החופשה של הארי רון והרמיוני

בס"ד

הרכב המקרטע השמיע רעשים בלתי פוסקים. אבל זה היה לגיטימי, כי זה היה אוטובוס. ולא מהאוטובוסים הדו-קומתיים המעוצבים שהארי ראה בטלוויזיה אלא אחד פשוט יותר, טרנטה כזה, מהסוג שכנראה קיים במזרח הרחוק או התיכון.

הארי. הארי חשב פתאום למה דווקא השם הזה קיים בתודעה שלו. אולי התודעה שלו בכלל מעדיפה שיקראו לו הארולד? או הארווי? ומה פתאום הארי? הארי מה?

הוא גירד בשיערו השחור והפרוע והביט מבעד לחלון האוטובוס. כנראה סתם הארי, הוא חשב.

האוטובוס עצר בתחנה ולתוכו עלה אדם רזה ובהיר עם תווי פנים מחודדים ושיער בלונדיני-בלונדיני, כמעט לבן. הוא אחז בידו תיק גדול, כאילו הוא מטייל רחוק מהבית. האדם התקרב להארי והצביע על המושב הריק שלצידו, כאילו מבקש לשבת.

"אה, כן, בבקשה," הארי ענה בהיסוס ונתן לאותו אדם לשבת לצדו. האדם הניח את מטלטליו על רצפת האוטובוס סינו ובין המושב שלפניו והצביע על המקום הדומה של הארי, ששם לב שיש לו תיק זהה.

"תיק יפה יש לך," גיחך האדם השני.

"כן," ענה הארי בהיסח הדעת, "תיק..." ממתי יש לו תיק? מה הוא עושה בכלל באוטובוס הזה? למה הוא יודע שקוראים לו הארי? איפה הוא? מי הוא? מה הולך פה? הוא ניסה להיזכר אבל ערפל כבד היה במחשבותיו, כמו התחושה המעצבנת שמתעוררים מחלום ומנסים להיזכר בו אבל הוא נמוג לאט לאט, וככל שמתאמצים יותר כך החלום הולך ונאבד.

"סלח לי," הארי פנה לאדם שישב לצידו, "האם לא נפגשנו בעבר?"

"כן, גם אני חשבתי ככה," ענה האדם הבלונדיני. "אני דראקו, דרך אגב," הוא הוסיף.

"הארי. וכן, נדמה לי שכבר נפגשנו, דראקו." הארי ענה.

"אולי אתה זוכר לאן אנחנו נוסעים?" שאל דראקו.

"לא," הארי ענה, "ואני לא אוהב את זה. תחזיק לי את היד וקח את התיק שלך."

דראקו היה מבולבל אבל הארי לקח את התיק שלו והטיח אותו בחלון האוטובוס שהתנפץ לרסיסים. נוסעי האוטובוס החלו לצעוק והנהג בלם בפתאומיות.

"היי! פני צלקת! מה אתה חושב שאתה עושה?!" צעק הנהג. הארי רק קפץ מהאוטובוס ודראקו אחריו. הם החלו לרוץ משם.

"אתה תשלם על זה!" הנהג צעק ושלף מכשיר טלפון סלולארי מיושן מכיסו וחייג במהירות למספר כלשהו.

"פיונה," הוא אמרה לה, "זה היה רעיון גרוע להתחיל מההתחלה."

"אבל הם ידעו הכל!" פיונה ענתה לו.

"נכון," הנהג אמר, "אבל תראי מה עם עושים עכשיו! אי אפשר לחזור לאחור?!"

"לצערי לא," פיונה ענתה לו, "אבל אם הם שוב יגיעו לכזה מצב אני לא אחזיר לאחור. נמצא פתרון אחר. נרדמנו בשמירה, עכשיו נהיה עירניים יותר כדי למנוע את הפעם הבאה..."

"לא קל להיות נשיא," סיים הנהג את השיחה.

הארי ודראקו רצו ברחובות העיר המוזרה. הם הגיעו לבית לבן כלשהו.

"היי, דראקו," הארי הצביע על הבית, "תראה אותו. ביחס לשאר הבתים הוא נראה איכשהו נורמלי." והארי צדק, שאר הבתים היו מעוגלים ונראה כאילו לא היה קו ישר אחד בכל העיר. אבל הבית הזה היה ישר כמו סרגל.

