כשהחיים מתהפכים

יש לי מוזה! יאי!

"ס-סטת'י, או ה-הרמה דיא- דיאבולס! הצלחתי!" קראתי בשמחה את היונית העתיקה. 

ניקו חייך אלי.

"יפה! זה אומר-"

"עצרי מרכבת האבדון." השלמתי במקומו. הצתמררתי. לא רציתי לדעת מה זה מרכבת האבדון, בדיוק.

אני וניקו ישבנו ליד האגם, מנסים ללמד אותי יוונית.

ניקו הביט בחניכים הנוהרים מחדר האוכל. "נגמר השיעור שלנו. את צריכה ללכת?"

הנהנתי. "דניאל מלמד אותי חץ וקשת."

ניקו הזעיף את פניו. "אה."

קמתי. "יש לך בעיה איתו?"

"לא. לכי. ניפגש לעוד שיעור מחר." ובלי לומר מילה נוספת הלך.

לפעמים אני פשוט לא מבינה את ניקו.

הלכתי לשיעור חץ וקשת, ופגשתי את דניאל.

שמתי לב שהפציעות מהקרב נעלמו, והוא נראה הרבה פחות עייף.

"היי, דניאל. אתה נראה טוב." אמרתי, ואז תפסתי איך זה נשמע.

"זאת אומרת, כאילו, הפציעות.. התכוונתי..." סומק הציף את לחיי.

הוא חייך והסמיק. "זה בסדר, אני יודע למה התכוונת." אמר, וחייך אלי. 

"טוב, בוא נראה מה את יכולה לעשות עם חץ וקשת." הוא תפס קשת בינונית וסידר את ידי על הקשת בצורה נכונה.

הרגשתי את נשימותיו כשהתקרב אלי מאחור, מכוון את ידי למטרה.

"תכווני גבוה, תפגעי נמוך." אמר, וירה איתי את החץ גבוה יותר מהמטרה. הוא פגע אמצע.

"זאת לא הייתי אני, נכון?" שאלתי, חוששת באופן כולשהו מהתשובה.

הוא צחק. "לא, האמת שלא. עזרתי לך לכוון, והראתי לך את הזווית. את רק ירית בחץ..."

נאנחתי. קוותי שאני מוכשרת בחץ וקשת.

"היי, לירות בחץ זה כבר משהו. תנסי בלעדי, אולי את כן טובה בזה." אמר דניאל, מנסה לעודד אותי.

כיוונתי את הקשת למעלה, מתחתי את החץ ויריתי.

החץ עבר את המטרה וננעץ בדשא.

"ואולי לא." מלמל.

שער השיעור עבר כמו סיוט. לא משנה כמה ניסיתי, החץ לא התקרב אפילו למטרה. לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי. כנראה שחץ וקשת הם לא ממש הקטע שלי.

כשהסתיים השיעור, עברתי לןקיר הלבה. הוא דיי הפחיד אותי, כי הלבה ממש אמיתית, ואני יכולה להכוות.

ניסיתי לעלות, אבל הלבה עברה לידי, אז ירדתי. וזה בערך כול מה שעשיתי בשעה האחרונה.

כשסיימתי, (הצלחתי לעלות עד החצי ואז הייתה התפרצות קטנה,) מפוייחת ומעלה עשן, חזרתי לביתן בשביל השיעור האחרון.

נכנסתי בעצבים מכך שאני מטונפת לביתן שלוש.

"היי - ואוו. את ניראת כמו ליאו כשהו מעלה את עצמו באש ולא מתרכז. מה קרה?" שאל פרסי.

"התפרצות על קיר הלבה, זה מה שקרה." עניתי ונכנסתי למלתחות.

קצת התביישתי בגלל שפרסי מחכה לי, אז התקלחתי בזריזות ולבשתי חולצת מחנה דהוייה ומכנסי ג'ינס.

יצאתי מהמקלחת.

"אני מוכנה!" קראתי בהתלהבות, נרגשת לראות מה אני יכולה לעשות.

פרסי, שנבהל כשיצאתי ושתה כוס מים תוך כדי, נחנק.

לקח כמה דקות טובות עד שהפסיק והסדיר את נשימתו. "אל. תעשי. את. זה. יותר. בחיים." אמר בין שיעול לשיעול.

כשסיים, הרים את כוס המים לידו. הוא עצם עיניים, התרכז, והמים בכוס עשו כרצונו.

"מגניב!" קראתי. "אתה מסוגל גם לחמם ולקרר?" שאלתי, מרותקת.

פרסי חייך והניד בראשו לאות לאו. "יש אלים שמקפיאים ומחממים. אני מסוגל לשלוט במים, לא לקרר או לחמם אותם. זה התפקיד של הילדים של בוראס, וילדים עם מתת מיוחדת, כמו ליאו."

הנהנתי באכזבה. "חבל. יהיה מגניב להכין ארטיקים בשניה."

פרסי צחק. "נראה לי שאנחנו יותר דומים משנדמה לך.." אמר בקול מיסתורי.

הרמתי גבות. "אני בספק, פרסי. אבל בוא נתחיל. אני רוצה לראות."

"בסדר. עכשיו," הדריך אותי, "תעצמי עיניים, ותתרכזי בדבר שאת רוצה לעשות הכי. זה אמור להיות לך קל."

עצמתי עיניים ונשמתי עמוק. רציתי להפריד את המים אחר מהשני.

הרמתי את ידי כאילו אני מחזיקה משהו, וניסיתי לדמיין שאני מפרידה אותו. הרגשתי אותו זע למגע רצוני, נרקע.

"אני מצליחה!" קראתי באושר, עיניי נשארות עצומות.

"קים תפסיקי." קרא פרסי, קולו בהול.

"למה? אני מצליחה!" והרחוותי את ידי עוד יותר. 

"לא, לא, לא, לא! תפסיקי מייד!" קרא אליי, קולו נדמה מרוחק יותר.

פקחתי עיניים וכמעט נפלתי.

אני ופרסי עמדנו על שני עמודים של אדמה, עם תהום מכול צדדינו.

שמתי יד על פי. "מה עשיתי?"

הפרק הקודם		הפרק הבא