משחקי הרעב ה76

מאדג':

"אוקיי, הבנתי אותך. בכל מקרה כולנו נמות. טוב, תודה שסיפרת לנו. תלך לשבת עם החברים האלה שלך," סיננתי אל פיטה אחרי שסיפר לנו את התוכנית של הייטמיץ.

"אני ימצא פיתרון, מבטיח, לפחות אחד יצא בחיים," הוא אמר אבל לא הסתכל עליי. מתחמק.

רורי לא דיבר כמעט מאד שנבחר. החזקתי את היד שלו. הוא היה קפוא, אבל חייך אליי.

"אז בתור התחלה- האסטרטגיה שלכם די ברורה, נכון?" הוא התחיל לקשקש ואני חשבתי על זה זה שלא מצאתי את ליאו בשום מקום אחרי שהחלטתי להתנצל.

הוא קישקש על משפחה, ולרגש את הצופים בקשר משפחתי מעולה, ולהבליט איך אנחנו מגוננים אחד את השני, ועוד כל מיני קישקושים.

למען האמת, גם אמא שלי לא מתפקדת כרגיל. בזמן האימונים היא מתאמנת עם בן קשוח וגדול, סוג של ביריון, אבל אפשר לקרוא לו מכונת הרג חסרת רחמים.

"אני רואה שאתם לא איתי," פיטה נאנח. "אז פשוט אני ילך. תעשו מה שאתם רוצים, טוב? הסטייליסטים יגיעו עוד מעט", הוא אמר וסגר את הדלת.

"את בסדר, אמא?" שאלתי אותה מייד.

העיניים שלה היו נפוחות מאד. "בטח," היא אמרה.

"אני יודעת שאת משקרת, את אדומה".

"אוקיי, אז אני לא בסדר. מי יכול להיות בסדר עם הידיעה שהוא הולך למות?" היא אמרה ויצאה מהחדר.

אני הפכתי להיות אדומה. זה מה שאכפת לה? שהיא תמות? ומה איתנו? אני התנדבתי להחליף אותה, ולה לא אכפת ממני?

חיבקתי את רורי חזק-חזק, מקווה שלפחות הוא לא יעלם לי לעולם.

"את בוכה," אמר רורי.

"אסור לי?" שאלתי אותו בעוקצנות, ואז מיד הצטערתי שאמרתי את זה. הוא לא צריך לסבול מזה שאני עצבנית. אני רוצה שהזיכרון שלו ממני יהיה נחמד וטוב.

"תלכי לתכונן לראיון, מאדג'," אמר רורי, קם, וניער את בגדיו מאבק דמיוני.

"אלוהים, שאני לא יאבד גם אותו!" לחשתי בחרדה אחרי שהא הלך.

לא התכוננתי לראיון. חיפשתי את ליאו.

התקשרתי לבית שלו והוא לא היה. הם לא ידעו איפה הוא יכול להיות.

חיפשתי אותו שוב ושוב בכל הבניין, אבל הוא נעלם.

צוות הסטייליסטים שלי בא אלי לחדר, ועשו לי אמבטיה. הם קירצפו אותי בחומרים שונים ומשונים, חפפו את השער שלי, ומרחו אותי בעוד חומרים למינהם.

הם הלבישו אותי בשמלה, ועיצבו את השיער שלי, אבל לא הסכימו לי להסתכל במראה עד הסוף. ישבתי שעות על כיסא בזמן שהם חגים סביבי ומשנים את האיפור על פנ, את תונחת השמלה והתסרוקת, מתוחה איך אני נראת.

כשפתחו לי את המראה הייתי הרבה יותר ממופתעת. בתור התחלה ווידאתי שזה באמת אני, ורק אז נשפתי: "וואו!"

הם החליטו להלביש אותי כאילו אני נסיכה, שזה כולל כתר והכל, כאילו כי אני הנכדה של הנשיא.

השמלה הגיעה עד הברכיים שלי, והיה לה שרוולים ארוכים, והיא ממש הבליטה את הרזון שלי. היא הייתה בצבע בין כחול-לתכלת, בדיוק כמו העיניים שלי. בחלק של הלמעלה היא הייתה צרה, ובלמטה היא הייתה רחבה. חוץ מזה נעלתי נעליי בובה, ולא ראיתי את האיפור בכלל, הוא רק סידר את הפנים שלי יותר יפה, לא צבע אותם. מאחוריי השתרכה גלימה שהגיעה עד קרוסליי.

התסרוקת שלי הייתה מהממת. ממקדימהכתר קטן כזה, שאסף את כל השוונצים של השער שלי שתמיד מעצבנים אותי, וממאחורה השיער שלי היה גלי- כמו שתמיד רציתי, וחלקו היה אסוף בפקעת יפיפה.

היינו אני ואחי על אותה מרכבה. הבגדים שלנו בכלל לא היו דומים, רק הסטייליסט שלי היה גאון, למרות שגם רורי היה נראה די מדהים.

בזמן שהכירכרות התחילו ליסוע, התחלתי לחשוב למה הסטייליסט שלי הלביש אותי בכתר. כי אני הנכדה של הנשיא סנואו? שאצלינו נשיא זה כמו מלך? כנראה זה כדי שבמקום להראות שאני מתביישת במה שסבא שלי עשה, זה מראה שאני הנכדה שלו שאוהבת אותו למרות הכל, וזה מסמן את המשפחתיות שלי, ללא ספק.

הראיונות היו אמורים להיות שונים הפעם. כל המיודעים על הכירכות, וכל אחד בתורו עולה לבמה לראיון,, לא בשתי פעמים נפרדות.

