עולם חדש

ליאו

אחרי בערך חצי דרך, או לפחות ליאו חשב שזה חצי דרך, הוא פנה לפרסי שהולך לידו. "אתה באמת בוטח באישה הזאת?" ליאו לחש והחווה בראשו על פרופסור מקגונגל.

עיניי הטורקיז של פרסי נצצו בחושך הלילה בהרהור. "אני לא בטוח," הוא לחש אליו בחזרה. "אבל איזה אפשרות טובה יותר יש לנו?"

ליאו הנהן ופנה לבחון את הסביבה בפעם המיליון. הדרך שמקגונגל הובילה אותם לתוכה מוקפת בעצים גבוהים ופרחי פרא שגודלים בכל מקום. הדבר היחיד שהעיד על התערבות אדם היא דרך העפר שהם הולכים עליה ברגע זה. כל האווירה גרמה לליאו להרגיש יותר מאי פעם שהם בתוך סרט דיסני.

הוא כבר ציפה בלחץ שאיזה זאב יקפוץ מהצד ויבקש מהם את האוכל שלהם.

"זה לא עוד הרבה זמן." פרופסור מקגונגל קראה מקדימה.

ליאו תהה שוב פעם למה הם לא פשוט הלכו יחד עם כל שאר התלמידים. 

לפתע, ניצנוץ אור קטן בין העצים תפס את מבטו. ליאו עצר באחת ושלח את ידו כדי לעצור גם את פרסי.

"מה?" פרסי שאל במתח ושלח את ידו לכיס הגלימה. 

ליאו הצביע לכיוון העצים. "יש שם משהו," הוא לחש והתחיל ללכת לכיוונם. פרסי קילל והוציא את אנקלוסמוס, אבל לא פתח אותה עדיין.

בגלל שהלכו במאסף, אף אחד לא שם לב לפרסי וליאו שהתחילו לסטות מדרך האפר ונכנסו ליער. ליאו עקב אחר נצנוץ האור שראה מקודם תוך כדי התחמקות ממתקפות אוויריות של חרקים וענפים ופרסי הלך בזהירות מאחוריו, מוכן לכל איום שיגיע.

כשנצנוץ האור היה קרוב יותר וכבר סנוור קצת את ליאו הוא התחיל לרוץ ואז עצר בפתאומיות, כאשר הוא נכנס לקרחת יער.

קרחת היער הייתה עיגול מושלם שפשוט צץ באמצע היער. ליאו הבין שהנצנוץ שראה מקודם וגרם לו ולפרסי למהר לכאן, היה אור הירח שנשבר על אחת האבנים הגדולות שסודרו במעגל במרחקים שווים זו מזו. פרסי יצא מהעצים מאחוריו והתחיל להתקדם לכיוון האבנים המשונות.

ליאו צמצם את עיניו כשהוא הבין שעל הסלעים חרוטות מילים, אבל הכתיבה השרבוטית שלהן מנעה ממנו להבין מה הן אומרות. והיה עוד משהו, משהו שנמרח על הסלעים ונראה דומה באופן מאוד מחשיד ל-

"דם." פרסי לחש והעביר את ידו על נתזי הדם הקרושים. "הוא לא יכול להיות כאן יותר מכמה שעות."

"תראה," ליאו אמר והתקדם לכיוון הסלע שפרסי בחן, שהגיע לו עד אמצע הבטן. "זה נראה כאילו כתוב על זה משהו."

פרסי קימט את מצחו והסתכל מסביב עוד פעם על העיגול המושלם שהאבנים עשו, על החריטות המוזרות ונתזי הדם הקרוש שיש על כל אבן. "זה מזכיר מאוד-"

"פולחן." אמר קול עמוק מאחוריהם, גורם להם להם להסתובב בחדות ולפרסי לפתוח את הפקק של העט ולשלוף את אנקלוסמוס.

מרוב שהיה רגיל לכירון והמראה שלו כקנטאור, זאת הייתה הפתעה לליאו לראות קנטאור עם מראה שונה ממנו. הקנטאור הספציפי הזה היה גבוה בדיוק כמו כירון, רק שהפרווה הלבנה שלו הייתה מכוסה כתמים, והחזה החשוף והחסון שלו העיד שהוא הרבה יותר צעיר ממנו. השיער הבהיר שלו היה כמעט לבן, וידיו שולבו מאחורי גבו כמו שכירון היה עושה כאשר שקע במחשבות.

