וולדמורטה

מדי רידל התעוררה לקול חצוצרות ושירה היוצאים מחדרה. היא קמה, התלבשה וירדה לעבר משרדה מן המדרגות המהודרות. לאחר שירדה נעטפו פניה בזוג ידיים חמים, היא ידעה של מי הידיים וצעקה בצחוק:

"שיימוס!"

הוא הוריד את ידיו מפניה והיא ראתה שלט ענק המונח מלפניה 'יום הולדת שמח!' היה כתוב עליו.

בהתחלה היא קצת התבלבלה ולא הבינה למי יש היום יום הולדת. אחריי זה היא נזכרה, היום היה יום ההולדת שלה.

"שיימוס! תודה!" צעקה והתנפלה עליו בחיבוק. "איך נכנסת לי למשרד?" שאלה אחריי שירדה ממנו.

"אף אחד לא מגלה את סודותיו" ענה.

היא פנתה קדימה ומעדה. היא נפלה אל תוך עוגת יום ההולדת הלבנה שלה שנמצאה על השולחן.

"שיימוס!" צעקה בכעס. "למה אתה חייב לשים פה את הכבל המזורגג הזה! היית יכול לשים אותו בצד!"

"אופסי..." לחש שיימוס. מדי הסתובבה והלכה אל חדרה בסערה.

מה עשיתי?

מה מדי תעשה?

היא יודעת להיות חזקה ורשעה שהיא צריכה! אמרו קולות בראשו של שיימוס.

מדי נכנסה אל חדרה בסערה, היא נפלה על המיטה והתחילה לבכות. היא ידעה שעכשיו היא צריכה להתנקות ולהחליף בגדים אבל היא לא יכלה לזוז ממקומה.

לאחר כמה דקות היא נרגעה והתנקתה, הקצפת ליכלכה את רוב פניה ופלג גופה העליון אבל היא לא הייתה צריכה להחליף מכנסיים. בניגוד לרוב המורות בהוגוורטס היא לא לבשה גלימות והתספקה בבגדים מוגלגיים.

היא הצטערה על כך שצעקה על שיימוס וכשירדה להתנצל היא הופתעה לטובה. הוא אירגן מחדש את המקום כך שנראה כמו רחבה ענקית ומהודרת. היא חשבה שנעדרה זמן רב  ושבזמן הזה שיימוס הצליח לארגן הכל אבל בעצם המקום אורגם על ידי תלמידי הוגוורטס ושיימוס שאהבו מאוד את מורתם ורצו לעשות לה כל טוב.

"שיימוס! זה כל כך נחמד מצדך! אני כל כך מצטערת שצעקתי עלייך! זה היה מתוך כעס. פשוט הופתעתי וכעסתי עלייך כי אתה באמת יכולת לשים את הכבל בצד... איך עשית את כל זה?" שאלה מדי בהפתעה.

"ילדי הוגוורטס עזרו לי, יקירתי" ענה שיימוס.

"איך? איפה הם?" שאלה בבלבול.

היא לא ידעה שילדי הוגוורטס מסתתרים במקומות קטנים ומוזרים.

"ככה."  החווה שיימוס בידו וילדי הוגוורטס יצאו ממחבואיהם. מדי הופתעה ומעדה אחורה. היו שם חמישה ילדים מסלית'רין, חמישה ילדים מגריפינדור, שמונה ילדים מרייבנקלו ועשרה מהאפלפאף. הם חיכו שהיא תירגע ותחזור להתייצב ואז קפצו עליה בחיבוק מוחץ.

"מזל טוב! פרופסור מדי!" הודיע ילד מהאפלפאף.

"תודה רובי!" ענתה מדי.

"דיברתי עם פרופסור מקגונגל, היא מסכימה שתצאי היום מבת הספר ושנהנה

קצת." לחש לה שיימוס.

"בסדר גמור." לחשה לו בחזרה. "אבל עכשיו אני רואה מסיבה, שומעת מוסיקה, ואני לא כל כך מבינה למה אנחנו לא רוקדים או אוכלים." המשיכה.

"אז בואי נלך לחתוך את העוגה." ענה לה.

"חברה, אני רוצה לחתוך את העוגה ולהודות לכם." פנתה לתלמידים.

"תודה רבה לכם על ההפתעה הזו, היא הייתה מתחשבת מאוד. אני מבינה כרגע שאנחנו מאחרים לארוחת הבוקר אבל זה לא נורא. אני ממש מודה לכם ואחריי שנחלק את העוגה הייתי מעדיפה שתלכו לכיתות. השיעורים איתי היום מבוטלים. תודיעו לחברכם ופרופסור מקגונגל תודי על כך כנראה. תודה רבה לכולכם." סיימה מדי את נאומה וחתכה את העוגה הלבנה. היא חילקה אותה לשלושים חלקים, לה, לשיימוס ולילדי הוגוורטס. כולם עמדו לנגוס בעוגה שנשמע פתאום קולה שלפרופסור מקגונגל.

"ילדים, מורים ואנשי צוות אחרים, נא להתכנס באולם הגדול בדחיפות. אנא בואו מהר."

"בואו ילדים. נלך לאולם הגדול." הודיעה מדי והניחה את עוגתה על השולחן. "קחו עימכם את העוגות. תודה רבה לכולכם."

"מה את חושבת שזה?" שאל אותה שיימוס.

"אני לא יודעת, מקווה שמשהו טוב." ענתה לו מדי בחשש.

הפרק הקודם		הפרק הבא