חנונית? כבר לא...

טוב אני באמת סופר מצטערת...

יש לי מלא מבחנים ועבודות וחזרות להצגה אז כנראה שיהיה פרק פעם בשבוע ביום שבת. ♥

הפרק מוקדש לאמס (albatroz) שעצם היותה כאן נתנה לי השראה ♥

היא עמדה בנינוחות ליד מדף ההתגוננות מפני כוחות האופל, בחנה בחדות וביסודיות כל ספר על המדף, עד שלבסוף הוציאה ספר עב כרס והניחה אותו על השולחן בעודה מתנשפת מהכובד. 

"אז את החברה המסתורית של קלואי" נשענתי על המשקוף על ידיים שלובות, אמה קפצה למשמע קולי, גבה נמתח ולחייה נעשו סמוקות. 

"אני יכול לשבת. נכון?" שאלתי אותה למרות שהתיישבתי, זה היה רק מתוך נימוס. 

הניסיונות הקשים שלה להשתלט על הסומק לא עזרו. להיפך, היא רק הסמיקה עוד. 

רכנתי לכיוונה "מוצא חן בעיניי שאת ככה מתרגשת לכבודי" לחשתי. 

היא גלגלה עינים "אני לא מתרגשת ובטח שלא לכבודך פוטר". 

"אז למה את מסמיקה?" 

"ככה. עכשיו, תן לי לקרוא" 

"אני לא מתכוון להתווכח איתך" הרמתי ידיים כנכנע. 

היא הרימה את ראשה מהספר "אני לא מתכוונת להיות היחידה שתעשה פה את העבודה! תסכם את כל הדף הזה לפסקה של 4 שורות!" 

"אני אוהב כשאת כועסת. כבר אמרתי את זה, לא?" אמה קמה לעבר המדף, פתחה ספר ודיפדפה בו כמה שניות עד שמצאה את מה שחיפשה וחזרה להתיישב. היא שוב פעם מתעלמת ממני.

"די נו אמס... אל תציגי אותי ככה! אני באמת אוהב להשקיע!" נשימתה של אמה נעתקה כשקראתי לה בכינוי חיבה. 

"בבקשה אל תקרא לי ככה" היא לחשה. 

"למה לא?" עלה בי החשק לחטט

"זה מזכיר לי את הבית" אמה לחשה והתחפרה עמוק בספר. 

"קצת געגועים לא הזיקו לאף אחד!" אמרתי בטון מחוייך. 

"אבא שלי היה קורא לי ככה" אמה הרימה את הראש שלה מהספר והתקרבה קצת אליי "הוא נפטר ממחלה כלשהי כשהייתי בת 7, הוא היחיד שקרא לי ככה". 

תחושת חרטה עלתה בי, שנאתי את עצמי ואת החוסר טקט שלי. 

אני מרגיש רע כשאחד החברים שלי או אפילו מכרים מדברים על זה שההורים שלהם נפטרו או נהרגו, במיוחד אבות. 

אבא שלי כל כך מיוחד ולמרות הכעס שלי אליו הוא תרם המון למי שאני ומה שאני.

הוא תמיד היה שם בשבילי, הוא עודד אותי לפני העלייה לרכבת לפני 5 שנים, הוא זה שאמר לי שלא משנה הדרך בה אלך כי הוא תמיד יאהב אותי ויהיה לצידי. 

כמה חבל שאמה לא זכתה בזה.  

"אני מצטער, לא ידעתי"

"זה בסדר..." היא חייכה אליי חיוך פשוט וחם שכל כך אהבתי. 

אחרי חצי שעה של שתיקה ועבודה בנפרד הראייה שלי החלה להיות מטושטשת.

הבנתי שאני צריך לשים את המשקפיים, אני לא מבין למה אני לא יכול לשים עדשות, משקפיים לא מחמיאים לי! 

הרכבתי אותם, אמה הגניבה לי מבט ופרצה בצחוק. 

"תאמיני לי שלא אני בחרתי שיהיו לי משקפיים" רטנתי. 

"להיפך... זה מתאים לך מאוד" אמה שוב הסמיקה. 

"את יודעת שאת מדהימה?" 

היא הייתה שוב שקועה בכיתה "אממ... כן, תודה" 

"תגידי את מעופפת או שאת עושה את עצמך?" הבטתי בה. 

אמה הרימה את הראש מהספר והשיבה לי מבט "למה מעופפת?" 

"את לא קולטת שאני אוהב אותך?" המבט שלי כלפייה התרכך. 

היא הסמיקה עד שורש שערותייה ושתקה. 

"אין לך מה להגיב הא? זה בסדר, לא כולם חייבים להרגיש אותו הדבר. למרות ש-" השפתיים של אמה קטעו אותי, נישקתי הרבה בנות אבל הנשיקה שלה הייתה מיוחדת. היא הייתה שונה ורכה כל כך. 

לאחר נשיקה ארוכה היא התנתקה והצמידה את מצחה למצחי "זאת הוכחה מספיק טובה?" 

"הכי טובה שיש." השלמתי את הנשיקה.

הפרק הקודם		הפרק הבא