לילה שקט

תודה לכל מי שהגיב/ נרשם לעדכונים/ דירג (:

פרק שישי

חלומות על מפלצות ומלאכים טרדו את שנתה של לילי בלילות הבאים. היא מצאה את עצמה מתהלכת בחוסר נחת במסדרונות הוגוורטס ובבית הוריה, אביה ואימה יוצאים ונכנסים מחזיונותיה. אך בסוף תמיד הייתה חוזרת אל רחבת המבצר לאור הירח המלא, שם הזאב הנורא היה משנה צורה והופך למישהו שהכירה; לסוורוס, פטוניה, פוטר, רמוס, או אפילו אליה עצמה.

בשעות הערות בקושי העזה להרהר במחשבה שניקרה בצד האחורי של ראשה, זו שללא ספק הייתה אחראית לחלומות המוזרים. היא כעסה על עצמה על שהעזה לחשוב משהו כזה על אדם שהיא החשיבה להיות ידידה. את כל שעותיה הפנויות היא בילתה בחקר ספרים על יצורי כלאיים ועל חוקים הנוגעים להם בניסיון להבין האם ייתכן שאחד מבין הבנים האהובים ביותר בהוגוורטס הוא אדם זאב.

רמוס לופין תמיד היה נער מסתורי. לילי ייחסה את זה לעבודה שהיה צנוע ומעט ביישן; היא מעולם לא חשבה שעומד מאחורי כך משהו אפל יותר. כשסיפר לה שהוא חולה במחלת קוסמים נדירה כיבדה והעריכה את הכנות שלו, והחליטה שלא לחדור לפרטיותו. האם הוא שיקר לה, מנצל את הרחמים שלה כדי להסתיר את סודו?

בבוקר שלאחר שיחתה של לילי עם פוטר בספרייה רמוס לא ירד לארוחת הבוקר יחד עם חבריו. פוטר סיפר לה שהיה עליו לחזור הביתה בשל מקרה חירום משפחתי. לילי לא האמינה לו, ונעלבה שרמוס עזב באישון לילה, מבלי להיפרד. יותר מכל היא כעסה על כך שזה מאיר אותו באור חשוד עוד יותר; היא לא ראתה אותו מאז לפני הלילה בו הותקפה על ידי הזאב.

אבל עד מהרה היא הבינה שאין לה שום זכות להאשים אותו. ככל שקראה יותר על משפטים בהם אנשי זאב נידונו להגלייה או למאסר באזקבן על לא אבל בכפם, ככל שדפדפה בין עוד ועוד איורים איומים שתיארו את שינוי הצורה של אדם הזאב ואת התנהגותו החייתית בעת הירח המלא, כך הפחד התחלף ברחמים.

האם זה היה הסוד עליו פוטר שמר? האם הוא ניסה להגן על חברו, שהפך בעל כורכו לחיה מסוכנת בכל ירח מלא? האם זו הייתה הסיבה שרמוס הרבה להיות חולה ולהפסיד שיעורים, זו הייתה הסיבה שלא התחבר עם תלמידים נוספים מלבד שלושת חבריו? האם הוא פחד שסודו ייחשף והוא ינודה, יסומן כמפלצת ויצוד?

חיזון מחליא עלה בעיני רוחה בעודה רכונה מעל איור של אדם הקורע את עורו שלו בסבל; היא ראתה את עצמה שוכבת בבריכת דם ברחבת האבן בזריחה, ואת רמוס כורע מעליה, מנסה ללכוד את נשימותיה האחרונות בין ידיו...

עיניה התערפלו מדמעות. היא סגרה את הספר בטריקה ומחתה אותן. אז תחושה פתאומית שהיא לא לבד גרמה לה להסתכל מעבר לכתפה – אבל היא הייתה לבדה בספרייה.