הקנטאור לא הניד עפעף לנוכח החרב של פרסי. העיניים הכחולות שלו סרקו את ליאו בעניין, ואז עברו לפרסי ונחו עליו.

"אתה מזכיר אותו במעט..." הקנטאור אמר בהרהור ובחן את פרסי שוב, גורם לו לנוע באי נוחות. "את הנבחר."

"הוא מתכוון להארי?" ליאו לחש לפרסי שלא התיק את עיניו מהקנטאור. 

"כנראה." פרסי ענה ולא הוריד לשנייה את חרבו, אפילו במילימטר.

"אבל אתה לא דומ-" ליאו התחיל ואז הפסיק כאשר הוא סרק את פרסי ביותר דקדקנות. אמנם במבנה הגוף הם ממש לא דומים, אבל השיער השחור והעיניים בגוון הירוק (של פרסי יותר טורקיז) באמת דומים מאוד. מרחוק בטח היה אפשר להשוות בניהם.

"מי אתה?" פרסי קרא והרים את חרבו גבוה יותר, כך שחודה נח מול חזו של הקנטאור.

הקנטאור היטה את ראשו. "הצלתי אותו פעם..." הוא המשיך להרהר, מתעלם לחלוטין משאלתו של פרסי למרות שמבטו לא זז ממנו כל הזמן. "מידיו של אדון האופל."

אדון האופל? פרסי התווה בשפתיו לליאו. הוא מצדו עשה סימן שהקנטאור הזה משוגע על כל הראש.

"טוב, נמאס לי." ליאו התערב ונעמד בין הקנטאור לפרסי, קוטע את מלחמת המבטים ומאלץ אותו להסתכל עליו. "אמרת קודם משהו על פולחן?"

עיני הספיר של הקנטאור עברו לליאו וסקרו אותו מחדש, כאילו לא שם לב שהוא היה שם מלכתחילה. אחר כך הוא הרים את ראשו לשמיים ועצם את עיניו. "זה מגיע." הוא אמר, "הכוכבים פסקו זאת בבירור."

הקנטאור הוריד את ראשו אל ליאו ופרסי. "אנחנו מרגישים כל דבר שנכנס ליער שלנו... אבל אתם הרי יודעים על כך, אתם הבאתם אותו." הוא אמר והחווה בידו על המעגל.

אנחנו הבאנו? מה? ליאו חשב באי הבנה וראה את אותו הבלבול על פניו של פרסי.

"או שאולי אתם לא יודעים." הקנטאור אמר בשקט כאשר הוא ראה את המבטים המבולבלים על פניהם.

"גם כירון תמיד מעורפל ומסתורי ככה?" ליאו שאל את פרסי.

"כירון?" הקנטאור התנער מהטראנס שנכנס אליו ונעץ מבט חודר בליאו. "אתם צאצאיו של כירון, כמובן." הוא אמר כלאחר יד. "ומה צאצאיו של כירון עושים בטריטורית הקוסמים?"

ליאו ממש, אבל ממש, לא אהב את הצורה שבה הקנטאור קרא להם 'צאצאיו של כירון'. "תראה, אין לי מושג מה היו חצי מהדברים שאמרת, אבל אתה מוכן להסביר מה זה אומר שאנחנו הבאנו את הזה או מה שזה לא יהיה?"

"אין זו דרכנו להתערב במה שקבעו הכוכבים."

פרסי הוריד את חרבו והתקדם בצעדים מהירים לכיוון הקנטאור. הוא עצר סנטימטרים אחדים ממנו, וסנטרו כמעט נגע בחזה הקנטאור כאשר הוא הרים את הראש שלו כדי ליצור קשר עין ישיר ביניהם.

"תקשיב לי ותקשיב לי טוב," פרסי אמר בזעם והקנטאור רק הביט בו בעיניים נוצצות. "אתה לא יכול פשוט לפנות אלינו ולהתחיל לומר דברים מוזרים שלא קשורים לשום דבר, ואחר כך להתחמק מתשובות בגלל 'שהכוכבים לא מסכימים'," פרסי חיקה אותו בלגלוג. "אז זה מה שיקרה עכשיו- אתה מתחיל לתת לנו תשובות הגיוניות או שאני אערוף את הראש שלך ואשלח אותך ישר לטרטרוס, המקום שאליו אתה שייך." הוא סיים באיום והצמיד במהירות הבזק את אנקלוסמוס לצווארו של הקנטאור.

