אדון השושנים

ג'יימס ישב ביניי לבין אלבוס שחייך בגאווה מעצם העובדה שג'יימס שעכשיו עובד עם אבא כהילאי יושב כאן, בעוד ששאר ההילאים שנשלחו התיישבו בקצה שולנות התלמידים או לא התיישבו כלל.
כולם אכלו בהתלהבות ושאלו את ג'ימס שאלות על העבודה המסוכנת שלו ומתי יתפסו את אוכלי המוות והוא ענה באופן מתחכם ומעט שחצני,אני יכולתי רק לחשוב על מה שקרה מקודם.
-מוקדם יותר באותו יום (באותו קטע שהפרק הקודם נפסק)
"אני אלך " תומאס קם במהירות כניראה בגלל אחת הסיבות שג'ימס נחשב למפורסם בהוגוורסט הוא נהג להיכנס לצרות או יותר נכון לעשות צרות לאנשים שעצבנו אותו ומי כמוני יודעת ,הוא בהחלט היה מוכשר בזה.
"רק תתני לי תשובה בקשר להוגסמיד" הוא אמר עם תוספת מנה גדושה של קסם אישיו מעשה שגרם לי להנהן באוטמטיות בחיוב.
קצת אחרי שהתרחק קמתי מן הדשא ובהיתי בכעס באחי הגדול שחיוכו הזומם היה בהחלט  מה שאמא הייתה מכנה חיוך בנוסח פרד וג'ורג.
"אוי לילי, לילי, לילי! חשבתי שלימדתי אותך טוב יותר מזה לילס, לא מסתובבים עם האויב אוהב הנחשים"
"איך מצאת אותי?" הנחתי את ידי על מותני בכעס, אני שונאת כשאנשים (ובמיוחד המשפחה שלי) לא מכבדים את הפרטיות שלי.
הוא הוציא מן הגלימה שלו את מפת הקונדסאים  והביט בה בחיבה וגעגוע "מצאתי את אלבוס במרפאה כשהוא השתחרר ורציתי למצוא את אחותי הקטנה, אז הוא נתן לי את המפה, הו המותק הזו בהחלט עזרה לי"
הוא החזיר את המפה לגלימה וכאשר עיניו  החומות נחו עלי הוא פלט  הוא גיחוך קטן ומוכר שבהחלט התגעגעתי אליו "טוב אפילו אני צריך להודות את כבר לא כל כך קטנה".
ידו הפנויה משכה אותי לחיבוק מוחץ שיכול לאפיין רק את ג'יימס ופתאום כל הכעס שלי התפוגג, ככה זה עם משפחה אפשר לכעוס עליהם אבל אי אפשר באמת לשנוא אותם.
"שמעתי שמאלפוי מעביר לך שיעורים" מבטו נראה רציני לרגע, הפעם האחרונה שהייתי ביחידות עם סקורפיו הייתה כשהתנשקנו ואני בהחלט לא רוצה להיות לבד לצידו שוב, "כן, אבל אולי אתה-" לפני שהספקתי לסיים את המשפט הוא קטע אותי,"לילס זה לא צחוק את חייבת ללכת לשיעורים האלו, זה לא סוד שאני לא סובל אותו אבל הוא מצטיין בהגנה מפני כוחות האופל לכן את חייבת להקשיב למה שהוא מלמד אותך!"
השפלתי את מבטתי ונשכתי את שפתי, רציתי לבקש שהוא יחליף אותו כל עוד הוא נמצא כאן, אבל אם אפילו הוא- האחד מבין שלושתינו שבאמת שונא את סקורפיו  אומר שאני צריכה ללמוד איתו אני חייבת להמשיך.
שנינו התקדמנו לעבר הטירה, משלימים פערים.
-----------------------------------
"לילי!" רוז קראה לעברי בקול רם כולם בהו בי וכשאני אומרת כולם אני מתכוונת לכולם דארן, סקורפיו, ג'יימי שלרוב לא מתיישבת בשולחן שלנו
(אבל כתוצאה מבואו של ג'יימס החליטה לשנות ממנהגה), אלבוס, הוגו ושתי חברות של רוז שהיו גם השותפות שלה לחדר.
"היא בטח חולמת על החבר החדש שלה" ג'ימס אמר לפני שהספקתי לענות ועל פניו מבט כמעט מרושע מה שמרמז על חוסר הטקט והפלישה לפרטיות שהוא עומד לבצע "תפסתי אותה מתמזמזת בצהריים עם איזה סליתריני שנראה טוב כמעט כמוני" לולא הייתי שומעת את צעקות ההפתעה של רוז, אלבוס ודארן ורואה את הבעות ההפתעה של השאר הייתי יכולה כמעט להבחין את החזה שלו מתנפח משחצנות וגאווה.