"כתוב על השלט בכניסה לבית שזה בית לוטוס," דראקו אמר, "נשמע מסביר פנים."

השניים נכנסו לבית.

"תגיד, דראקו," הארי אמר כשפסעו בשביל הגישה, "רק אני מרגיש משהו ממש מוזר בבטן?"

הארי ודראקו ישבו פינת האוכל כשלצידם אדם ג'ינג'י בשם רון, אישה בשם הרמיוני ופיונה. איכשהו הארי ודראקו הרגישו שהם מכירים את פיונה אבל זה גם הרגיש כאילו הם כבר ערכו היכרות עם רון והרמיוני  והבית ההוא. והכל נראה כל כך רגיל, כל הקפיצה הזאת בזמן.

דוור. חקלאי. שוטרת. מנקה רחובות. אלה העבודות שפיונה העניקה להם. היא יצאה מהדירה וכנראה ירדה לדלפק הקבלה.

"מה קורה פה?" שאל דראקו, "מי אתם? מה אנחנו עושים פה?"

רון והרמיוני נשמו לרווחה. "סופסוף מצאנו עוד אנשים שמזהים שמשהו פה לא בסדר," הרמיוני אמרה. "חשבנו שחוץ משנינו כולם כאן מטורפים כאלה. מבחינתם זו שגרה." הוסיף רון.

לפתע הם שמעו צעקות המוניות מבחוץ. ארבעתם רצו לעבר החלון וראו שם אדם עם גלימה סגולה וזקן כסוף ארוך נעמד על המדרכה.

"כולנו כלואים פה!" האדם ההוא צעק כשזכה לקריאות בוז מההמון, "זוהי אינה האמת!" הוא המשיך.

"עוד שפוי," הארי אמר, "בואו נלך אליו."

"איך?" רון שאל, "אני מפחד לעבור דרך הלובי! הפיונה הזו ממש מלחיצה אותי!"

"עוד כמה ימים הפורטל ייפתח ונוכל לצאת לחופשי! אבל חשיכה איומה עלולה ליפול על עולמינו! עולמינו האמיתי ולא האשלייתי!" הזקן המשיך וקריאות הבוז לא חדלו.

"אז נקפוץ מהחלון," הארי אמר.

"השתגעת?! זו קומה חמישית!!" הרמיוני ודראקו צעקו אבל זה היה מאוחר מדי. הארי זינק מהחלון ונחת על המדרכה ברחוב. הוא הזדקף ונופף להם לשלום.

"נראה כאילו לא קרה לו כלום," רון הסיק וקפץ אחריו. גם הרמיוני ודראקו קפצו.

"אז שרדנו קפיצה מקומה חמישית ויצאנו מזה בריאים ושלמים," הארי אמר, "אם זה לא מספיק מוזר בשבילכם אני לא יודע מה כן."

הארבעה החלו לרוץ לעבר הזקן שכבר פנה ללכת משם. ההמון התפזר.

"סליחה, מי אתה? מה קורה פה?" שאלה הרמיוני כשהגיעו לזקן. הוא נראה מופתע והסתובב לעברם.

"איחרתם, רבותיי," הזקן אמר להם, "כבר התחילו מחדש."

"מה זאת אומרת?" שאל רון.

"כל זה... כבר חוויתם את זה שלוש פעמים אם לא יותר... אני כבר איבדתי את הספירה."

"מה זאת אומרת?!" הם לא הרפו.

"כשמשהו משתבש לה, המפלצת שאין לומר את שמה כי היא מאזינה לנו מתחילה מחדש את כל המציאות הזאת בה אתם מגיעים לבית לוטוס. לכן חשוב לפעול מבלי שהיא תדע."

הארעבעה עקלו את המידע. "מי אתה?" שאלה הרמיוני שכנרהא עקלה מהר מכולם.

"זהו פתרון החידה, יקירתי. אפילו פתרתם אותה בפעם שעברה. אבל אז היא התחילה מההתחלה. אתם גיליתם מי אני ואז גיליתם הכל על עצמכם. אבל כרגע אני לא זוכר את שמי... הלוואי שהייתי."

"קודם דיברת על פורטל... מה זה הפורטל הזה?" הארי שאל.