הקנטאור המוזר עדיין לא נראה מאוים. הוא המשיך להביט בפרסי בעיניים נוצצות, וזה נראה כמעט כאילו הוא משועשע מהסיטואציה.

"בני אנוש," הוא נאנח בחיוך. "תמיד משוכנעים שיש רק שני צדדים למטבע. או שעלי לומר חצויים, פרסי ג'קסון, בנו של אל הים?"

פרסי מעד אחורה בהלם עם הזכרת השם שלו. "איך- איך אתה יודע?" הוא גימגם ואז הגביר את קולו. "איך אתה יודע?"

הקנטאור רק חייך. "חיכיתי רבות לראות אותך, פרסי ג'קסון." הוא אמר וסקר את פרסי שוב. "אני חייב להודות שאתה בדיוק מה שציפיתי." הוא צחק והסתכל על החרב שמונחת על צווארו.

קולות צועקים מרחוק גרמו לליאו להסית את מבטו מפרסי והקנטאור ולהסתכל אחורה לכיוון שממנו הגיעו. הם התעכבו כאן הרבה זמן, וכנראה השאר שמו לב שנעלמו.

"מה זאת אומרת?" פרסי תבע לדעת והצמיד עוד יותר את החרב לצווארו של הקנטאור.

"אני מצטער. אני בטוח שניפגש שוב, פרסי ג'קסון וליאו ואלדס." הקנטאור אמר, ולפני שלליאו היה זמן לשאול למה הוא מתכוון ב'מצטער' ו'בטוח שניפגש שוב' קרו כמה דברים בבת אחת.

חתול זוהר פרץ מבין העצים, מרחף באוויר. בזמן שפרסי וליאו הסיתו את מבטם כדי ללטוש עיניים בחתול הזוהר, הקנטאור הרים את רגליו הקדמיות ובעט בחזה של פרסי- מעיף אותו לאבן שנמצאת מאחוריו. פרסי פגע באבן בקול חבטה מחליא והחליק למטה.

"פרסי!" ליאו צעק ורץ לכיוונו. החתול המרחף בינתיים רק הקיף אותם בעיגולים, כאילו הוא מחכה למשהו. "חתיכת-" ליאו התחיל להגיד ופנה להביט בקנטאור, רק שהוא לא היה שם.

ליאו נאנח והרים את פרסי המעולף למין ישיבה-שכיבה כזאת. הוא חיטט בקדחנות בכיס המכנסיים שלו (הוא התעקש ללבוש אותם מתחת לגלימה) והוציא שקית ניילון עם חתיכה קטנה של אמברוסיה.

"נו, קדימה פרסי," ליאו מלמל והכניס את החתיכה לפה של פרסי והכריח אותו לבלוע אותה. פרסי התעורר בבת אחת והזדקף במהירות. הוא נאנק בכאב והחזיק את עצמות החזה השבורות שלו.

עד מהרה העצמות של פרסי התאחו והנשימה שלו הפכה להיות סדירה. "הוא יכל להרוג אותי!" פרסי אמר בכעס והסתכל סביבו בחיפוש אחר הקנטאור. עיניו קלטו את החתול הזוהר שריחף סביבם באוויר והוא בהה בו בעיניים מכווצות.

"אני יודע שזה ישמע מוזר... אבל אני חושב שאיכשהו הוא ידע שהשארתי את האמברוסיה שלי אצלי." ליאו אמר ובהה יחד עם פרסי בחתול שעדיין המשיך לרחף סביבם.

"טוב, מה זה לעזאזל?" פרסי קם בעצבנות והתקדם לכיוון החתול. כאשר הוא הושיט את ידו לגעת בחתול, החתול התפוגג. פרסי החזיר את ידו במהירות. "הרגת אותו!" ליאו יילל וקם גם הוא.

לפתע אנבת' התפרצה בריצה לקרחת היער, דרך שני הענפים הגדולים שדרכם פרסי וליאו נכנסו.

"פרסי!" היא קלטה אותו וקפצה עליו בחיבוק. "שלום גם לך." ליאו רטן והתחיל לנער אבק מגלימתו.

