לתקן את העבר

תקשיבו. 

אתמול או שלשום עידכנתי את פרק 4 חלק ב'. אני חושבת שכל מי שקורא יודע שנשלחו שלושה פרקים של 4 חלק א. 

עידכנתי פרק ב וביקשתי למחוק שני פרקים של א. ההנהלה מחקה לי את הפרק החדש ועוד פרק. אני כותבת ישר פה ולא על מחברת כי לא נוח לי. 

אז הנה הפרק...

'ילד? מדראקו? איך זה יכול להיות?' חשבתי לעצמי. לא ידעתי איך דבר כזה קרה.

ובשנייה אחת נזכרתי בכל.

במסיבת הלידה של ג'יימס, בבגידה של רון ובדפיקה שלי על דלת ביתו של דראקו.

באותו ערב, הייתי צריכה רק את החיבוק שלו. אותו חיבוק שגרם לי להרגיש בטוחה.

נזכרתי ביום שגיליתי שאני בהריון וביום הלידה, בעיקר ברגע שהבטתי בעיניו של הוגו התינוק הקטן והייתי משוכנעת שיש לו עיניים אפורות. 

רק שאף אחד לא האמין לי

"אימא?" קולו של הוגו החזיר אותי למציאות. הוצאתי כסף לשלם למוכרת ויצאנו מהחנות.

הוגו אכל בתיאבון ובמהירות. חזיר קטן כמו אבא שלו.

כלומר...רון.

אוי שיט.

"אימא אני גם רוצה ינשוף!" הוגו רץ לכלבו דורסי הלילה והשאיר אותי מאחור. כשנכנסתי לחנות, על המוכרת הייתה הבעת הלם. "או שלום גברת וויזלי! תמיד טוב לראות אותך בחנות שלנו." היא חייכה באדיבות, דבר שלא אופייני לה. חיפשתי את הוגו ומצאתי אותו מביט בהערצה על ינשוף שחור. "הנה אתה שובב קטן" נזפתי בו, ספק צוחקת ספק כועסת. הוא רק חייך חיוך שובב והמשיך להתעסק עם הציפור. "אתה לא רוצה חתול?" שאלתי בנימה משכנעת. "אם יהיה לך חתול תוכל לקרוא לו קרוקשנס". 

"אימא... קרוקשנס זה שם של זקן! ואני בכלל לא רוצה ינשוף! אני רוצה אותו!" הוגו הצביע על הינשוף השחור. "טוב נו... אם אתה מתעקש." "תודה אימא! תודה! תודה תודה!" הוא חיבק אותי חזק. אח... כמה שאני אוהבת את הילד הזה. 

יצאנו מהחנות כשהוא אוחז בידי "עכשיו הולכים לקנות לך גלימות." הוא נעצר לפתע כאות מחאה. "אם אתה לא הולך אחריי, עד שתיסע להוגוורטס אתה תאכל רק מאכלים מפירמידת המזון ובלי קינוחים!" בשנייה אחת הוא רץ לחנות הגלימות ומחלון הראווה הוא כבר דיבר עם המוכרת על איזו גלימה הוא רוצה באיזה אורך. המוכרת מדדה אותו והוגו קרץ לי. 

שובב הילד הזה...

הוגו מדד גלימה אחת והמוכרת כבר סיפקה לו 10 גלימות כאלו ועוד 2 חגיגיות. הגלימות הלמו אותו מאוד... 

"אני רואה שאנחנו נפגשים שוב." קול מוכר נשמע מאחוריי. זה היה דראקו. 

למה? למה? למה? למה? למה דווקא עכשיו אני פוגשת את דראקו? דווקא ביום שגיליתי שיש לי ילד משותף איתו?  

"שלום דראקו." אנחנו כבר אנשים בוגרים. הגיע הזמן שאקרא לילד בשמו.

"זה הבן שלך?" הוא הצביע על הוגו, שנשען עם כתף ימין על הקיר בשילוב ידיים ודיבר עם אחת הבנות שכנראה תלמד איתו בשכבה. כבר אמרתי כמה הוא שובב? 

מעניין איך דראקו היה מגיב אם הוא היה שהילד שעמד מטרים ספורים ממנו, הוא גם הילד שלו. 

"זאת אן?" הצבעתי על ילדה קטנה ובלונדינית כמו דראקו, אך בעלת העיניים של אסטוריה. הוא הנהן "הילדה הקטנה שלי גדלה לי מהר." הוא אמר בקצת עצב. "כשאתה הורה, זה תמיד נדמה כאילו הילדים של אחרים לאט ורק שלך גדלים מהר." 

"את כל כך צודקת. הייתי מתחנן כדי שהזמן יעצור..." 

לפתע הילדה שהוגו דיבר איתנ יצאה בוכה מהחנות. סימנתי לו לבוא אליי. 

"הוגו, למה היא בוכה?" אמרתי בקשיחות. "אמרתי לה שזה לא יילך בינינו כי אני יותר מדי יפה בשבילך" הוגו אמר בגיחוך. 

"הוגו! אני הרשיתי לך חברה? אני לא מרשה לך חברה עד שתהיה בן 14! עכשיו לך תתנצל! ותקנה לה גם משהו!." הוצאתי שני חרמשים מהכיס. מבעד לחלון ראיתי שהוא רץ אלייה וקנה לה סוכריית לב. למרות עורה החיוור היא הסמיקה. 

"ילד נחמד יש לך..." דראקו אמר לי. 'הוא גם שלך!' חשבתי לעצמי. "תודה. אני אגש לשלם." שילמתי למוכרת ובדיוק אן יצאה מתא המדידה. "אבא! אבא! תראה אותי!" אן הסתובבה באושר בכל החנות. מתרגשת מההגעה להוגוורטס. 

"כמה שאת יפה! בדיוק כמו אימא שלך" הוא הדגיש את המילים האלו. מילים שעוררו בי בחילה. 

הוגו בא להיכנס. סימנתי לי שאני באה ויצאתי מהחנות במהירות.

הפרק הקודם		הפרק הבא