ללמוד לבטוח בך מחדש

פרק 6.

הרמיוני שכבה על המיטה בחדר של ג'יני. ידיה תומכות בראשה, והיא ניסתה לייצב את הנשימה שלה.

היא הגיעה לא מזמן למחילה, ועלתה לשים את דבריה המעטים בחדר של ג'יני. רוב הדברים שלה היו בארנק הפייטים, אך היא תצטרך יותר מאוחר לארוז אותו בצורה יותר מסודרת ויעילה, ובנוסף לארוז בתוכו גם את הדברים של הארי ורון. היא הייתה גאה ברעיון הארנק שלה ושהצליחה ליישם אותו. זה לא היה קסם פשוט.

היא ניסתה לא לחשוב על הוריה, כי כל פעם שהיא חשבה עליהם הנשימה שלה נעשתה שטחית ודמעות עלו בעיניה. היא ידעה שהיא עשתה את המעשה הנכון. הם בסכנה, וככה הם ישארו בטוחים גם בזמן מטורף כמו זה. אפילו דמבלדור לא היה בטוח, ועכשיו הוא מת. היא הרגישה שוב לחות בעיניה.

'דברים טובים, לחשוב דברים טובים!' היא ציוותה על עצמה, מכינה רשימה בראשה. 'ההורים שלי בטוחים. רון בטוח במחילה, גם שאר משפחת וויזלי. בעוד כמה ימים נביא את הארי ואז שלושתנו נהיה ביחד, בטוחים שוב. אח"כ יש את החתונה של ביל ופלר, וחתונות זה תמיד דבר טוב ומשמח. ואחרי החתונה אנחנו... אנחנו נצא לחפש הורקרוקסים, לא בטוחים יותר.... לא! לחשוב דברים טובים! דברים משמחים! אנחנו נעצור את וולדרמורט! כבר לא ירדפו אחרי רק בגלל שנולדתי לזוג מוגלגים!  וכולנו נשרוד את המלחמה! ונחיה באושר ועושר!', היא ניסתה לעודד את עצמה ללא הצלחה, יודעת שהכול עומד להשתנות.

"הרמיוני!" הראש של רון הציץ מהדלת, "מתי הגעת?" אמר בחיוך.

"לפני כמה דקות", אמרה בקול קר, נשארת שכובה על המיטה.

"הכל... אמ... הכל בסדר?"

"כן", אולי אם היא תגיד את זה לעצמה מספיק פעמים זה יהיה נכון.

"אז איך היה לפגוש את ההורים שלך? הם בטח התגעגעו אלייך אחרי שלא ראו אותך שנה שלמה".

הרמיוני לא יכלה לעצור בעצמה, היא התיישבה לחבק את הברכיים שלה ומיררה בבכי.

"אוי, סליחה. אמרתי משהו? לא התכוונתי", רון אץ לצד המיטה, לא יודע מה לעשות. נשים בוכות אף פעם לא היו הצד החזק שלו. או נשים בכללי.

היא נשמה עמוק, מנסה להרגיע את עצמה. היא לא רצתה שהוא יחשוב שהיא חלשה, שהיא לא אמיצה או שלא תוכל להתמודד עם הדברים שקרו ושעומדים לקרות. אחרי שנרגעה מעט, היא ניסתה לחבר מילה למילה, בתקווה שיצליח להבין אותה, "ההורים שלי... אובליוואטה... " אמרה בין יפחות, "שיהיו מוגנים... לבד...", היא לא הצליחה לעצור בעצמה עכשיו, ומיררה בבכי כשראשה בין ברכיה.

"ההורים שלך..." רון אמר בבלבול ואז הפציעה ההבנה על פניו, "מחקת להם את הזיכרון? כדי שלא ידעו איפה את או שאוכלי המוות יוכלו לפגוע בהם?" אמר בהבנה ובהערכה.

היא הנהנה, והוא התיישב על המיטה לידה, "אוי הרמיוני, אני ממש מצטער", הוא ליטף את גבה, "ואת לא לבד. יש לך אותי, ואת הארי, ואת שאר המשפחה שלי שמחשיבים אותך כחלק מהמשפחה."

