כשהחשכה ירדה בדרך פריווט.

כרגיל, תודה על התגובות. אני מצטערת לבשר שהפרק הבא יתעכב עקב רצף מתכונות מיגע =\

פרק ו'

גירוש השדים

זה היה רשמי- דאדלי היה חולה. אימו הכינה לו את הפאנקייקים האהובים עליו לארוחת הבוקר, אך הוא לא הצליח לאכול מהם והקיא אחרי השנייה שאכל. אחרי זה ניסה להרגיע את עצמו על ידי עישון סיגריה בחצר האחורית, אך הדבר גרם לו להשתעל בכבדות, והריח עלה מצחין באפו וגרם לו לבחילה עד שחשב שיקיא שוב.

הוא התיישב על הספסל שבחצר וטמן את פניו בידיו, מנסה לחסום את אור השמש הבוהק כל כך. מה קורה לו? נדמה לו שבגדיו רפויים על גופו, כאילו רזה, וצריבה בלתי פוסקת בחניכיו הציקה לו. אולי כדאי לו לחזור למיטתו ולישון, וכשיקום ירגיש טוב יותר...

הוא קם, ולפתע הבחין בנערה בצל הבית, מנסה לטפס על עץ קרוב לאחד מצדדיו. בכל פעם שהצליחה לטפס ולאחוז באחד הענפים החליקה בחזרה לאדמה בגניחה של כאב.

דאדלי ניגש אליה. הוא מלמל, "צריכה עזרה?"

היא נבהלה ופנתה אליו בחדות. מצמצמת את ענייה בשנאה לכיוונו, היא אמרה, "מה אתה רוצה?"

"שאלתי אם את צריכה עזרה. לטפס."

היא תקעה בו מבט חשדן. "ומה ייצא לך מזה?"

"מה?" דאדלי היה מבולבל. נדמה היה לו שהוא מכיר את הבחורה הזו, אולי מאיזה סרט גרוע בו התעניין בקושי, אבל לא היה בטוח.

"לא משנה."

"אז את רוצה שאני אעזור לך או לא?"

"אה... בסדר." דאדלי שילב את אצבעותיו והיא הניחה עליהן את רגלה בזהירות. דוחף אותה מעלה במהירות וכוח שהפתיעו אותה, היא נאחזה באחד הענפים הגדולים והצליחה להתיישב עליו.

"אממ... תודה."

"אין בעיה," הפטיר דאדלי והתרחק משם לכיוון חדרו החשוך והקריר.

____

שירלי הקישה על החלון כמה פעמים. לבסוף הוא נפתח, וכפי שציפתה, הארי הביט בה בתמיהה.

"מה את עושה פה?" הוא שאל בזמן שהתאמצה לעבור מהעץ אל אדן החלון. הוא סייע לה להיכנס ואז הציץ דרך החלון מטה. "לא חשבתי שמישהו יכול לטפס על העץ הזה חוץ ממני."

"הבן- דוד שלך עזר לי," אמרה שירלי, משפשפת את ברכיה החבולות מטיפוס. "הוא בא והציע לעזור לי, כאילו הוא לא מכיר אותי. זה היה מאד מוזר. הוא נראה חיוור כל כך, והעניים שלו שקועות, כאילו הוא ממש חולה."

"גם דודה פטוניה מתנהגת מוזר," אמר הארי, מתיישב על מיטתו. חדרו היה קטן מאד, ומזוודה גדולה תפסה את רוב הרצפה החשופה בו. היא הייתה פתוחה לרווחה, ובתוכה נראתה ערבוביה של בגדים, ספרים וחפצים אחרים. "אני מניח שהערפדית עוד לא ירדה מהגב שלו..."

שירלי הציצה בערמת ספרים שנחה על מיטתו של הארי. רובם נשאו כותרות כמו 'התגוננות בסיסית מפני כוחות האופל', 'כישופי מגננה שימושיים' או 'ערפדים והיכן למצוא אותם'.

"אם היית ערפדית, לאן היית הולכת אם לא היית יכולה לחזור לקבר שלך?" שאל אותה הארי, ונראה מהורהר מאד. האור בחדרו היה עמום למדי, העץ חוסם את אור היום, והארי נראה לה מבוגר פתאום, חמור סבר.