כמה ימים לאחר שרמוס עזב ינשוף נכנס בחלון במטבח בזמן שלילי ניקתה שם אחרי ארוחת הצהריים. היא לקחה את המכתב שהיה מחובר לרגלו ונתנה לו מים ומזון בעמדת המנוחה לינשופים שליד החלון. המכתב היה ממוען ל'אדון ג'יימס פוטר'. בגדר תפקידה היה על לילי להביא לפוטר את המכתב מיד, אבל היא לא הייתה מסוגלת להתעלם מדחף לא אופייני לדעת ממי המכתב. הפנייה הרשמית העידה שהמכתב לא מרמוס, אבל לילי לא רצתה להתמודד עם הספק. היא הסתכלה מסביב למטבח בכוונה לפתוח את המכתב בסתר ונבהלה כשראתה את בלק צופה בה מפתח החדר.

"מזל שבדקת," הוא אמר בחיוך קל. "זה היה יכול להיות מביך."

לילי הרגישה שהיא מסמיקה מבושה והעמידה פנים שהיא מסדרת את הצנצנות על המדף בתקווה שהוא לא יבחין בכך. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר."

"את שקרנית גרועה," הוא קבע. חוצה את החדר בצעד קליל, הוא חטף את המכתב מידה של לילי. "ובכן, את לא 'אדון', ואת בוודאות לא 'ג'יימס פוטר'."

היא התקוממה. "זה גס רוח. מה אם המכתב היה בשבילי?"

"אז לא היית נראית כל כך חשודה לפני שניסית לפתוח אותו," בלק השיב. מקגונגל נהגה לומר לו שאם לא היה כל כך עסוק בלעשות צרות, הוא היה עשוי להיות כמעט אינטליגנטי. הוא חטף תפוח ירוק מקערה קרובה ונגס בו במבט שבע רצון לפני שיצא מהמטבח.

עד מהרה לילי גילתה ממי היה המכתב, אפילו מבלי לקרוא אותו. היא עוד לא סיימה לנקות את המטבח כשגברת צ'מברס נכנסה כרוח סערה וציוותה עליה למלא קומקום ולפרוס עוגה מהמלאי שבמזווה, כי אלבוס דמבלדור עמד להגיע לביקור בשעת התה.

כמו מרבית התלמידים בבית הספר, לילי אהבה והעריצה את דמבלדור. הוא היה דמות מרגיעה ואבהית מהרגע הראשון בו נכנסה לאולם הגדול וראתה אותו באמצע שולחן הסגל, בוחן כל תלמיד ותלמיד בערכה מעל משקפיו. כתלמידה מצטיינת ומדריכה, הזדמן ללילי לבלות איתו בפרטיות מספר פעמים, והיא תמיד נדהמה מחדש מההבנה, החמלה וחוש ההומור שלו. לכן היא מיהרה לסיים להכין את מגש התה עבור גברת צ'מברס כששמעה את צלצול פעמון הדלת ורצה אל חדר הכניסה.

גברת צ'מברס בדיוק לקחה את אדרתו המנוקדת גשם של המנהל הזקן, שהיה לבוש, כמו תמיד, בגלימת קוסמים מסורתית שתרמה למראהו המרשים. לילי לא הצליחה לעצור חיוך מרגע שראתה את דמותו הרזה המוקפת בהילת עוז ונעורים.

"תענוג לראותך, אמיליה, כמו תמיד," דמבלדור אמר לגברת צ'מברס בג'נטלמניות בה נהג בכל הנשים שכבר לא היו תלמידותיו.

"גם אותך, אלבוס," גברת צ'מברס אמרה בחיוך, גם היא קורנת לאור ביקורו של המנהל. "אדון פוטר מחכה לך בחדר העבודה, אם תרשי לי להראות לך את הדרך."

"כמובן," הוא השיב. אז הוא הבחין בלילי, שעמדה בביישנות בפתח חדר האוכל. הוא חייך אליה בחביבות ולא נראה מופתע במיוחד כששאל, "העלמה אוונס, מה מעשייך פה?"

"אני עוזרת לגברת צ'מברס במהלך הקיץ," לילי השיבה. "נחמד לראות אותך, פרופסור."

"גם אותך, העלמה אוונס. מה שלום אביך?"

"טוב," לילי השיבה בתקווה, מקרינה את הביטחון שהמנהל השרה בה.