"הדרך החוצה," הזקן ענה, "נצא מכאן ונשאיר את כל הנשיאים מאחור."

הארבעה הביטו אלה באלה בבלבול.

"בואו איתי, גם ככה אין לכם מה להפסיד. ראיתם שלא יכול לקרות לכם כלום כשקפצתם מהקומה החמישית..." הזקן אמר והחל ללכת משם. הארבעה הלכו אחריו עד שהגיעו ל-

"זה נמל!" קרא רון, "ויש פה ים!"

והוא צדק. כמה ספינות עגנו לנמל הזה. הזקן ניגש לספינה אחת ועלה עליה. הארבעה עלו אחריו והתיישבו על ספסלים על סיפון האנייה.

"זו הדרך שלנו החוצה," הזקן אמר, "בתקופה הזאת היא מפליגה מכאן בכל זריחה."

"מפליגה לאן?" דראקו שאל.

"החוצה!" הזקן ענה, "אבל בפעמים הקודמות נשארתם כאן יור מדי זמן. כמה ימים למען האמת. הספינה הזאת מפליגה רק בזריחה הראשונה."

"אז איך נשארת פה כל הזמן? למה לא יצאת?" הארי שאל.

"כי רק לכם יש הכח להשיט אותה," הזקן ענה.

"למה?" שאלו הארבעה.

"בשביל לדעת את זה נצטרך לפתור את החידה... אבל לפי ההשערות שלי נוכל לצאת מכאן גם בלי לפתור אותה. כל עוד לא ניקח נשיאים איתנו ואז הכל ילך לטמיון."

"ואתה צודק בהשערות שלך?" שאלה הרמיוני.

"לרוב, יקירתי," הזקן ענה בחיוך. חיוך שנראה להרמיוני מאוד מוכר.

"התשובה הזאת אופיינית לפרופסור דמבלדור..." הרמיוני אמרה פתאום.

"למי?" דאלו אותה הארי, רון, דראקו והזקן.

"נו, האיש ההוא שיש לו חיוך כמו שלך," הרמיוני אמרה לזקן, "אתה אלבוס דמבלדור במקרה?"

"יכול להיות," ענה הזקן, "אני באמת לא יודע. אבל איך נזכר פתאום בשם הזה, יקירה?"

"אני לא יודעת," ענתה הרמיוני, "הדבר היחיד שידעתי מעצמי זה את הם שלי וגם זה נראה לי ממש מוזר..."

"כנראה שהדמבלדור הזה, יש לו כוח מאוד חזק אם הוא הצליח להגיע לתוך הראש שלך." אמר הזקן.

"אז אולי זה פתרון החידה," הרמיוני ענתה, "אתה אלבוס דמבלדור."

"הרמיוני, עשית זאת שוב," חייך אליה אלבוס דמבלדור.

"ונקווה שעכשיו כשאנחנו זוכרים הכל האנייה עדיין תצא בשעתה," רון אמר בדאגה. אכן, כשהרמיוני קראה לדמבלדור בשמו נזכרו כולם בכל תלאותיהם בלוטוס בכל אחת מהפעמים וגם מחוץ ללוטוס. הזכרונות האבודים הוחזרו.

"פרופסור," הרמיוני שאלה, "למה השם שלך הוא פתרון החידה?"

"על זה הנשיאים יוכלו לענות לך, יקירתי, אבל לא אני," דמבלדור ענה.

"אתם יודעים מה," דראקו אמר פתאום, "עכשיו כשאני חושב על זה, נהג האוטובוס גם היה נשיא. שמעתי אותו מדבר עם פיונה כשפרצנו את האוטובוס."

"כשעשיתם מה?" דמבלדור צחק. הארי ודראקו סיפרו לו בזריזות את מה שעבר עליהם.

"וגם הוא נראה בדיוק כמו גרגורי, ההוא מבית לוטוס מהפעם שעברה. אולי הוא גם נשיא?" שאל הארי.

"הכל יכול להיות," אמרה הרמיוני.

וכך המשיכו כולם לדבר ולצחוק. הלילה ירד אבל הם דאגו להישאר ערים כדי שחלילה לא תהיה קפיצה בזמן שתפריד ביניהם או גרוע יותר, התחלה מחדש. לא שזה באמת עזר להם, אבל זה תרם להרגשה הטובה.