היא כל כך כמהה לחיבוק, למגע שינחם אותה, לחבר, שזה לא שינה שהוא ראה אותה כחלק מהאחים והאחיות שלו. היא כרכה את ידיה סביב צווארו, מתייפחת על כתפו. ידיו החזקות נכרכות סביבה באינסטינקט. הוא הריח כל כך טוב, ריח של אדמה מכיוון שעסק בסילוק הנומים מן הגינה, מעט זיעה מעורבבת עם סבון, והרבה ריח של רון שלא היה מוגדר אבל הריח נהדר. היא נצמדה אליו יותר, הקירבה שלו הצליחה להרגיע אותה בכמה רמות. הם נשארו באותה תנוחה למשך כמה דקות, איש מהם לא רוצה לשחרר. לאחר שהרמיוני נרגעה לחלוטין, נשימתה יציבה, היא הרגישה שהידיים של רון מתרפות סביבה, ובאי רצון היא התרחקה ממנו. "תודה" אמרה בקול שקט, "סליחה שהיית צריך להתמודד עם זה". מנסה לנקות מעט עם ידיה את כתם המים שהדמעות שלה יצרו על הסוודר חום סגלגל שלו.

"זה בסדר, אני מבין לחלוטין מה זה לדאוג למשפחה שלך". הוא הפסיק את תנועתה, מחזיק את ידה קרוב לליבו, והסתכל לה בעיניים.

היא עצרה את נשימתה, בוהה לתוך העיניים הכחולות-כחולות שלו. אפילו רק המראה שלו הרגיע אותה.

הדלת נפתחה, ושניהם התרחקו אחד מהשני במהירות, רון נעמד על רגליו. ג'יני עמדה בסף, מסתכלת על שניהם בעניין. "אימא מחפשת אותך" היא אמרה לרון, "משהו לגבי סידור המטאטאים במחסן או משהו כזה".

"כן, אני.. אמ... אלך אז" והוא יצא בלי להביט בהרמיוני, סוגר אחריו את הדלת, משאיר אחריו דממה. ג'יני הרימה גבה אחת בשאלה.

"מה?" הרמיוני היתממה, "לא קרה כלום".

"אז למה העיניים האדומות?"

היא לא יכלה לספר לה על ההורים שלה בגלל שהיא תרצה לדעת למה עשתה זאת, והמשימה חייבת להישאר סודית. "שאריות מהלוויה של דמבלדור", לפחות זה לא היה שקר, אומנם חלק מאוד מאוד קטן מהאמת, אבל לפחות לא שקר.

ג'יני הנהנה בהבנה ויצאה לעזור במשימה המוזרה הבאה שגברת וויזלי תמציא בשביל לנקות את המחילה לפני החתונה.

-------------------

'איפה הוא? איפה הוא? הם היו אמורים כבר לחזור' היא חשבה בלחץ, זזה מצד לצד בגינה של המחילה, לא מסוגלת לעמוד במקום אחד ברוגע. רון וטונקס היו אמורים כבר לחזור, אך זה לא קרה. היא אפילו לא נכנסה לתוך הבית, למקום יותר מוגן, רק מסתכלת לשמיים, מקווה לראות את שניהם מרחפים, בריאים ושלמים.

הדאגה שלה לא נבראה מהאוויר, הרי אוכלי המוות ידעו שהמשימה להביא את הארי מתרחשת הערב, מישהו גילה להם ובגלל זה ג'ורג' נפגע. אבל היא לא חשבה על ג'ורג' עכשיו. 'רק שיחזור כבר, רק שיהיה בסד-' המחשבה שלה נקטעה כשראתה שני מטאטאים נכנסים לתוך המרחב האווירי של המחילה, טונקס ודמות שנראתה כמו הארי.

הם רק נחתו על הקרקע והיא רצה אליו, עיניה עוברות על גופו לחפש פציעות שלא היו. היא נשמה לרווחה, וחיבקה אותו חזק. היא חשה שהוא קצת רועד, אם מפחד ואם מאדרנלין, אבל הוא היה בסדר, וזה מה שחשוב. היא הרגישה את ידיו של הארי נכרכות סביב שניהם, שמח שהם לא נפגעו בכלל ההתרחשות.

"כולם בסדר?" רון שאל.

הרמיוני והארי החליפו מבט בדיוק כשמר וויזלי ופרד הגיעו. פרד נכנס בריצה לתוך הבית, מרגיש שמשהו לא טוב קרה, רון הולך במהירות אחריו.

משפחת וויזלי עמדו מסביב לספה עליה שם ג'ורג', פצוע.