"בטח הייתי מניחה קברים במקומות אחרים, למקרה חירום," אמרה שירלי, למרות שראשה היה במקום אחר, "אני מצטערת שלא הצלחתי לעכב את גברת פיג, הארי-"

"אל תצטערי. היא הייתה מגלה בכל מקרה," אמר הארי, אבל לא הביט בה, ולקח ספר ישן למראה שנח פתוח על המיטה. "אני חייב לחסל אותה היום. היא מודעת לי, והיא לא תמשיך להסתתר ממני במשך הרבה זמן."

"איפה אתה מציע שנחפש?" שאלה שירלי, ששמחה שלפחות הם עדיין חברים, למרות שהתפתתה לאמץ את העמדה של גברת פיג- זה מסוכן מידי.

"נחפש? לא, אנחנו לא נחפש," אמר הארי, מכניס את הספר לתיקו וקם. "אני אחפש. יש לי כמה השארות. ואת תדאגי לא לצאת מהבית אחרי שקיעת השמש-"

שירלי אחזה בזרועו כשפנה לכיוון החלון, והופתעה מהתעוזה של עצמה. "אתה חייב לקחת אותי איתך," היא אמרה בתקיפות, למרות שקולה רעד מעט, "אני עזרתי לך- אתה לא יכול להשאיר אותי בחוץ."

"זה מסוכן," אמר ברצינות וניסה להתנער מאחיזתה, "את לא יכולה להתמודד עם ערפדית, היא-"

"אני לא יכולה להתמודד נגדה, אבל אני יכולה לעזור לך-"

"עדיף שתישארי מחוץ לטווח סכנה."

שירלי חשה שהיא מתרגזת לנוכח עקשנותו האצילית עד טיפשות. היא פתחה את פיה להשיב לו, אך הוא נגע באצבעו במרכז מצחה, ולפתע המילים קפאו בפיה וגופה חדל מלנוע.

"מצטער, שירלי," אמר הארי, מושך את ידו מתוך אחיזתה המאובנת. "זה לטובתך."

שירלי צפתה בו חומק מחוץ לחלון בחוסר אונים. דמעות אילמות עלו בענייה וכמה התגלגלו על לחייה, אך היא לא חשה אותן מבעד לקיפאון.

הכישוף התפוגג לאיטו, והוסר לחלוטין לאחר כמה דקות. שירלי צנחה לרצפה, רגליה חלשות, ורק לאחר כמה רגעים יכלה לשוב ולעמוד.

חשה ערבוביה של עלבון וכעס, היא יצאה מהחלון וירדה בזהירות רבה מהעץ. היא עמדה בחצר האחורית של הדרסלים במשך כמה רגעים, מהרהרת מה עליה לעשות. במשך השיתוק היה ברור לה שתרדוף אחרי הארי, אבל באותו הרגע הבינה שזה יהיה רעיון גרוע. היא תגלה בעצמה איפה הערפדית מסתתרת, וכך הארי יבין כמה הוא זקוק לה ולא יעלה בדעתו להשאיר אותה מאחור שוב.

היא ידעה מייד לאן היא הולכת. הולכת במהירות, היא פנתה לכיוון משרד הטיווח הקרוב ביותר. ברחובות ווינינגטון התחתית היא חלפה על פני מרבית הנערים שלא היו אהובים עליה, והיא שמחה שהיא בכל מקרה הולכת מהר מאד, כך שקולות הצחוק נותרו עד מהרה מאחוריה.

במשרד הטיווח, אחרי הרבה תירוצים והסברים ומבטים שואלים, היא קיבלה רשימה של כל הבתים שנמכרו בחודש האחרון בפרברי סארי. את אחר- הצהריים בילתה בנסיעה באוטובוס מבית לבית, ובכל פעם התקבלה על ידי עקרות בית או ילדים מבולבלים, שכלל לא נראו כמו ערפדים. כששאלה כמה מהם האם הם מחזיקים בביתם ארון קבורה או ראו אנשים מוזרים מסתובבים ברחוב, הם שאלו אותה האם היא זקוקה לעזרה, וזקנה אחת ניסתה להציע לה כסף וכוסף תה עם עוגייה.

בסופו של היום, כשהשמש עמדה בשקיעתה, מצאה את עצמה שוב במרכז המסחרי של ווינינגטון התחתית. מסוחררת מרוב רעב, היא קנתה משקה מוגז והתיישבה על הספסל שמחוץ לחנות הפרחים לשתות אותו. אחר הצהריים התגלה כבזבוז של זמן, כי נראה שהערפדית המדוברת לא חשבה כמו הרוזן דרקולה המפורסם, ומצאה דרך אחרת לחמוק מאויביה.