"מה קרה כאן?" אנבת' שאלה אחרי ששמה לב לסימני הפרסות על החזה של פרסי, והסתכלה סביב על האבנים בפעם הראשונה. פרסי מיהר לנער את האבק מהגלימה שלו. "נספר לך אחר כך. איפה כולם?"

אנבת' עזבה את פרסי ושילבה את ידיה. "הבהלתם לנו את הצורה! אחרי שהייזל שמה לב שאתם לא הולכים איתנו פרופסור מקגונגל עשתה מין לחש 'פטרונוס' כזה, שיצר חתול שהתחיל לרחף לאיפה שאתם נמצאים. אני פשוט עקבתי אחריו." אנבת' העבירה את מבטה לליאו. "עכשיו, מה קרה?"

לפני שליאו הספיק לענות, פייפר ופרנק התפרצו גם הם לתוך קרחת היער. "פרופסור מקגונגל רותחת מזעם!" פייפר אמרה ותפסה בידו של ליאו, מתחילה לגרור אותו לכיוון העצים. "מה חשבתם לעצמכם בדיוק?! יש לכם מושג כמה דאגנו?!" היא צעקה והחטיפה לליאו מכה בזרוע. בנוסף לשיחים והעלים הרבים שפגעו בו כשפייפר דחפה אותו קדימה, זה כמעט היה שקול לתקיפה של מפלצת.

"אאו! פייפס תירגעי, אף אחד לא מת." ליאו ניסה להרגיע אותה והחליף מבטים עם פרסי שהתחיל ללכת אחריהם. טוב, כמעט. "נדבר איתכם אחר כך. איפה מקגונגל?"

"בשביל שהלכנו בו קודם, היא שלחה אותנו אחריכם. קרה משהו רע?" פרנק שאל כאשר הוא שם לב למבטים הכועסים של אנבת'.

"כן! רק שפרסי וליאו חושבים שזה יותר מידי לאוזניים העדינות שלנו!"

"זה ממש לא מה שהתכוונו!" ליאו אמר בכעס ודילג מעל שורש עץ גדול במיוחד.

אנבת' גילגלה עיניים והזיזה שיח. "אז מה הבעיה פשוט-" היא עזבה את השיח והוא הצליף בפרנק שהלך מאחוריה "-לספר מה קרה?"

פרסי עצר ושלח את ידו לאחוז בזרועה של אנבת'. "חכמולוגית, אנחנו נספר לך. אבל לא כאן, זאת לא הסביבה המתאימה." הוא אמר בשקט והסתכל על היער מסביבו, כאילו רק עכשיו מבין שיכול להיות שיש אנשים אחרים שמקשיבים. או דברים אחרים.

פרסי עזב את ידה והתחיל ללכת במהירות, עוקף את ליאו ופייפר.

"מה?" אנבת' שאלה בבלבול ועדיין עמדה עם היד קדימה, לאיפה שפרסי עמד עד לפני כמה שניות.

ליאו משך בכתפיו כאומר שפרסי אחראי לעצמו, והגביר את קצב הליכתו גם. "אלים אדירים!" הוא שמע את אנבת' רוטנת מאחוריו.

ליאו חייך חיוך קטן והמשיך ללכת.

~*~

"אני לא מאמינה! אני פשוט לא מאמינה! אין לכם טיפת שכל בראש?!" מקגונגל נשפה בזעם וחזרה בפעם המיליון על מה שלא הפסיקה להגיד להם מאז שיצאו מהיער אל השביל.

ליאו התאפק לא לגלגל עיניים. מקגונגל עכשיו התעקשה שהוא ופרסי לא יצאו משדה ראייתה, ולכן הם צעדו משני צדדיה ונאלצו להקשיב להטפת המוסר שלה על כך שאסור להיכנס ליערות הוגוורטס ללא מלווה. "ודמבלדור עוד אמר שאפשר לסמוך עליכם..." היא לא הפסיקה למלמל.

ליאו לא הצליח להתאפק עוד. "אממ, גבירתי, אמרת שאנחנו קרובים. כמה זמן הליכה זה קרובים בדיוק?" הוא שאל ומקגונגל הפנתה אליו מבט רושף. חשכת הלילה הופרה על ידי אור חזק שיצא מהשרביט שלה והאיר את כל הדרך, לכן גם פרצופה היה מואר, וכשפנתה אליו צללים נמתחו לרוחב פניה וגרמו לה להיראות מפחידה אפילו יותר ממה שנראתה קודם.

