בטוחה ומוגנת

בפעם השנייה שהיא הגיעה לחדר שבו רו השאירה את ת'רש, הוא היה ריק. כמה מפתיע. הוא לא מת, היא נלחמה בפניקה שהחלה להציף אותה. כי הוא כבר מת, היא השלימה את המחשבה במרירות מסוימת. וחוץ מזה, הוא חזק, וסומך רק על עצמו. זו הסיבה שהוא לא רצה לבוא. הוא כבר יודע שאסור לסמוך על אף אחד.

ואם מדברים על העובדה שהיא כבר מתה, אז למה היא כאן בכלל? זה לא נראה כמו העולם שאחרי המוות: אבא שלה היה אדם מאמין ובלילות שלא נרדמה מחרפת הרעב היה מספר לה מעשיות על גן העדן, ועל איך שהכל יתהפך- מי שסובל כאן יהנה שם, לנצח. היא דמיינה את גן העדן כמקום רחב ממדים, חופשי, עם המון דשא לרוץ עליו ועצים לקפץ בינהם, לא כמבוך מחליא שבו היא נשארת משועבדת. היא לא פגשה את האחרים- סבתא שלה נפטרה כשהייתה תינוקת ורו תמיד רצתה לראות אותה שוב, וחוץ מזה היא גם הרגישה חיה מאוד, היא צריכה לאכול, היא צריכה לישון, היא מדממת, היא נפגעת. ולמה היא מעמידים פנים שהם כאן בשביל תכנית טלוויזיה? היא כבר ידעה שזה לא נכון. עם כמה שהקפיטול אוהבים טלוויזיה, הם מעדיפים ריאלטי, והיא לא צלמה אפילו סצנה אחת. יש מטרה אחרת לכל זה. המילים 'מה שלא הורג אותך-מחשל אותך' הבזיקו במוחה. כמו צרעת ציד יחידה שמשולחת מאחוריה. כמו בידוד.

עד סוף היום, היא הבינה שלושה דברים: הראשון, שהיא לא מתה. השני, זה שלא משנה מה המטרה של הקפיטול, היא לא טובה. השלישי, זה שהיא חייבת לברוח, והפעם באמת.
*****
בבוקר שלמחרת, היא מצאה את הנערה עם דמעות הדם. טוב, אלו לא היו דמעות, אבל כשהיא ראתה אותה בחדר שמתחתיה באחד מסיוריה האינסופיים בתעלת האוורור, זה נראה כאילו היא בוכה דם. זאת הייתה קרייריסטית, קלוב ממחוז שתיים, והיא לא בכתה דם, היא השתעלה דם. במונחים של מחוז אחת עשרה, היא הייתה חולה. חולה מאוד. על גבול הגוססת, קרובה יותר למוות מאשר לחיים. איך זה אפשרי? הם כבר מתים. "אני יודעת שאת שם" היא הביטה למעלה, היישר לרו. "את יכולה לרדת, נטרלתי את מכשירי המעקב" הקרייריסטית החוותה בידה לעבר פינות החדר, שבכל אחת מהן היה מכשיר זעיר, משופד על ידי סכין. רו התרשמה בעל כורחה. קלוב באמת הייתה מוכשרת.

היא החליקה בזהירות לתוך החדר, וקלוב הזמינה אותה להתיישב על המיטה. "אני יודעת למה אנחנו כאן" היא ניגשה ישר לעניין. על פניה חלפה עווית כאב בלתי רצונית, היא בקושי הצליחה להגות את המילים. "אנחנו כאן כי הם רוצים צבא" רו בהתה בה בתמיהה, וקלוב הסבירה. "כל שנה מתים עשרים ושלושה נערים ונערות, אז למה לא לבחור את הטובים מביניהם, ולהכשיר אותם למלחמה? הרי אי אפשר לצפות מתושבי הקפיטול המפונקים להילחם." ככל שהמילים המרירות זרמו, הלהט בקולה גבר, והופסק לבסוף אחרי שיעול דם נוסף.

"למה את מספרת לי את זה?" רו מצאה שוב את קולה האבוד.

"כדי שתוכלי למלא את מקומי אחרי שאני אמות. אני יודעת שאני חולה" אמרה.

"למלא את מקומך איפה?"