"שירלי." היא הרימה את מבטה וגילתה את גברת פיג עומדת מעליה, נושאת את סלסלת הקניות שלה, "מה את עושה פה?"

"שותה גזוז," אמרה שירלי בשפל רוח, כי תוכניתה להוכיח להארי שהוא זקוק לה לא פעלה עד עכשיו.

"ראית את הארי?" שאלה גברת פיג בשמץ חשדנות.

"לא," היא ענתה, "ניסיתי לעצור אותו, אבל הוא לא הקשיב לי."

גברת פיג חייכה אליה בנועם וליטפה את שיערה הדק. "ילדה טובה. אם תראי אותו, תאמרי לו... תאמרי לו שיש לי משהו חשוב לומר לו."

היא התרחקה, ושירלי המשיכה להרהר היכן תמצא את הערפדית. השמש החלה בשקיעתה ונחה מעל לאופק, מסנוורת, מבריקה על שמשות המכוניות ומעמעמת את פנסי הרחוב הנדלקים לאיטם.

שירלי סיימה את הגזוז שלה וקמה. היה מקום אחד בו הערפדית יכולה הייתה להתחבא, ולמרות ששירלי ממש לא רצתה להיכנס אליו, משהו בה דרבן אותה להשתתף בהרפתקה הזו.

____

דאדלי ניסה לראות טלוויזיה, אך עד מהרה גילה שאין לו במה לצפות. שום דבר לא עניין אותו. לא התחשק לו לאכול, והוא החל להלך הלוך ושוב בין המטבח לסלון, עלה לשירותים למרות שלא היה צריך, והחל לעלות ולרדת במדרגות ללא סיבה.

גברת דרסלי יצאה מהמטבח. מסירה את כפפות הגומי הוורודות, היא צפתה בבנה בדאגה ובלבול.

"דאדלוש?"

הוא לא השיב.

"דאדלי, חמוד, אתה בסדר?"

דאדלי נעצר פתאום באמצע המדרגות והביט מטה אליה במבט לא- ממוקד. "ברור."

"אתה בטוח?"

"אה... כן. אני פשוט קצת... חסר נחת." השמש השוקעת האירה אל תוך הזכוכית הצבעונית שבדלת הכניסה. דאדלי צפה בנצנוץ לרגע, כמו פעוט סקרן, ואז עשתה אליה את דרכו.

"דאדלי?..." גברת דרסלי התקרבה אליו כשהוא לא ענה, "אתה... יוצא לטיול, חמודי?"

הוא לא ענה. פותח את הדלת, הוא יצא אל אור השקיעה וסגר אחריו את הדלת. הוא חש כאילו השמש השוקעת צורבת את עורו הבהיר, והוא החל ללכת במהירות, מעוניין להגיע ליעדו, שם סוף- סוף יוכל להירגע בתוך כוך של אפלה קרירה ונעימה. שם היא נמצאת.

מי? זו שאלה טובה, חשב דאדלי, אך לא הרהר בה יותר מידי, בעיקר כי חש שהשארותיו ומסקנותיו נבלעות בתוך חור שחור שנפער בתודעתו.

הוא כמעט נדרס על ידי המכונית המשרדית הענקית של אביו שגלשה אל תוך החנייה. מר דרסלי הציץ דרך החלון בשאלה, "בן?"

דאדלי המשיך בדרכו. עוד קצת, עוד קצת השמש תשקע, ובשעת הדמדומים חוסר- הנחת הבלתי נסבל הזה יעבור והוא יהיה חופשי...

הוא הלך במהירות, אפילו לא מודע למהירותו, ועד מהרה יצא מווינינגטון התחתית. בכביש הפרברי, שמשני צידיו גדלו שדות עשב רחבי ידיים ושדרות עצים ירוקים, נסעו מכוניות בודדות למדי. ככל שהתרחק, כך הבתים התמעטו והפכו להיות חוות ובתים בודדים בעלי אדמות רחבות, בעוד השמש הולכת ושוקעת מעבר לצללים שבאופק. קרני השמש האחרונות האירו על שלט גדול;

בית העלמין של סארי

       5 מייל

____

עד ששירלי הגיעה מתחנת האוטובוס שבתחתית הגבעה אל השער החלוד שבראשה, הוא כבר היה נעול. מסננת קללה ומוודאת שאין איש בסביבה, היא עשתה ניסיון לטפס על החומה. למזלה, האבנים היו מחוספסות והצמחים המטפסים חזקים, כאילו היו מעוניינים שמישהו יעז להיכנס לשם בלילה.