הרמיוני הסתכלה על  שני חבריה שצפו בג'ורג', רון בדאגה לאחיו הגדול והארי בחרטה. אחרי כל השנים ביחד היא ידעה שהוא חושב שזאת אשמתו, כי המשימה הייתה להביא אותו, ובלעדיו ג'ורג' היה עכשיו בסדר, עם שני אוזניו מחוברות. היא גם ידעה שרון קולט ומבין מעט את המצב שהם נקלעו אליו, ופתאום הסכנה נראית הרבה יותר קרובה וגדולה- הרי עד עכשיו המשימה הייתה בגדר רעיון בלבד, אבל היא גם ידעה שהוא לא יתחרט והאומץ הגריפינדורי לא יעזוב אותו.

הארי יצא החוצה לנשום אוויר אחרי שביל אמר שעין הזעם מודי מת, והיא החליטה לא לצאת אחריו. נותנת לו קצת זמן לנשום ולעכל הכל.

הימים הבאים היו כאוס מוחלט. כל שוהי הבית עבדו ללא הרף כדי להכין את המחילה לחתונה. גברת וויזלי ידעה שהשלישייה מתכננת משהו, לא משנה שאף אחד מהם לא הוציא הגה בנוגע למשימה. היא ניסתה להוריד אותם מלעשות משהו, למרות שלא ידעה מה בדיוק, ונתנה להם משימות שונות ומשונות, שאיכשהו תמיד הפרידו בין השלושה, למרות זאת הם תמיד הצליחו למצוא אחד את השני, הם תמיד יצליחו.

הרמיוני פרקה וארזה את הארנק פייטים שלה, מכניסה ומוציאה את הדברים של הארי ורון, לבדוק אם שכחה משהו. עוברת בראשה על רשימה שהכינה מבעוד מועד, מוחקת ומשנה דברים שנראים לה שיהיו חשובים לאן שלא יגיעו. לפני השינה היא התחילה לקרוא ספרי מרפא, מקווה שלא תצטרך להשתמש באף אחד מן הלחשים הכתובים שם.

יום לפני החתונה הרוחות נרגעו קצת, או יותר נכון גברת וויזלי נרגע מעט. המחילה הייתה מצוחצחת, הגינה הייתה נקייה, אפילו לא נום אחד התחבא בין המחילות והשיחים. כל מה שנותר היה להעמיד את האוהל בחוץ ולסדר את הכיסאות. היה יום חם יוצא מהרגיל לקיץ האירופאי, ולמרות שהיא יכלה להשתמש בשרביט כדי להזיז דברים בלי מאמץ גופני, עדיין הרגישה זיעה נוטפת ממצחה.

היא ראתה שכמעט הכל עמד מוכן למחר בערב, ולכן החליטה להיכנס לשתות מיץ קר בתוך הבית ולהצטרף להארי וג'יני שעדיין לא הורשו לעשות קסמים מחוץ לכותלי הוגוורטס. לפחות הארי יוכל לעשות זאת החל ממחר.

היא ראתה שג'יני קיפלה מפיות ולא היה לה חשק לעשות עוד מטלה כלשהי, לכן התחמקה מן המטבח והלכה לחדר של רון, שם ידעה שהארי נמצא.

הוא שכב על המיטה, קורא את אחד מספריו האהובים על קווידיץ'.

"היי" אמרה והתיישבה על הרצפה, פורקת פעם נוספת את ארנק הפייטים שלה, ומכניסה דברים מחדש. וכך הם ישבו בשתיקה נעימה למשך כמה דקות, עד שהדלת נפתחה ודרכה נכנס רון מתנשם. "למען מרלין, איזה חום!" קרא בזמן שהוריד את החולצה הספוגה זיעה ופשפש בארון למצוא אחת נקייה.

הרמיוני העבירה מבט על הגב הארוך והשרירי שלו, הכתפיים הרחבות והזרועות החזקות כתוצאה מאימוני הקווידיץ'. עד עכשיו היא לא קלטה שהיא עדיין לא ראתה את רון ללא חולצה. בגלל הקור המאפיין את בריטניה רוב השנה, הם לבשו שכבות של בגדים ארוכים, ולעומת זאת בקיץ החם יחסית היא בילתה חלק ניכר מהזמן עם הוריה, וכאשר שהתה במחילה, עדיין לא הייתה לו סיבה להוריד חולצה.

רון הסתובב והופתע לראות את הרמיוני יושבת על הרצפה, הוא לבש במהירות את החולצה, מובך. אך היא עדיין הצליחה להציץ ולראות את הצד הקדמי שלו חשוף. גם כשהוא היה עם בגדים לא היה קשה לפספס עד כמה הוא רזה וארוך, אבל הבגדים הרחבים שלבש, בירושה מצ'רלי, הסתירו עד כמה מוצק ושרירי הוא היה.

