לא מוכר, איפשהו במזרח אנגליה.

שרלוט הלבישה אותי בנעליים שטוחות, למזלי, מין נעלי בובה נוחות. ואדומות, כמובן. אני חושדת שהיא רוצה לגרום לי לשכב עם מישהו היום, או לפחות להתמזמז עם מישהו, כי השמלה שנתנה לי - המחשוף די בסדר, אבל אתם לא חושבים שהוא מבליט לי יותר מדי את את העיניים?

אני, אמא ואבא יצאנו החוצה, לכיוון הבית של פוטר כמובן. וכשהגענו, בדלת עמדה אישה ממוצעת, רזה, עיניה חומות ושיערה ג'ינג'י וקצר, תספורת קרה. לצידה עמד מישהו, שיערו שחור כלילה, עיני שקד ירוקות... משקפיים, ו... צלקת? בצורת ברק נדמה לי, שמוסתרת על ידי השיער השחור בקושי. אלוהים, זה מגניב רצח.

"סמנת'ה!" האישה הג'ינג'ית חיבקה את אמא שלי בחיוך, והרפתה לאחר כמה שניות. "כמה זמן לא ראיתי אותך,"

"גם אני התגעגעתי, ג'יני," חייכה אימי. "הרבה זמן, לא ידעתי שאת באזור!"

"אהה, כן," חייכה ג'יני. "הבית של הדודים של בעלי," היא התכוונה לאיש שעמד לצידה. "השכרנו אותו, את יודעת. מהם."

"כמה נחמד," חיוכה נמחק ברגע. "אוי, שכחנו. דניס מתוקה, תכירי. זו ג'יני פוטר."

לחצתי את ידה החמה של ג'יני פוטר. היא אישה ממש נחמדה. זה מצב כל כך מביך, אלוהים! בטח ג'יימס יהיה שם... ואז אני באמת אתאבד. באמת.

"בואי תיכנסו," חייכה ג'יני, כמו תמיד מסתבר. "אז, אני אספר לך איך אני ואמא שלך הכרנו. בירח דבש - "

הלב שלי הלם בגרוני ששמעתי את קולו של ג'יימס פוטר.

"אמא," הוא ירד במדרגות, לבוש סוודר ארוך, צמרירי וכחול בהיר וג'ינס שחור. "איפה המשקפי קריאה של דו -"

הוא השתתק כשראה אותי. אני יודעת שהוא ניסה להסיט את מבטו מהגוף שלי בכל כוחו, ולמזלינו זה הצליח. הגוף שלי פשוט להט. לא ידעתי מה לעשות. פשוט קפאתי במקום, מסתכלת לו בעיניים. שנינו נשמנו עמוק והוא חייך.

"אממ, היי קלארק." הוא הסיט את מבטו לאימו המחויכת. "אמא, איפה המשקפיים של דודה הרמיוני? היא פשוט התקשרה אל אל' והוא שאל אותי."

אלבוס פוטר, האמת שליזי יצאה איתו חודשיים. זה המון זמן בשבילה. מגיל 16, אוקטובר, עד גיל 16, נובמבר. שני החודשים הללו היו הטובים בחיה. אהמ אהמ, יחסים בשלט רחוק. יכול להיות שאני מודה שהיה לי סוג של "קראש" עליו בגיל 12. זה עבר ב-13. הוא ממש חמוד, מה אתם רוצים?

"אני לא יודעת, ג'ימי," ככה היא קוראת לו. ככה אני אקרא לו! ג'ימי... גדול...

"אמא, אמרתי לך מאה פעמים, קוראים לי ג'יימס!" הוא הפסיק להתווכח עם אימו, ועלה שוב למעלה.

"ותחליף בגדים!" הוסיפה ג'יני.

"לא, אמא! פשוט לא!" נשמעה טריקת דלת למעלה. לא יכולתי שלא לחייך, זה פשוט בלתי אפשרי. זה כל כך משעשע.