דמבלדור חייך. "אני שמח לשמוע. אם תסלחי לי, אדון פוטר מחכה לי."

"רק רגע," היא קראה אחריו בעודו עולה במדרגות לצד גברת צ'מברס. הוא סב אליה בסבלנות. "אני יכולה לשאול אותך שאלה? בקשר לבית הספר?"

דמבלדור סימן לה להמשיך בהנהון.

"האם היית מקבל ללימודים תלמיד בן כלאיים?"

"זה תלוי בתלמיד, לדעתי," דמבלדור השיב באורך רוח. "רבים מבני הכלאיים נרדפים שלא בצדק. אך ישנם גם רבים אשר מאמצים את הטבע החייתי שהחברה מתעקשת להגדיר להם. מדוע את שואלת?"

לילי לא תכננה את השיחה עד שלב כזה. "אני כותבת עבודת חקר," היא תירצה. "על מקומם של בני כלאיים בחברת הקוסמים."

מי הייתה שקרנית גרועה עכשיו, בלק?

"עבודה טובה," דמבלדור שיבח אותה. הניצוץ בעיניו רמז שהוא מסוגל לראות מבעד לשקר, אך הוא לא אמר דבר.

לילי צפתה אחריו עולה במדרגות בהקלה. העובדה שהוא לא שלל את האפשרות על הסף, והניצוץ היודע בעניו כשהשיב לה, הבהירו שזה לא בלתי אפשרי שאחד התלמידים בהוגוורטס הוא אדם זאב. ואם היה מנהל שהיה מאמץ תלמיד כזה, בידיעה שהוא לא רק בן כלאיים אלא גם קוסם מוכשר, זה היה דמבלדור.

השניים נעלמו במעלה המדרגות. לילי תהתה, לא בפעם הראשונה באותו היום, מה פוטר עשה שהיה עד כדי כך חמור שהמנהל בעצמו היה צריך להגיע לביתו במהלך הקיץ כדי לדבר איתו.

סקרנותה מאיצה בה לרדת לעומק הדברים, היא נזכרה שמצאה עינית הצצה חשודה שהביטה לתוך חדר העבודה כשניקתה את עליית הגג ביסודיות. באותו היום הייתה מוטרדת מיחסו של סוורוס ולא ייחסה לכך חשיבות, אבל כעת שמחה שמצאה אותה.

היא עלתה במדרגות בשקט כדי לא לעורר את חשדנותה של גברת צ'מברס ופנתה אל המדרגות הצדדיות הצרות בצלע הבית שהובילו אל עליית הגג. היא פתחה את דלת התקרה החורקת, גאה בעצמה על ערמומיותה, ולא ציפתה למצוא את בלק ופיטגרו שרועים על הרצפה ליד העינית בהבעה של אדם שנתפס בעת מעשה.

הם הסתכלו זה בזה במשך כמה רגעים, כל אחד מתחבט מה לומר או לעשות. לילי הייתה על סף מנוסה. בעיניה של גברת צ'מברס בלק היה כמעט במעמדו של פוטר; אם הוא יחליט לספר לה שלילי מרגלת אחרי בעל הבית היא הייתה עשויה להסתבך בצרות חמורות.

אך בלק הפתיע אותה כשאמר לבסוף בקול שקט, כמו צופה בקולנוע מוגלגי, "אנחנו לא נספר אם את לא תספרי."

הסידור היה מקובל על לילי. היא סגרה את הדלת אחריה בזהירות לא להרעיש והצטרפה אל בלק ובפיטגרו. היא הרגישה שהיא עושה משהו אסור בזמן שהשתטחה על הרצפה המחוספסת לצד בלק; היא מעולם לא חשבה שתמצא את עצמה משתפת פעולה עם הקונדסאים, ועוד במעשה ריגול, לא פחות ולא יותר. אבל עד מהרה היא הייתה עסוקה בלנסות לפענח את המילים שנאמרו בחדר שלמטה וכמעט שכחה מקיומם של שני האחרים.

