חוזר בתשובה

הוא זחל במנהרה. פרסי לא ידע כמה זמן הם שם. דקות, שעות, אולי ימים. כל מה שהוא ידע זה שלפתע הוא הגיע לאור, איבד את שיווי משקלו ונפל. הוא גרר את עצמו לעמידה בעזרת כיסא והביט סביבו. מולו עמדו הארי, לופין, פלר, ו... ביל, פרד, ג'ורג', ג'יני, ואימו. כולם בהו בו, ונראה שעצרו באמצע ויכוח. "ממ" מילמל פרסי. הוא לא ציפה להיתקל בכולם, ככה. כלומר, ברור שהוא כן, אבל המראה שלהם כך, כל כך מוכרים, העביר בו צמרמורת. הוא רצה להגיד "טוב לא חשוב" ולנוס במעלה המנהרה. כל זה נמשך שבריר שנייה, ובזמן הזה אמר לעצמו: "אתה כבר פה. מה אתה יכול לעשות? וחוץ מזה, למה היית בגריפינדור? קדימה, חתיכת נמושה! תגיד להם שלום!" הוא נשם עמוק. "איחרתי? זה התחיל? רק עכשו שמעתי מה קורה, אז- אז-" קולו גווע. השתררה שתיקת תדהמה גדולה יותר מאשר מקודם. בבקשה, התחנן בליבו. רק תגידו שאתם סולחים... פלר הייתה הראשונה שדיברה. "נו- מה שלום טדי א'קטן?" היא שאלה את לופין. "אני- אה, כן- הוא בסדר! כן, טונקס איתו- בבית של אמא שלה" אמר לופין בקול רם. פרסי בהה במשפחתו. הם בהו בחזרה. הם לא סולחים לא. או שהם רק נדהמים? הם יכולים לעמוד ככה לנצח, חשב בזמן שלופין הראה תצלום לפלר והארי. מישהו חייב לזוז, מתישהו. והוא מעדיף שאלו לא יהיו הם. "הייתי טיפש!" הוא שאג, וכולם נסוגו מעט אחורה. "התנהגתי כמו אידיוט. הייתי פוץ נפוח, התנהגתי כמו- התנהגתי כמו-" הוא לא מצא עוד מילים. "חנפן מלחך פנכה, סכין בגב המשפחה, חמדן כוח חסר תקנה, ודביל" סיכם פרד. "כן, בדיוק!" פרסי בלע את רוקו. בבקשה... "טוב, לפחות אתה מציג את הדברים ביושר" אמר פרד, והושיט לו את ידו, מחייך את חיוכו המוכר, הזומם. אימו פרצה בבכי, ורצה קדימה, הודפת את פרד ומחבקת את פרסי. הוא טפח על גבה. היה נעים להיות עטוף בחיבוק, גם אם הוא גורם לו להשתעל. הוא חזר הביתה.

המשך בפרק הבא, סליחה על הקוצר...

הפרק הקודם