היא נחתה על אדמת בית הקברות בכבדות. נדמה היה לה כאילו נכנסה לבועה של חושך; האורות שבחוץ התעממו, והירח עוד לא עלה. רק הכוכבים קרצו לה במרחק, בתוך השמיים הכחולים, הכהים, נחמה קטנה יחסית לאפלה הטחובה של בית הקברות.

ריח מתקתק עד חולי של זרי פרחים טריים עמד באוויר בשילוב עם ריח אדמה לחה ועתיקה ושרף האורנים החריף, כמו דמעות מלוחות.

שירלי מצאה את שביל הגישה שבין הקברים והחלה ללכת בו. במרחק נראתה צללית של כנסייה עתיקה וצלב גדול כנגד שמי הלילה הקטיפתיים. היא אחזה בשרשרת הצלב שלה, ועודדה את עצמה במחשבה שבכל הקברים שסביבה הגופות כבר מתות מזמן.

מצד שני, זה לא עודד אותה כל כך.

מחטטת בתוך תיקה, היא הוציאה פנס, וחשה מעט בטוחה יותר כשמעגל האור התרוצץ בין המצבות והבטיח לה ששום דבר מחריד לא מסתתר ביניהן.

היא המשיכה בדרכה, והשמיים השחירו מעליה. נדמה היה לה שהיא שומעת צעדים בהמשך, מהדהדים קלות בין המצבות. בתחילה שכנעה את עצמה שפחדיה מתעתעים בה, כי הצעדים האלה היו מגושמים ולא- זהירים. לא ערפדיים בכלל. היא תירצה לעצמה שזו הייתה הרוח בעלוות העצים בשילוב עם צעדיה השקטים שלה ואולי הד המכוניות בכביש המרוחק. אך ככל שהעמיקה אל תוך בית הקברות והקברים הפכו לעתיקים ולא- מאורגנים יותר, היא לא יכולה הייתה להתעלם מנוכחותם המטרידה של הצעדים.  

מגיעה להצטלבות שני שבילים בבית הקברות, היא הבחינה בצללית של דמות המתקדמת מכיוון הכניסה הצפונית של בית הקברות בצעדים מדודים. אי אפשר היה לטעות בכך- היא לא הייתה לבדה.

ליבה פועם במרץ, היא כיבתה את הפנס במהירות והסתתרה מאחורי מצבה מפוארת, שפסל מלאך גדול הגן עליה. לא היה לה ספק שהאדם (או הערפד) הבחין באור הפנס שלה. היא ווידאה, ביד רועדת משהו, ששרשרת הצלב שלה עוד על צווארה, והוציאה מתיקה חופן פקעות שום, אוחזת בהן בשתי ידיה. מפצירה בעצמה להיות אמיצה, היא נדרכה במקומה.

עד מהרה הדמות הגיעה אליה. היא הלכה מהר מאד, וחלפה על פניה מבלי להשגיח בה עוד לפני שהחליטה האם לצאת ממחבואה ולהפתיע אותה או האם לברוח משם כל עוד נפשה בה.

אך לא היה לה זמן לחוש הקלה, כי קול צעדים חדש נשמע, גם הוא מהיר אך פנאטי יותר, וקל. לאימתה, הצעדים האטו בקרבתה, עד שנעצרו לחלוטין בדיוק מול מקום מחבואה.

"חשבתי שראיתי אור," אמר קול מוכר מתוך החשכה.

שירלי זינקה ממקומה בהקלה. "הארי!" היא פלטה, שמחה משחשבה שתהיה לשמוע את קולו. מבינה שדיברה בקול רם, היא הוסיפה בלחישה, "אחרי מי אתה רודף?"

"דאדלי," הוא ענה, "אני חושבת שהערפדית קוראת לו. אבל מה את עושה פה?"

"מה אתה חושב שאני עושה פה, מבלה בבתי קברות להנאתי? אני מחפשת את הערפדית."

"ובכן, מצאת אותה," אמר הארי. תווי פניו החלו להתבהר לפני שירלי בחשכה. "עכשיו לכי הביתה."

"אני אעשה מה שבא לי," אמרה שירלי, נזכרת למה כעסה עליו כל כך קודם, "ושלא תעז להפעיל עלי את הקסמים שלך שוב! אני אעזור לך להיפטר מהערפדית, אם זה מוצא חן בענייך ואם לא."