העינית הייתה ממוקמת בפינה העליונה של חדר העבודה, נותנת תצפית רחבה אל החלל המסתורי שאיש לא היה רשאי להיכנס אליו מלבד פוטר וגברת צ'מברס. קירותיו היו מכוסים עד אפס מקום בארונות ספרים ותצוגות זכוכית שהציגו פריטים קוסמים ויקרי ערך, מלבד החלון הצרפתי הרחב שהשקיף אל גינה פרטית מוקפת גדר חיה. על רקע הגינה ניתן היה לראות שולחן עבודה מפואר ומאחוריו כיסא מגולף עתיק שראש האייל הנאה והאצילי של משפחת פוטר מגולף בראשו, קרניו מעוצבות כך שיראו כמו כתר על ראשו של היושב בו.

אך הכיסא היה ריק. פוטר ודמבלדור העדיפו לשבת בכיסאות המהוגני המרודפים שנועדו לאורחים מול השולחן. דמבלדור ישב זקוף, אצבעותיו משולבות בקור רוח על ברכיו הרזות. פוטר, לעומתו, שילב את ידיו ואת רגליו במן התגוננות, מבטו קבוע במנהל כשם שהיה מוכן להגן על עצמו מפני מתקפה.

לילי התאמצה להקשיב לנאמר. נראה שדמבלדור מנסה לגרום לפוטר לספר לו מה שלומו, אך פוטר לא נראה מעוניין לשוחח על כך.

"למה אתה באמת פה, פרופסור?" הוא שאל לבסוף. "אני יודע שזה לא בשביל לראות איך אני מתמודד."

"אתה צודק," דמבלדור אמר בשיוויון נפש. "הלוואי שהיה לי פנאי לבקר כל תלמיד שמתמודד עם קשיים במשפחה, אבל לצערי זו לא הסיבה שאני כאן. אדון פוטר, באתי להזהיר אותך. אתה מנווט לתוך מים מסוכנים."

גברת צ'מברס בחרה ברגע הזה להיכנס עם המגש. השתררה שתיקה כבדה בזמן שהיא מזגה את התה. בלק התחיל לתופף בקצות אצבעותיו על הרצפה בחוסר סבלנות ולילי נאלצה ללפות אותן כדי שהרעש לא יסגיר אותם.

"סליחה," הוא לחש, דעתו מוסחת, "שידבר כבר, אידיוט!"

גברת צ'מברס יצאה. "איך אתה יודע את זה?" פוטר אמר בקרירות ברגע שהדלת נסגרה. "אתה מרגל אחרי, או משהו?"

"לא," דמבלדור השיב, מניח את ספלו בצד לאחר כמה לגימות קצרות. "אבל קיבלתי דיווחים שהגנן שלך נראה במקומות חשודים. אלא אם כן הוא קוסם אפל, ובכך אני מטיל ספק לאור נאמנותו לאביך המנוח, ברור שאתה שלחת אותו לאסוף מידע על תומכיו של וולדמורט."

פיטגרו השמיע קול השתנקות למשמע השם. בלק השתיק אותו, נראה נרעש לא פחות, אבל לא מאותה הסיבה. פוטר, לעומתם, נראה רגוע על פני השטח, אם כי זרועותיו עדיין היו מהודקות על חזהו.

"תפסת אותי," הוא אמר כאילו ביצע קונדס לא מזיק בבית הספר. פניו היו כמעט חסרות הבעה, קולו מת. לילי מעולם לא ראתה אותו רציני כל כך. "אבל איסוף מידע על קוסמים אפלים לא נוגד את חוקי בית הספר, אז למה אתה פה?"

"לא באתי להעניש אותך, ג'יימס," דמבלדור אמר ברכות. "אני רוצה לעזור לך. ולהזהיר אותך. כוחותיו של וולדמורט חודרים עמוק משאתה יודע. תומכיו רבים ומסוכנים משאתה חושב."

"לא אכפת לי מהתומכים שלו," פוטר אמר בכעס גובר. "אני הולך לגלות את נקודת התורפה שלו. ואז אני הולך להרוג אותו."