לאחר לפחות רבע שעה, ג'יני קראה לאכול. לילי וג'יימס ירדו למטה, ואמרו לג'יני שאל' לא רעב. כולם ישבו בשולחן. אני ליד אמא, אבא ליד ג'יימס, לילי ליד ג'יימס, וג'יני והארי בראשים.

"אז, יש לנו אורחים היום," הכריז הארי. "גברת קלארק ו...דניס?"

"כן." אישרתי בחיוך.

"כן, קלארק," הוא משך את השם. לא באמת נפגעתי, אבל באמת - אתה מתנהג כמו ילד!

"מה זה אמור להביע?" זייפתי גיחוך. הנה, הכלבה הופיעה.

"שום דבר, פשוט..." הוא לא ענה. הוא לא עונה.

"אתה מתחמק." כחכחתי בגרוני. 

"ממה יש לי להתחמק בדיוק?" הוא חייך. נשפתי בבוז. "אני לא מתחמק."

"הרגע אמרת שאתה לא מתחמק," נגסתי בחסה, מנסה להסתיר את החיוך.

"אוי, תסתמי." הוא גלגל את עיניו, ללא סומק על לחיו, להפתעתי.

לילי ואני קמנו באותו הרגע. היא עלתה למעלה, ואני רציתי לעלות. ליזי הייתה שם, ככל הנראה.

"הארוחה הייתה מהדרת, גברת פוטר." חייכתי. האמת שאכלתי רק את סלט החסה, בעוד שג'יימס התעלל בסטייק. עליתי למעלה עם לילי, שכבר הייתה בחדר עם ליזי.

"תגידי, מה את עושה פה?" גיחכתי. היא בכל מקום!

"אני בכל מקום," חייכה, קוראת את מחשבותיי.

"אנחנו הולכות למועדון." הסבירה לילי, לבושה שמלה שחורה וזנותית.

"מגעילה," אומרות אני וליזי יחד וצוחקות.

"את נראית כמו זונה," צחקה ליזי.

"אליזבת' צודקת." הסכמתי איתה כאילו בלית ברירה והתיישבתי על המיטה לצד ליזי, "אין מצב זאת הולכת ככה. זה גם מגעיל ואת בת 15, וגם אמא שלך תרצח אותך. היא לא תרשה לך ללכת." השלימה אותי ליזי.

לילי ידעה שאנחנו צודקות. טוב, לפחות היא לא החכישה. ירדנו למטה לרגע, לשאול את ג'יני את השאלה. היא רק צחקה.

"אז, זו לא בדיחה?" חייכה, וחיוכה ירד מפניה בין רגע. "מצטערת בנות, אבל לא."

"מצטערת, לילי לא יכולה לבוא." המשיכה. איאימי הופיעה לידה, מחזיקה כוס קפה.

"אבל אם אתן הולכות-" אמרה.

"אתן הולכות עם ג'יימס." השלימה אותה ג'יני.

"טוב, אז לא נלך." הרמתי ידיים. ליזי הסתכלה עליי באכזבה.

"נו, דן, אל תהיי כזאת," התחננה, עם פרצוף הכלב המעצבן שלה. אבל החמוד למדי. "זה רק פוטר. רק לילה אחד. אולי תהיה איתו באותו מועדון, אבל לא תצטרכי להסתכל עליו בכלל." לחשה בחיוך ערמומי. "אם את לא רוצה כמובן." התעלמתי ממנה, ולאחר שהתעלמתי פניתי אל ג'יני.

"למה ג'יימס חייב לבוא איתנו בכל מקרה?"

"לילס רוצה ללכת למועדון הזה כבר שבועות, ואני לא מסכימה לה," סיכמה ג'יני ולגמה מכוס הקפה שלה. "יש שם אלימות, למרות שזה מועדון די נחמד ולא כזה מלוכלך," משכה בכתפיה. "וג'יימס... הוא די חזק."

"כן, בטח..." מלמלתי ועליתי למעלה, ליזי בעקבותיי.

הפרק הקודם		הפרק הבא