ליאו כמעט נרתע אחורה. בצורה הזאת היא נראתה כמו איך שהוא דמיין מכשפה, ולא היה דבר שליאו פחד ממנו יותר בילדותו מאשר מכשפות.

"אנחנו כבר מגיעים." היא סיננה והחזירה את מבטה אל הדרך. ליאו סובב את ראשו אחורה בתקווה לקבל עידוד מאחד מחבריו, אבל מבטו נתקל בהייזל ששילבה את ידיה בכעס והנידה בראשה. טוב, חסל סדר לתמיכה מהם.

הוא הציץ מאחורי גבה של מקגונגל אל פרסי, אבל זה לא שם לב אליו. פרסי נעץ מבט בקרקע שלפניו וידו נשלחה לצוואר שלו, כאילו כדי לתפוס במחרוזת- שכמובן לא נמצאה שם. הוא נאנח והפנה את ראשו אל ליאו. מבטיהם הצטלבו והוא הנהן.

ליאו החזיר את מבטו קדימה ופנה להרהר על הדברים המוזרים שאמר להם הקנטאור.

פולחן. מה זאת אומרת פולחן? מאיפה הקנטאור המשוגע הזה ידע שמה שלא קרה בקרחת היער הזאת זה פולחן? ולאיזה פולחן הוא מתכוון?

זה מגיע, הכוכבים פסקו זאת בבירור. אבל אתם הרי יודעים על כך, אתם הבאתם אותו.

פה הראש של ליאו התחיל לכאוב שוב, והוא הצטער שלא לקח מנה גדולה יותר של אמברוסיה. הייתה לו הרגשה שהוא יזדקק לזה בכמויות גדולות בקרוב. הזה היחיד שהוא הכיר היה פניוויז מהספר של סטיבן קינג (אם בסוף יתברר שהוא קיים ליאו לא יהיה מופתע בכלל), וזה ממש לא עזר להרגיע אותו. למה הקנטאור היה בטוח שהם אלה שהביאו את הזה? ומה זה הזה הזה בכל מקרה? ומה למען תחתוני הבוקסר של הפייסטוס קורה כאן?!

השביל פנה לפתע פנייה חדה לשמאל, ומקגונגל עם ליאו ופרסי בצדדיה, פנתה איתו. הפנייה הובילה לשביל שכמובן גם היה מוקף בטונות של עצים גדולים. הוא שמע את ג'ייסון ואת פייפר מדברים בלחישות מאחוריו.

חיכיתי רבות לראות אותך, פרסי ג'קסון. אני בטוח שניפגש שוב.

נראה היה שיותר ויותר אנשים מעולם הקוסמים יודעים על החצויים, ולליאו נשאר רק לתהות מאיפה לעזאזל הם קיבלו את המידע שלהם. הקנטאור נשמע בטוח בעובדה שהם יפגשו שוב, וליאו קיווה לתקוע לו כדור אש בפרצוץ כשזה יקרה. ואז הוא נזכר שהבטיחו לא להשתמש בכוחות שלהם. מרוב עצבנות פתאומית ליאו כמעט תקע אגרוף בגזע עץ שעברו לידו באותו הרגע.

גם מהעובדה שהקנטאור אמר רבות ליאו הבין שהוא יודע כבר כנראה (הוא משתמש במילה הזאת יותר ויותר בזמן האחרון) הרבה זמן.

ליאו היה שקוע כל כך במחשבות, שלא שם לב לטירה שהתחילה לבצבץ מבין קצוות העצים, שככל שהתקדמו יותר חלקים ממנה נחשפו. פתאום נתקל מבטו של ליאו בשער ברזל שנמצא בקצה השביל.

שמחה ענקית הציפה אותו, והוא חשב שאם מקגונגל לא הייתה לידו ומידי פעם מחטיפה לעברו מבטים הוא היה רץ קדימה לכיוון השער. אחרי הליכה של כמה דקות ליאו כבר יכל לראות את השער בבירור; אבל אז נוכח לגלות שהשער הוא לא באמת שער.

ה"שער" היה בעצם גדר סורגים עתיקה למראה שנישאה ללפחות שלוש מטרים גובה, והקיפה את המדשאות של הוגוורטס והפרידה את היער מהן. כשהגיעו קרוב מספיק לגדר, ליאו שם לב שבכלל אין דלת כלשהי שדרכה יוכלו לעבור.