לילי הצטמררה, עורה הופך חידודים- חידודים, כאילו קולו הקר של פוטר היה רוח קפואה שחלפה בעליית הגג. עניו של בלק היו קרועות באור שחדר מהעינית.

"אני מבין שזה לא משהו שאתה רוצה לשמוע," דמבלדור המשיך בסבלנות אין קץ, לא מעורער מדבריו של פוטר. "אבל נקמה היא לא הפיתרון. היא לא תחזיר לך את הוריך."

פוטר זינק על רגליו כאילו היה מוכן לתקוף את המנהל. "מה אני אמור לעשות?! לשבת בחוסר מעש ולתת לו להמשיך לרצוח אנשים?!"

"לא," דמבלדור אמר בקול שקט וחמור, שלא נפל מעוצמת קולו המורם של פוטר. "אבל לא תוכל לעזור לאף אחד אם תיפול על חרבך."

"ליפול על חרבי?" פוטר חזר על המילים בזעם. "אני יכול לנצח אותו בדו קרב. הוא רק קוסם. הוא לא אל. אנשים מפחדים כי הם לא יודעים מי הוא ומאיפה הוא הגיע, הם מאמינים לשמועות שהתומכים שלו מפיצים, אבל אני – "

דמבלדור קם על רגליו, מתייצב מול פוטר. ולמרות שהיה רזה ושברירי ממנו, באותו הרגע נראה עוצמתי, כאילו היה מפיץ סביבו אור מכלה.

"שמו האמיתי הוא טום רידל," הוא נכנס לדבריו של פוטר בתקפות חסרת פשרות. "הוא למד בהוגוורטס, בבית סלית'רין. הייתי המורה שלו."

הווידוי כיבה את הלהבה של פוטר. הוא הסתכל על דמבלדור כאילו ניסה להבין האם הוא אומר את האמת.

"מה קרה לו?" הוא שאל לבסוף, קולו נסדק כגחלים צוננות. "למה הוא עושה את כל זה?"

"רודנים נולדים מתוך השפלה וכאב," דמבלדור השיב, מתיישב בכיסאו באנחה, כאילו ההתפרצות דרשה ממנו כוחות רבים מידי. "רידל, שהיה יתום, האמין שמצא בית בהוגוורטס. אך הוא התמיין לבית סלית'רין, שם רבים מהתלמידים מגיעים ממשפחות טהורות דם מיוחסות. הוא, שאימו הייתה טהורת דם ואביו מוגל, השתמש בכשרונותיו כדי להעצים את עצמו ולפצות על מוצאו, שהיה מביש בעניו. תומכיו דומים לו; הם מרגישים שנושלו ממעמדם הטבעי על ידי ילידי המוגלגים, שבעינים גוזלים מהם את עושרם וכוחם. הם מאסו בהסתתרות, בעוד ילדי המוגלגים מסוגלים לחיות בשני העולמות בלי פחד.

"אויביהם הגדולים ביותר הם קוסמים כמו הוריך – קוסמים מכובדים ובעלי השפעה שניסו להוביל את העולם למקום טוב יותר, וסירבו להיכנע למרותו של וולדמורט. זו הייתה הסיבה שנרצחו, וזו גם הסיבה שלך אסור להשליך את חייך מנגד, ג'יימס. משפחת פוטר היא סמל למידות טובות בעיני קוסמים רבים, ומאז סופם המצער של הוריך, גם למאבק מול כוחות האופל. ואתה הנצר האחרון למשפחה הזו."

מהפינה העליונה נדמה היה ללילי שהיא רואה מסך דמעות בעניו של פוטר לפני שהוא הפנה את מבטו. היא לא הייתה יכולה לדמיין איך זה מרגיש. היא חשדה שמותם של בני הזוג פוטר היה קשור בוולדמורט מאז ביקורם של האורחים אותם פוטר סילק, אך לא היה לא אומץ לשאול מה באמת קרה.

כשפוטר פנה שוב אל המנהל עניו היו במבריקות, אך יבשות. "אתה לא יכול לצפות ממני לשבת בצד ולא לעשות כלום."