  כולם דיברו באותו זמן ובבת אחת, "לילי!" רוז אמרה בנימה מהולה בהפתעה וכעס על זה שלא סיפרתי לה על המזמוז הבדיוני.
"ידעתי שהם יתאימו" ג'ימי אמרה לסקורפיו וחיוך מלא סיפוק עצמי על פניה.
"מי זה?" שותפותיה של רוז צווחו בריגוש הנובע מן הרכילות חדשה.
"מה!" "אלבוס, דארן והוגו  שאלו בכעס, כניראה השלושה האלה לא רואים שאני בעצם בת ומופתעים מעצם העובדה שהתמזמזתי לכאורה עם מישהו.
רק סקורפיו הסתכל עלי, בהה בי עם העיניים בצבע של הים לפני הסערה והעניק לי את ההרגשה שסוף העולם הגיע, "לא, לא הוא מגזים" אמרתי בקול חזק מנסה להשקיט אותם לפני שאחרים יחשבו משהו לא נכון.
"אז מה קרה איתו?" רוז שאלה וניסתה למצוא בעיניה את תומאס גרין בשולחן סליתרין, "ומי זה?"  אלבוס שנראה כועס מעט שאל, וכולם השתתקו בכדי לשמוע את התשובה שלי.
"כלום, סתם דיברנו ,הוא הזמין אותי להוגסמיד שבוע הבא אבל אמרתי לו שאני אחשוב על זה"
"זה תומאס גרין" ג'ימי אמרה למרות שאף אחד לא שאל שוב, "החתיך ההוא מסליתרין" היא הסבירה. 
"לילי הוא מסתכל לכאן עכשיו" רוז אמרה בהתרגשות, וכולם הסתובבו בכדי לתפוס את מבטו חוץ ממני ומסקורפיו.
"את צריכה להסכים" הוא אמר עיניו לא זזו מעיני, קולו היה ריציני עד כאב, "זה מה שאני יעשה" אמרתי בקול ברור וזקפתי את סנטרי לעברו, בהחלט נמאס  לי,  נמאס לי מהרגשות
לסקורפיו מאלפוי, אם סקורפיו הוא המחלה התרופה תהיה תומאס גרין.
"אני חושבת שאלך עכשיו, אני לא רעבה" קמתי מן השולחן והתקדמתי לכיוון הדלת פסיעות רגלים נשמעו מאחורי והתמלאתי תיקווה, אולי הוא בא לומר לי
שתומאס גרין הוא אידיוט ושאני לא צריכה לצאת איתו אבל הקול שקרא בשמי לא היה של סקורפיו, "לילי" יד אחזה בי וסובבה אותי ,"היי תומאס".
"את בסדר?" הוא שאל ורק אז הבנתי שדמעות שלא נופלות, מצטברות בעיני "כן" עניתי וניגבתי את עיני במהירות בקצה הגלימה שלי "מה רצית?"
"בקשר להוגסמיד, סליחה שאני כזה נודניק אבל אני באמת רוצה שתעני בחיוב" חיוך קטן בקצה הפיו הופיע וידו שאחזה בי לפני רגע נחה על כתפי.
"אני אשמח" עניתי בפשטות ,"זה נהדר"  הוא אמר בהתלהבות של ילד קטן וידו משכה אותי לחיבוק מפתיע ולא מוכר, הפעם מה שהפריד אותו מימני היה כיחכוח קולני.
מבטנו הופנו לסקורפיו, "לילי השיעורים התקיימו מעכשיו כל יום, וכדי שתלכי להרגיע את אלבוס, בקשר לזה" הוא הניף בידו לעברנו באופן שמזכיר את האופן שאנשים מנסים להעיף זבוב מציק. 
----------------------------------------------------------------------------------
הערות:

היי קוראים/ קוראות :) אני לא נוהגת לכתוב הערות אבל דיי רציתי להתייעץ אני חושבת להתחיל לכתוב פאנפיק בסגנון קומדיה-רומנטיקה-דרמה (שיכתב בסגנון  הפאנפיק  הנוסף שלי: במשך אלף שנים)
ויש לי עלילה ממש מגניבה הבעיה היא השיפ אני מתלבטת בין כמה:
דראקו- הרמיוני, פרד-הרמיוני, ג'יני-מאלפוי
אם יש לכם שיפים נוספים אשמח להצעות:).
-נ.ב אשמח לתגובות:) 

הפרק הקודם		הפרק הבא