"תעצרו." מקגונגל אמרה ופרשה את זרועותיה לחסום את דרכיהם של פרסי וליאו, כאילו היא מצפה מהם לפרוץ בריצה ולהיתקע ישר בסורגיי הברזל. ליאו היה אידיוט, אבל לא עד כדי כך מטומטם.

הוא הסתכל לצדדים בצפייה לראות דרכי עפר נוספות שנפרדות מהשביל, או שער שפשוט ניצב לא בדיוק מול השביל, אבל לא ראה כלום. הגדר הגבוהה המשיכה עוד ועוד לצדדים וליאו לא הצליח אפילו לראות את סופה. תנועה חדה מהכיוון של מקגונגל גרמה לו לסובב את ראשו אליה.

פרופסור מקגונגל הוציאה את שרביטה מתוך השרוול המתנופף של ידה השמאלית ושמה לב למבטו של ליאו. "הסיבה שלא יכולתם להגיע להוגוורטס עם כל שאר התלמידים-" היא אמרה וסימנה להם לעמוד בשורה, "היא שהמגן הקסום סביב הוגוורטס מונע מיצורים קסומים, שהם לא קוסמים, להיכנס. הייתי צריכה לקחת אתכם למקום שבו אני אוכל לתת לכם להיכנס בלי למשוך תשומת לב."

כל השבעה עמדו בשורה עכשיו. מקגונגל נעמדה מולם ומלמלה כמה מילים בשפה שליאו לא זיהה- מילות לחש אולי?

עשן דק בצבע אפור בהיר התחיל לצאת מתוך שרביטה, מקיף את כל החצויים, עד שנוצרה מין אליפסה מושלמת סביבם. ליאו הסתכל מסביב מבולבל. לפתע הוא הרגיש חשמל סטטי מתפוצץ סביבו וראה את השיער של אנבת', שעמדה לידו, עולה למעלה. העשן האפור התחיל להתפוגג לאט ופרופסור מקגונגל הסתכלה עליהם עם מבט מרוצה.

"אלים אדירים," מלמל פרנק והסתכל על ידיו כאילו ציפה מהן לגדל טפרים או שיערות של דוב. בהתחשב בכוחות שלו, זה בהחלט היה אפשרי.

ליאו גיחך. הוא הושיט את ידו אל כתפה של אנבת', ונגע בה בזהירות. אנבת' מיד צעקה בהפתעה ונרתעה אחורה, בעודה משפשפת את הכתף בכאב. ליאו שאג מצחוק.

"זה לא מצחיק." אמרה אנבת' בפנים סמוקות מכעס וחבטה בליאו בגב. ליאו היה יכול להישבע שראה את מקגונגל מחייכת חיוך קטן, אבל זה נעלם במהרה והיא חזרה לארשת הפנים הרצינית הרגילה שלה.

פרופסור מקגונגל הסתובבה לכיוון הגדר והרימה את שרביטה, ממלמלת עוד פעם משהו חלש כל כך שליאו אפילו לא הצליח לשמוע.

לפתע באמצע הגדר, שעד עכשיו נראתה מוצקה לגמרי בעקבות אלפי שנים שבהם היא קיימת, החל להיווצר לנגד עיניהם המשתאות של החצויים שער גבוה שנפתח באיטיות. פרופסור מקגנגול הסתובבה אליהם וכאשר שמה לב לפיהם הפעורים חייכה חיוך גדול.

"ברוכים הבאים להוגוורטס."

שלום כולם!

אני אתחיל את זה בזה שאני כל כך, כל כך, כל כך מצטערת שגרמתי לכם לחכות כמעט שנה להמשך. עברתי תקופה לא קלה שכללה הרבה עליות ומורדות, אבל אני שמחה להגיד שחזרתי (סוגשל) למיטבי! בעיקרון חלק ב' של הפרק הזה היה אמור להיות יותר ארוך, אבל די נתקעתי בקטע האחרון ורציתי כבר לעלות לכם משהו אז החלטתי להפוך את זה לשלושה חלקים פרק^^

sneak peek- בחלק הבא אני מקווה שדברים הולכים להסתדר לכם קצת מבחינת העלילה (או להתבלגן, תלוי איך תבינו את זה).

תהנו מהקריאה!

הפרק הקודם