"זה לא מה שאני אומר," דמבלדור אמר. "אני לא רוצה שתתמודד עם וולדמורט לבדך, אבל זה לא אומר שאתה לא יכול להילחם. תצטרף למסדר שלי. קבעתי שתלמידים שעוד לא סיימו את לימודיהם לא יכולים לקחת חלק, אבל אני בטוח שכולם יסכימו שאתה יוצא דופן."

פוטר החזיק את מבטו של דמבלדור רגע ארוך לפני ששילב שוב את זרועותיו והסיט את מבטו. "אני נשבעתי, ביום שקברנו אותם. אני לא עומד לאכזב אותם."

לילי רצתה לצעוק עליו ממקומה ליד התקרה. דמבלדור מנסה לעזור לו ולהגן עליו באותו הזמן, איך הוא מסוגל לסרב לו בגסות כזאת?

דמבלדור קם. הוא נראה זקן משנראה בתחילת השיחה.

"תבטיח לי שתהרהר באפשרות," הוא אמר. "ברגע שתקבל החלטה, כתוב לי, תהיה החלטתך אשר תהיה. להתראות, אדון פוטר."

הוא יצא משדה הראייה של העינית, ידיו משולבות מאחורי גבו ופניו חמורות סבר. דלת חדר העבודה נסגרה ברכות. פוטר עמד באמצע החדר, ידיות בכיסוי, בוהה באוויר. לילי הרימה את עצמה מהרצפה בכעס.

"לאן את הולכת?" בלק לחש אחריה בקול מהוסה בעודה פותחת את הדלת שברצפה ויורדת במדרגות, חדורת מטרה. "אוונס!"

היא צעדה בתקפות לאורך הטרקלין, ומבלי להסס פתחה את דלת חדר העבודה שבקצהו. פוטר, שישב שפוף בכס העץ הנוקשה, הרים את מבטו בהפתעה טהורה כשהתפרצה לחלל הפרטי.

"תכתוב לו עכשיו," היא אמרה בתקפות שהיא לא ידעה שהיא מסוגלת לה. הנושא הרתיח אותה מסיבות רבות, אבל היא לא ידעה עד כמה עד שפתחה את פיה. "תכתוב לו ותגיד לו שאתה מסכים."

לרגע הוא נראה כאילו הוא לא מבין על מה היא מדברת. אז הבנה מעורבת בכעס שטפה את פניו והוא הסתכל לעבר הפינה בה הייתה קבועה העינית, כמעט בלתי נראית עבור אדם שלא ידע לחפש אותה.

בלק ופיטגרו כמעט התנגשו בה כשנכנסו גם הם לחדר העבודה.

"את ריגלת אחרי?" פוטר דיבר בטון הקר והמפחיד בו השתמש בלילה בו סוורוס הופיע שם. הוא העביר את מבטו החמור אל חבריו. "גם אתם?"

"תעשה לי טובה, היית עושה את אותו הדבר," בלק השיב בהתרסה.

"לא, אני לא!" פוטר הרים את קולו, זעמו מתפרץ. "זה לא משחק!"

"אני לא מתכוון להתנצל," בלק המשיך בהתקפת הנגד. "מתי התכוונת לספר לנו שאתה מתכנן להילחם בוולדמורט בכוחות עצמך? צא מזה, זנב- תולע!" הוא התקיף את פיטגרו כשהוא נע בחוסר נחת למשמע השם.

"אחרי שהוא ימות," פוטר השיב בקור, לא נכנע להאשמותיו של בלק. מבטו הנוזף עבר אל לילי. היא הזדקפה, לא מאפשרת לו להראות שום עליונות עליה. "ומה לך יש להגיד להגנתך?"

"אל תשנה נושא," בלק התערב.

לילי התעלמה מנסיונו להשאיר אותה מחוץ לשיחה. "אני לא מתחרטת שריגלתי אחריך. עכשיו אני יודעת בשביל מי אני עובדת."

"מה זה אמור להביע?" פוטר החזיר בכעס קר.