"סיימתם בחוץ?" הארי שאל בשקט שהשתרר.

"כן," רון אמר, "אימא עדיין לא רגועה, ברור, אבל אני לא חושב שזה יקרה עד שהחתונה תסתיים וכל האורחים ילכו הביתה", הוא התיישב על הרצפה ליד הרמיוני ופנה אליה, "את פורקת שוב?"

"אני יודעת שזה לא נכון, אבל אני לא יכולה להשתחרר מההרגשה כאילו שכחתי לארוז משהו".

"זה כי את הרמיוני".

"תודה" אמרה בציניות.

רון חייך אליה, והיא הרגישה שליבה מדלג על פעימה. למרות שהוא החליף חולצה, עדיין נשאר מעט מן ריח הזיעה, בנוסף לריח המוכר והבלתי מוגדר של רון שמשך כל כך את הרמיוני. 'למה הוא חייב להריח כל כך טוב עד שזה מסיח את הדעת?'.

"אימא מציקה לי, היא כל הזמן שואלת אותי מה אנחנו מתכננים. כבר נגמרים לי התירוצים". רון אמר וגרם להרמיוני להתנער מהמחשבות שלה.

"אתה לא יכול להגיד לה" הארי הזהיר אותו.

"אני יודע, אבל אני שונא לשקר למשפחה שלי. במיוחד שאני לא יודע מה הולך לקרות בעתיד", הוא העביר יד בשיערו.

הרמיוני הרגישה גוש בחזה. מבין שלושתם, לרון יש הכי הרבה מה להפסיד. להארי אין משפחה, והיא מחקה את הזיכרון של הוריה, כך שגם היא תמות הם לא יזכרו אותה בכלל. הוויזלים היו משפחה גדולה ומוכרת, ואומנם רון הצליח למצוא פתרון טוב לכך שהוא לא חוזר להוגוורסט, אבל זה עדיין לא היה פתרון שיבטיח את ביטחון המשפחה שלו. היא לא ידעה מה להגיד כדי לעודד אותו.

"אתה יודע שאתה לא חייב לבוא איתי" הארי אמר, "וגם את לא, אני לא רוצה להעמיד אתכם בסכנה".

"למען מרלין, אולי תסתום כבר לגבי זה?" רון אמר בכעס, "שנינו ילדים גדולים שיכולים להחליט לבד, תודה רבה. אנחנו לא נוטשים אותך וזה סוף הסיפור".

"אבל-".

"רון צודק", הרמיוני אמרה בקול נחרץ, מתעלמת מהדופק המהיר שלה. הוא תמיד האיץ כשהיא חשבה על העתיד. אומנם בשנים הקודמות הם התמודדו מול דברים מסוכנים, במיוחד הארי, אבל עדיין לא ברמה של המשימה שהם עומדים לעשות, והם רק בני 17.

הארי לא המשיך להתווכח כשהוא ראה ששני חבריו הטובים מאוחדים בהחלטה שלהם.

למרות הביטחון בו הרמיוני דיברה, היא הייתה לחוצה. המח שלה לא הפסיק לעבוד שעות נוספות, גם בזמן שישנה. כבר קרה כמה פעמים שהיא התעוררה באמצע הלילה, משרבטת על פיסת נייר איזשהו לחש שיכול להיות שימושי, או עוד חפץ שאולי כדאי שייקחו איתם. היא רק רצתה להירגע קצת.

היא קמה מן הרצפה, "נראה לי שאלך להתקלח, עדיין מוקדם אז אף אחד לא ידפוק לי על הדלת ויאיץ בי לצאת" היא לכסנה מבט אל רון.

"מה? חשבתי שזה פרד שם שלא יוצא שעות מהמקלחת" היתמם.

היא גלגלה עיניים ויצאה מן החדר.

במקלחת המים החמים הרגיעו אותה. לא היה לה אכפת שזה היה יום חם בחוץ, היא רק רצתה להירגע, ומים חמים זו בהחלט התחלה נהדרת. היא העלתה את דמותו של רון בעיניה, עוד דרך שתעזור לה להירגע. המים והסבון זרמו על גופה העירום, מורידים ממנה את הלכלוך של היום, מותירים ריח של פרחים. עד כמה שזה היה שליו זה לא הספיק לה.