נכנסו לרחבה. כולם הריעו לנו. החזקתי את ידו של רורי. זרקו עלינו המון פרחים, ואני תפסתי אחד. הגלימה שלי התבדרה מאחוריי בגלל הרוח ומהירות, ואני צחקתי. לראשונה מזה זמן רב צחקתי.

רורי חייך אליי, ואז שנינו הפננו את העליזות הזו לקהל, בתקווה שנקבל נותני חסות.

כל הכירכרות הגיעו ונעמדו. זיהיתי את אמא שלי והיא הביטה בי במבט נחוש.

הקשבתי לראיונות. כולם דיברו ודיברו במשך חמש דקות. כן, האריכו את הזמן. אני הייתי אמורה להיות השביעית, מייד לאחר אמא שלי, שלפניה רורי.

רורי הכריז בבישנות שהוא מתנצל בפני משפחות כל המיועדים על זה שיהרוג את כולם, והסביר שהוא חייב שמישהו ממשפחתו ינצח. כולם חייכו אליוצ, חלק ברחמים וחלק מהנחישות שהפגין. הוא היה טוב. הוא היה מצחיק, שנון, וגרם לקהל לרחם עליו קצת. נראה לי שכן יהיו לו נותני חסות.

אמא שלי דיברה על המשבר שחוותה בעיקבות מות אביה, ופחד ממות ילדיה וממותה. חלקים מהקהל הזדהו איתה.

ואז הגיע תורי. הזדקפתי ועליתי על המדרגות.

"אח, מאדג' סנואו המקסימה שלנו," אמר סיזר בחיוך בזמן שהתיישבתי. "אני זוכר אותך מאז שנולדת! שהיית תינוקת קטנה-קטנה!"

לא היה לי מה להגיד, אז חייכתי אליו.

"רציתי לשאול אותך," הוא אמר, "מה היה הדבר הטוב ביותר שקרה לך מאז שנבחרת למיודעת".

"אמממ..." השתדלתי לענות בכנות, "כשהסתכלתי במראה לפני כמה דקות, אחרי שסיימו לסדר אותי. זה היה מדהים!" אמרתי. למען האמת, זה היה הרגע היחיד שבו באמת נהנתי מאז שנבחרתי.

"גם אני חושב שאת נראת מקסים. תכבדי אותנו בסיבוב?"

הסתובבתי על הבמה, וכל הקהל פלט: "אוו," ו-"אהה", כשהסתובבתי. 

"אני רוצה לשאול אותך עוד משהו. את התנדבת במקום אמך, נכון? מה חשבת שהתנדבת במקומה?"

"שאני רוצה שיהיה לרורי אמא," עניתי בקול קפוא, ואחזתי במשען הכיסא שלי.

"אחח, איזה עצוב." סיזר נאנח, "ומה חשבת כשהיא נבחרה שוב?"

שתקתי לרגע, נלחמת בדמעות. "חשבתי- טוב, לא הצלחתי לחשוב. הייתי משותקת מידי".

"וכשרורי נבחר?" שאל סיזר בחמלה.

"אז חשבתי שאני ממש דומה לקטניס אוורדין".

רחשים עברו בקהל. "למה?" שאל סיזר בחיוך.

"כי גם המטרה שלה לא הייתה לצאת בחיים, אלא להציל את פיטה. וגם אני לא רוצה לצאת בחיים, אלא להציל את אח שלי, רורי".

"לדעתי, את דווקא די דומה לה. את יודעת, היה לך צמה כמו שלה, והתנדבת להציל קרובי משפחה שלך, וזה שהסתובבת בראיון, טוב, את החלק הזה ניתן לזקוף לזכותי, כמובן."

בקהל עברו גלי צחוק.

הסתכלתי על פיטה לפני שאמרתי: "היא המנצחת האהובה עליי, והדמות שאני הכי מעריצה".

"אחח, מה סבא היה אומר אילו היה בחיים?" שאל סיזר בכובד ראש מזויף.

"שאני לא היחידה."

"מי עוד?"

"הוא," השבתי ומשכת בכתפיים. סיזר התגלגל מצחוק, ואחירו הקהל.

"טוב, מהר מהר לפני שנגמר לנו הזמן," הוא אמר, "מה תרצי לומר לקהל? לחלוק סוד כלשהו," הוא אמר וצחק מדבריו.

פיטה היה נראה כאילו הוא רוצה לומר לי משהו. בטח משהו בסגנון- הכי חושב להיות בלתי נשכחת, כדי שלא תיהי סתם עוד אחת שלא אכפת ממנה.

אז ניסתי לחשוב על סוד. סוד. מה כבר יכול להיות?

"אני רואה שאת מתלבטת חזק-חזק אם לספר לנו את זה או לא," אמר סיזר וצחק צחוק מזויף.

"סיזר, אתה חושב שהקהל מסוגל לשמור סוד?" שאלתי אותו כאילו בתמימות. רציתי למשוך זמן עד שיעלה לי רעיון לראש.

"בטח. הוא כבר מנוסה בזה. נכון, קהל?" הקהל צעק ואישר.

"טוב, אז," התנשמתי בכבדות. "אני מסכימה לספר לכם," אמרתי באיטיות בנסיון למשוך עוד זמן. לא היה לי מה לומר, ואם לא אומר כלום הקהל יתאכזב ולא יתמוך בי.

מאחוריי, הדלת נפתחה. הסתובבתי מהר, מופתעת עם בא נס. עמד שם מתמודד מהבנים. הוא היה די גבוה.

התעלמתי ממנו והמשכתי לדבר. "טוב, האמת שהסוד הוא-" אמרתי, ולפני שהבנתי מה קורה הנער נישק אותי על השפתיים.

**************************************************************************

2 ראשונות שעונות אני מקדישה להם את הפרק הבא

הפרק הקודם		הפרק הבא