"אתה לא יותר מפחדן אנוכי," לילי המשיכה בלי פחד. "קל לך יותר לשלוח את מקסוול לסכן את עצמו, או ללכת בעצמך ולמות, מאשר להתמודד עם האובדן שלך. גם אני איבדתי את אימא שלי, אני יודעת איך זה מרגיש – "

"אימא שלך לא נרצחה על ידי חולה נפש רצחני," פוטר קטע אותה, קם על רגליו בתוקפנות.

"מה זה משנה?!" לילי התחילה להרים את קולה. היא לא הרבתה לעשות את זה, אבל כאשר היא נזקקה לקולה הוא היה יכול להרעיד קירות. "הם מתים! שום דבר לא יחזיר אותם! אתה לא היחיד שאיבד מישהו לוולדמורט, אז תפסיק לחשוב שזה אישי! כתוב לדמבלדור ותעזור להגן על מי שעוד אפשר להציל! אם אתה לא תעשה את זה, אני אקח את המקום שלך. כי אני מוכנה להילחם על מה שחשוב לי."

פוטר לא השיב הפעם. הוא הפנה להם את גבו כדי להסתכל מחוץ לחלון, כאילו הגינה הכילה את כל התשובות שהוא היה צריך.

"כבר אמרנו לך, קרניים," בלק דיבר בקול שקט. "אתה לא צריך להתמודד עם זה לבד. זה לא דו קרב בינך ובינו, עד המוות. זאת מלחמה. כולנו צריכים להילחם בה."

לילי אף פעם לא שמעה את בלק מדבר בכזו רצינות ובגרות. הדרך בה אמר את המילים, 'זו מלחמה', העבירה צמרמורת בבשרה. היא לא חשבה לעומק על מצבו של עולם הקוסמים – קונפליטים התרחשו כל הזמן – אך באותו הרגע היא הבינה בפעם הראשונה שזה לא רק גל אימה חולף של גזענות.

פתאום העולם בחוץ נראה חשוך. היא חשבה על פטוניה ועל אביה, דמיינה אותם שותים תה עם חתנה חסר הפנים של פטוניה בשעת בין ערביים שלווה. ואז היא דמיינה שקוסמים בגלימות שחורות פורצים לבית, פוגעים בהם, כמו בדיווחים שפורסמו בנביא היומי. המחשבה גרמה לה לרצות להקיא.

"צאו," פוטר ציווה מבלי להסתכל לעברם. "אני צריך לחשוב."

בלק נראה כאילו הוא עומד לומר משהו שיחמיר את המצב. לילי משכה בזרועו וסימנה לו במבט חמור לשתוק. להפתעתה הוא ציית, נותן מבט אחרון בגבו של פוטר לפני שהשלושה עזבו את חדר העבודה.

"הוא עוד יתאפס," בלק אמר בתקווה כשהם היו מחוץ לטווח שמיעה. "תגידי, באמת התכוונת למה שאמרת? שאת רוצה להילחם?"

פתאום לילי הרגישה הרבה פחות בטוחה בעצמה, נזכרת שהיא עדיין עטויה סינר, ושהרגע היא צעקה על המעסיק שלה. "כן, ברור. למה שאני אומר משהו כזה בלי סיבה?"

בלק משך בכתפיו. "פשוט לא חשבתי שאת בחורה לוחמנית, זה הכל."

"אני לא לוחמנית," לילי השיבה. "אבל אני לא אשב מנגד בזמן שמישהו מטיל טרור באנשים ופוגע בהם רק בגלל שהם שונים. ואני גם ילדית מוגלגים, אתה יודע."

בלק חייך אליה חיוך מוזר. היא אף פעם לא ראתה הבעה כזאת על פניו, לפחות לא כשהוא הסתכל על נערה. האם זו הייתה הערכה?

"טוב לדעת," הוא אמר. היא ניסתה להיזכר האם הם אי פעם ניהלו שיחה אמיתית, אבל לא הצליחה לזכור. היא לא חשבה שבלק מסוגל לכך עד אותו הרגע. "אנחנו נעדכן אותך, אוונס. את לא תישארי בחוץ."

הפרק הקודם		הפרק הבא