"במחתרת רו, במחתרת."
********
לא עוד חדרי חזרות משעממים. לא עוד ערימות טקסטים לתבוע תחתן. זה מתחיל. בבוקר, במקום החזרות האיומות ההן, לקחו את כל המיועדים לחדר אימונים אמיתי, כדי שהם יתאמנו בנשק. רו, שאחרי השיחה עם קלוב חזרה לחדר שלה בצייתנות כאילו מעולם לא ניסתה לברוח ממנו, לבשה מדים אחדים וחדשים שעשויים מבדים מנדפי זעה. אנשי הקפיטול כמובן המשיכו להשתמש בציפוי המתוק של תכנית טלוויזיה ואמרו שזה רק כדי להחזיר אותם לכושר, אבל לפחות בשביל רו המטרה שלהם כבר הייתה ברורה. להכין אותם. המדריכה אמרה שבסוף האימונים הם יבחנו ויחלקו אותם לקבוצות לפי יכולות. כמו בקפיטול, חשבה רו במרירות. קשה לוותר על הרגלים ישנים, היא חייכה בציניות שלא הייתה שם עד לפני חודש.

היא עברה במהירות על פני התחנות השונות. בניגוד לקפיטול לא היו תחנות הישרדות, רק נשק, מלבד אחת, שאליה היא הלכה עכשיו. תחנת הטיפוס. עכשיו בכל מקרה אין טעם להסתיר את יכולותיה. היא העבירה רגל אחר רגל, שועה בצייתנות להוראת המדריכה. היא כבר שכחה אתת השיכרון חושים הזה: היא החלה לטפס במהירות, עד הקצה, להתנדנד על החבלים המתוחים בתנועת קצובות ומתורגלות. מכאן היא יכלה לראות הכל, את מדריכי הקפיטול שסורקים את המיועדים בתחנות השונות, ואת המיועדים עצמם. מיועדים מסוימים התלכדו בקבוצות קטנות, מנסים להשתמש בסכין, נחושים לא לפשל. הנערה הג'ינג'ית מחמש דילגה בין התחנות, לא נוגעת בדבר אבל לא מאפשרת למדריכים לתפוס אותה. היא ראתה גם את גלימר ומרוול, היא מלמדת אותו לירות בקשת והוא מלמד אותה להשליך חנית. המראה שלו זורק חנית וקולע בדיוק למטרה ממרחק של עשרה מטר העביר ברו צמרמורת. היא נאלצה להזכיר לעצמה שעד כמה שידוע לה הפעם הם יהיו באותו צד. והנה ת'רש, שמדריך מהקפיטול לימד אותו איך להשתמש בכוח שלו כדי להרוג. לא שהוא צריך עזרה בזה. בקצה החדר יש את קייטו וקלוב, שבאופן מפתיע לא השתתפו באימון. אולי זה בגלל שקלוב חולה. הידיים שלה נרפו לרגע, והיא נאמצה למשוך את עצמה למאלה ופלטה אנחת כאב קטנה כשידה השתפשפה בחבל הגס.

אי שם ממבוך המסדרונות צלצל פעמון, וכל המיועדים הפסיקו את משימתם. רו קיפצצה לריצפה ממרומי הטיפוס. היא נחתה על הרגליים והמשיכה לגילגול- היא כבר למדה שזה מסוכן לנחות וללכת ישר. אפשר לבור כך את הרגל, מנסיון. קלוב התרוממה בקושי, עדיין שעונה על קייטו. מקרוב היא נראתה אפילו יותר גרוע. פניה היו חיוורות ונוצצות מזיעה, ועיניה הבריקו באותו ברק שמרמז על חום גבוה. בזווית פיה היה דם יבש. פתאום היא קרסה, ואנדרלמוסיה שלמה החלה. מדריכים וחובשים זינקו לעברה, ודחפו מיועדים לצדדים, וסירנות מכאיבות של אזעקה לא מזוהה שהתחילה לפעול כמעט וקרעה את עור התוף של רו. בתוך כל הבלגן רו הרגישה נגיעה קלה בכתיפה, וראתה את הנערה מחמש שלחשה "בואי איתי". רו ניחשה שהיא מהמחתרת שקלוב הזכירה, והתפעלה שוב מתחכומה הרב. הגיוני לארגן אספת מחתרת בכל הבלגן. היא הנהנה, ושתיהן יצאו מהאולם. רו רק הספיקה לראות שכמה אחרים עושים כמותן, ומחליפים מבטים רבי משמעות.

את הפרק כתבה שירי המכלה. והמושלמת. קרדיט.

הפרק הקודם		הפרק הבא