בתחילת השנה הרביעית היא שמעה חלק מן הבנות מדברות בחדרן המשותף כשהן חשבו שהיא ישנה. היא לא ממש השתתפה בשיחות על בנים, מי חיבבה את מי, מי חיבב את מי וכדומה. היא לא הייתה רגילה ל'שיחת בנות' משום שהיא בקושי הסתובבה עם בנות, למעט אולי ג'יני, ואת רוב זמנה חילקה בין הארי ורון לספרייה.

אך השיחה הפעם נסובה סביב נושא אחר וחדש, על דרכים ל... ובכן... דרכים ל"הירגע".

הבנות ציחקקו ודיברו בלחש, אך הרמיוני עדיין הצליחה לשמוע ולהבין אותן. כל אחת דיברה איפה היא אוהבת הכי לעשות את זה, הדרך המועדפת שלה ואת מי היא מדמיינת איתה. הרמיוני הסתקרנה, לא היו יותר מידי ספרים בהוגוורטס שהיו יכולים לכוון אותה בנושא הזה, וגם אם כן, היא הייתה מעדיפה לספוג קללת רגלי ג'לי לפני שספר כזה ימצא ברשותה. היא הייתה בת 14 והתחילה לגלות את המיניות שלה, לבחון את גופה ואת השינויים שהתרחשו בו.

היא התביישה לנסות זאת כשהיא הייתה במיטה שלה בחדר המשותף בהוגוורטס, שתמיד הייתה שם לפחות בת אחת נוספת בחדר. מאותה סיבה גם התביישה לנסות במקלחות המשותפות, שם הסיכוי היה אפילו יותר גדול לפגוש במישהי נוספת.

בחופשת חג המולד היא נסעה להורים שלה, שם היה לה חדר לבד ולא היה חשש שמישהו ישמע אותה. הניסיון הראשון שלה הרגיש לה משונה ולא טבעי. אך מכיוון שהבנות דיברו על זה בכל כך התלהבות (וגם בגלל שהטבע שלה היה לחקור ולבדוק דברים חדשים) היא ניסתה עוד כמה פעמים, עד שפעם אחת היא הרגישה מוזר, אבל מוזר בצורה טובה. היא ניסתה גם במקלחת וגילתה שזה הרגיש לה אפילו יותר טוב וטבעי.

בפעם הראשונה בה היא דמיינה את רון ביחד איתה, היא חוותה את האורגזמה הראשונה שלה.

כשהיא חזרה להוגוורטס אחרי חופשת חג המולד, היא רצתה לעשות זאת שוב, יודעת עד כמה טוב זה מרגיש, אבל חששה לעשות זאת כשבנות אחרות בסביבה. בשנה החמישית היו להם שירותים ומקלחת נפרדים למדריכים, ולכן הסיכוי להיתקל במישהי נוספת היה נמוך והיא הצליחה ל'הרגיע' את עצמה.

למרות שהייתה הרבה פעמים במחילה, ובילתה שם זמן רב, היא לא הרגישה בנוח לגמרי כשהבית שרץ אנשים. אך הימים האחרונים היו מורטי עצבים עד שהרגישה שאפילו השרירים שלה תפוסים מרוב לחץ.

היא הסיטה את זרם המים לכיוון חלק גופה התחתון, קרוב יותר ויותר לאיברה, מגבירה את לחץ זרימת המים. היא עצמה את עיניה בעונג, מדמיינת את רון ביחד איתה במקלחת, מעביר את ידיו היכן שהזרם נגע בעורה. היא השעינה את מצחה על הקיר, מתמכרת לתחושה. היא שלחה את אצבעותיה ונגעה בעצמה, נושכת את שפתה התחתונה כדי למנוע מצליל הגניחה להישמע. היא דמיינה את שפתיו של רון על צווארה, שותל נשיקות קטנות ורטובות, ידיו חופנות את שדיה. היא יכלה להריח את הריח המשכר שלו, הרי רק לפני כמה דקות היה קרוב אליה.

היא הגבירה את הקצב של אצבעותיה, מכניסה ומוציאה, אנחות קטנות יוצאות מבין שפתיה למרות שניסתה לעצור בעצמה. היא הרגישה את גופה רועד בעונג ולאחר מכן תחושת רפיון ורוגע בכל השרירים שלה, מרגישה את הלחץ לאט לאט נוטש את גופה.

פעם נוספת- תגובות והערות! :)

הפרק הקודם		הפרק הבא