למה דווקא אני?

במשך החודשיים האחרונים רצו שמועות שהתחילו לפרק את חומות ההגנה הנפשית שלי. "אפשר סיבוב?" בן משנה שביעית מסלית'רין השליך אלי אונקיה וחייך אל חבורת החברים שלו. קפצתי את אגרופי והמשכתי ללכת. "את גם רוקדת?" רקדה מולי ריוונקלואית והחברות שלה צחקו מאחוריה. המון תגובות מהסוג הזה ליוו אותי לאן שלא הלכתי ולאט לאט שקעתי בדיכאון. עדיין שיחקתי קווידיץ' וניצחנ וניצחון מוחץ את ריוונקלו, עדיין יצאתי עם סיריוס ורק איתו ועם החברים שלי חזרתי לרוז הישנה. בכל שאר הזמן הייתי צל של עצמי, במקום לשבת במועדון ולצחוק עם כולם הייתי שוכבת במיטה ושוקעת בשיעורים. 

אבל פתאום חלה עליה בשמועות והתלמידים התחילו לתקוף אותי: פה מרפק, שם רגל אבל השיא היה קללה שחתכה את החזה שלי מכתף אל כתף. נפלתי וצרחתי מכאב מצמידה את ידי לחתך מנסה לעצור את הדימום. התלמידים שהיו במסדרון פשוט עמדו סביבי ובהו בי בלי לעזור או לעשות משהו. לפתע ג'יימס, רמוס, פיטר וסיריוס פרצו את המעגל ומיהרו אלי. ג'יימס וסיריוס הרביצו לאדם שקילל אותי ועמד בצד צופה בי וצוחק, בעוד שרמוס הצמיד לכתפי את גלימתו ופיטר עמד בצד קפוא. "סיריוס" ייבבתי בכאב והמשכתי לבכות, "סיריוס" אמר רמוס וסיריוס מיהר אליי. 

"רוזי" הוא הרים אותי על ידיו ורץ איתי אל המרפאה. "בחיי הזקן של מרלין" זעקה מדאם פומפרי וסימנה לסיריוס להניח אותי על המיטה ומהר מאד היא הגיפה את הפרגוד והפרידה ביני לבינו וזה היה השלב שאיבדתי הכרה.

כשהתעוררתי הייתה תחבושת על החזה שלי, הייתי לבושה בכותנת בית חולים ושמיכה עד הצוואר. התרוממתי מתכווצת קלות מצריבה קטנה באיזור החזה, "רוז!" סיריוס זינק על רגליו ואחז בפני, "היי" הוא הסיט קווצת שיער מפני וחייך אלי חיוך עייף. "כמה זמן אני פה?" הקול שלי היה צרוד מאד, "יומיים" אמר והבחנתי בשקיות תחת עינייו האפורות ושערו השחור סתור.

"אני מצטערת" לחצתי את ידו ולחיי תמלאו דמעות. "זו לא אשמתך" הוא נישק אותי וחיבק אותי חזק. ויקטוריה, רמוס, פיטר, אליזבת', ג'ניפר וג'יימס היו היחידים שבאו לבקר אותי, את שונאי הם הרחיקו. אחרי יומיים שבהם מדאם פומפרי התעקשה שאני אשאר במרפאה להשגחה חזרתי לחדר מועדון של גריפינדור ומאותו רגע לפחות שניים מחבריי היו איתי כל הזמן. רק אחרי שבועיים השמועות הפסיקו ויכולתי לנשום לרווחה.

הפרק הקודם		הפרק הבא