בסוף האשמורת האחרונה הספינה הטלטלה פתאום. "מה זה?" רון המבוהל שאל.

"הרגע, רון," דמבלדור הרגיע אותו, "רק משחררים את החבלים של הספינה. היא עומדת להפליג."

"מוזר מצידם של הנשיאים לתת לנו פתח מילוט שכזה, לא?" הרמיוני אמרה לדמבלדור.

"לא בדיוק," דמבלדור ענה לה, "הם היו חייבים. זה חלק מהטבע."

"טבע מוזר, לא ככה?" שאל רון.

"אתה צודק, רון," דמבלדור המשיך כשהספינה התנתקה מהמזק ויצאה לדרכה, "וגם כאשר אתם עליה ופותחים את השער החוצה מכאן זוהי גם דרך לנשיאים להגיע לעולם שלכם ולהרוס אותו. אבל למזלכם הספינה ריקה לחלוטין. אפלו נהג או רב חובל אין פה, היא נעה רק בזכות הכח שלכם. ומזל גדול יש לכולנו שהגעתם הנה כבר ביום הראשון."

"רגע, רגע, מה זאת אומרת העולם שלכם? מה איתך?" שאל דראקו.

דמבלדור הביט בדראקו בחיוך. "דראקו, נערי," הוא אמר לו, "אתה לא באמת חשבת שאני אחזור אתכם, נכון?"

הרביעיה שתקה.

"ובכן, אני חוזר מכאן לעולם שלי ואתם לשלכם. אז זאת כנראה פרידה אחרונה... עד שתמותו ותצטרפו אליי. אני מקווה שזה יקרה כל כך מאוחר עד שלא תהיו צלולים בדעתכם ותשכחו אותי מרוב שתזדקנו." הארבעה צחקה צחוק מאולץ ולחוץ.

"תראו, השמש עולה!" רון קרא.

"כדאי שנחזיק חזק?" דראקו שאל.

"במה?" הארי ענה לו, "אין לך במה להחזיק פה. ולמה אתה חושב שצריך בכלל?"

"סתם תחושת בטן," דראקו ענה, "ועם הנסיון שלנו עם המקום הזה, יש היגיון מאחורי תחושות בטן."

ובאמת היה היגיון מאחורי תחושת הבטן. הספינה החלה פתאום לזוז במהירות לכיוון השמש והארי, רון, הרמיוני, דראקו ודמבלדור נפלו מהספסלים עליהם ישבו והתגלגלו אנה ואנה.

"זהירות לא ליפול!" נשמעה צעקה.

"אני חושב שאנחנו אמורים ליפול!" צעק מישהו אחר מבעד לרוח. הספינה זזה כל כך מהר והחלה להסתובב סביב עצמה בפראות כך שיצרה מערבולת בים ובאוויר.

"אני מאבדת שליטה!!" צעקה הרמיוני.

"איבדתי אחיזה! אני עף!" נשמעה צעקתו של רון.

"אני זקן מדי ללונה-פארק הזה!" צעק דמבלדור.

"אההההה!!!!!!" צעקו כולם והחלו לעוף עם הרוח. העולם הסתחרר והארי ראה מערבולת של צבעים והרגיש את הרוח חובטת על פניו בכח עד שהרגיש שהחל לדמם.

ופתאום המערבולת הפכה לתמונה ברורה. הארי ראה שהוא בשמיים, מוקף בעננים.

"שלום, הארי!" הוא שמע את קולו של דמבלדור, כנראה בפעם האחרונה.

"שלום, פרופסור!" הארי צעק והחל ליפול במהירות מטה. עיניו דמעו והארי לא ידע אם זה בגלל הרוח או בגלל דמבלדור או בגלל כל החוויה שעבר. אזניו פמפמו בעוז. הארי צנח מבעד לעננים ונפל בחופשיות מטה. הוא ראה את כל האי הבריטי נפרש לפניו. הארי נפל במהירות הבזק.

"אהההההה!!!!!" הוא צעק באופן טבעי. האוויר טפח על פניו בכאב. הרוח שרקקה באזניו בעצמה אדירה עד שנשמעה כמו יריית תותח.

הארי כבר היה בגובה נמוך. הוא ראה את טירת הוגוורטס מאי שם ואת דרך פריווט, את המחילה, ועוד כמה נקודות ראויות לציון. בשלב מסוים הוא עף נמוך כל כך שראה בבירור מדשאה ולצידה רכב מעוך שהתנגש בעץ. בקשצה השני של המדשאה הרחבה הארי ראה בית מלון כלשהו. זהו זה, הוא חזר לעולם שלו. הכל יהיה בסדר עכשיו. אין נשיאים. אין קפיצות. אין חזרה להתחלה. הזרה היחידה שיש היא הביתה למחילה ולשוקו של גברת וויזלי.

זה הרגיש כאילו הארי עומד להתנגש בכח ברכב המרוסק או באדמה לצדו, אבל פתאום הוא האט וצנח בשלווה על הקרקע כשלצידו רון, הרמיוני ודראקו.

כולם ישבו על האדמה, מעכלים את כל מה שעברו. הארי הביט בשעונו הדיגיטלי.

"לפי השעון, השעה עכשיו היא בדיוק השעה שבה פנינו ארבעתינו לתוך המלון ונעלמנו. וזה באותו התאריך ובואתה השנה," הוא אמר וזכה להתנשפויות והתנשמויות כתשובה מרון, הרמיוני ודראקו.

"טוב, בואו נברח מכאן מהר," רון נעמד אך רגליו כשלו והוא נפל.

"אין לך לאן למהר," דראקו הרגיע, "הנשיאים נשארו שם. נוכל להישאר פה כמה זמן שנרצה."

"עדיין אני מרגיש פה לא בנוח," אמר רון וקם שוב. הפעם הוא הצליח לקום ועזר להרמיוני, הארי ודראקו לקום גם.

"איך נחזור הביתה?" שאלה הרמוני והביטה ברכב המרוסק.

"באותה דרך שעימה הגעתי," דראקו אמר ושלף מתחת לרכב שטיח מגולגל.

"מה זה?" רון שאל בבוז.

"מרבד קסמים," דראקו אמר בגאווה, "זה נפוץ בארצות ערב. זה כמו מטאטא לכמה אנשים. יש כאן מקום לכולנו ולכל האחים שלך, וויזלי."

רון חרץ לשון לעבר דראקו. הארבעה עלו למרבד. דראקו ליטף את המרבד בעדינות ולחש לו: "קח אותנו למחילה."

כשהמרבד התרומם באוויר הארי חשב שהוא עומד ליפול, אך לאחר כמה שניות הוא הרגיש יציב. הארבעה התהלכו במרבד, ישבו והכל בלי חשש ליפול. המרבד שמר עליהם איכשהו.

לאחר כמה דקות המחילה נראתה באופק.

"אחלה בית וויזלי," דראקו עקץ, "הארנונה משחקת לטובתכם."

"לפחות אצלינו יש.... אהממ..." רון החל לומר אבל לא היה לו רעיון טוב לעקיצה למאלפוי.

"לא נורא, רון," הרמיוני ניחמה אותו, "רק אדם נכלולי כמו דראקו מסוגל לחשוב על עקיצה אחרי מה שעברנו."

דראקו הוריד אותם בכניסה למחילה ועף משם.

"לא מספרים לאמא שלי," רון הדריך אותם לפני שנכנסו, "היא לא נשיאה. היא יכולה להרוג אותנו."

השלושה פסעו פנימה בצעד בוטח. גברת וויזלי הייתה במטבח ובשלה משהו. היא הופתעה לראותם.

"הו, שלום לכם!" היא אמרה, "כבר חזרתם? כל כך מהר? לא עברו שעתיים ואתם פה!"

הארי, רון והרמיוני חייכו במבוכה ופנו לעלות לחדריהם.

"איך היה?" גברת וויזלי לא הרפתה.

"שום דבר מיוחד," שיקר רון.

"ואיפה האוטו?" שאלה גברת וויזלי וגרמה להארי, רון והרמיוני לחייך במבוכה.

הסוף :)

מאחורי האוטו ההרוס הופיע אדם נמוך, שמנמן וקירח. גרגורי שמו והוא נשיא. והפעם הוא היה גם נוסע סמוי שהגיע מלוטוס לאנגליה.

הפרק הקודם