"זה מסוכן-"

"תפסיק להתנהג כאילו אני לא יודעת את זה!" שירלי החלה להתרגז. קולה הדהד קלות בין המצבות.

"שקט, מישהו ישמע אותך," אמר הארי, נראה נואש פתאום, "בסדר, את יכולה לבוא-"

"אני מודה לך, באמת," סיננה שירלי.

"רק... טוב, לא משנה. בואי."

הם המשיכו ללכת בחשכה. שירלי חשה בטוחה הרבה יותר בנוכחותו של הארי.

עד מהרה הגיעו לעוד הצטלבות שבילים תחת עץ ערבה מעונה, שעליו נשרו ולא שבו אליו מעולם.

הארי נעצר. "מה את אומרת- כנסייה או היכל קבורה?"

"היכל קבורה," אמרה שירלי מייד, כי קשה היה לה לדמיין ערפדית רוצה להיכנס לכנסייה.

"את צודקת- כמו תמיד." הם פנו לשביל צדדי, שעשבים שוטים פרצו את דרכם דרך סדקים בו. מולם נראתה צלליתו של היכל קבורה נמוך ומרובע, ומסביבו חלקות קבר קרויות, ממתינות לבעליהן.

______

דאדלי חש התרגשות כשהתקרב אל המבנה המרובע. היא ממש הציפה את חזהו, מאיימת לפוצץ אותו, כשצעד לתוכו. היא ישבה בפנים, ולפתע ידע מה הייתה מטרת מסעו לשם- איך יכול היה לשכוח? הדם שזרם בעורקיו ערג אליה.

הוא כרע על ברכיו לרגליה. עכשיו הוא ידע את מטרת קיומו- הוא היה מתאבל על כל השנים האנושיות שבזבז כשהיא לא הייתה שם להדריך אותו. הוא לא ידע מה פשר תחושת הביטחון והכוח שהשרתה בו, אבל בפעם הראשונה בחייו חש חופשי באמת. עם ואלרייה שום דבר לא יכול היה לעצור אותו מלהשיג כל דבר שרצה, ולהשיל את חיי התמותה שלו ולהחליף אותם בחיים אמיתיים.

"בקרוב, יקירי," היא לחשה לו, רוכנת אליו כאילו היה הכלבלב שלה. "בקרוב תקבל את מה שתרצה, בקרוב מאד... אבל קודם, עליך לעזור לי. אני בסכנה."

דאדלי חש פחד משתק מציף אותו, מלווה בזעם.

היא חשפה את שיניה בחיוך. דאדלי חש את דמו מפעפע. "ידעתי שתבין. תהיה ילד טוב ותעזור לי, ואעניק לך חיי נצח לצידי."

הוא נשא אליה את עניו בתקווה. לא היה דבר בעולם שרצה יותר. היא נגעה בפניו ביד קרה, וענייה האדומות הבטיחו לו הבטחות להן לא יכול היה לסרב גם אם היה רוצה.

"הרוג את הקוסם."

_____

היכל הקבורה היה שקט כמו קבר. שירלי אחזה בפקעות השום בחוזקה, מנסה למנוע מידיה לרעוד, והן כמעט התפוררו בתוך ידיה. הארי אחז ביתד כסף ביד אחת, וידו השנייה הייתה פנויה. שרשרת הצלב שלו התנוססה בגאווה על חזהו.

הוא הקרב אל הדלת, מתכוון לפתוח אותה, אך לפתע צעדים פתאומיים, כבדים ומאיימים, עלו מתוך הביתן והדלת נפתחה בתנופה.

הארי ושירלי נסוגו לאחור. דאדלי דרסלי פרץ מתוך היכל הקבורה השחור. עור פניו היה חיוור ומיוזע באפלה, ועניו פעורות, מבולבלות משהו, אך נחושות. הוא הניף את אגרופו בעיוורון לכיוון הארי, זה התחמק. אך דאדלי דרסלי לא התייאש, והמשיך לרדוף אחריו באגרופיו, הבעתו מבולבלת משהו.

שירלי החלה לזרוק עליו פקעות שום. ידיה רעדו, ובתחילה הם פגעו באדמה, אפילו לא קרוב אליו. הוא דחק את הארי לאחור, אל בין המצבות, והארי כבר החל להתנשף. דאדלי לא הראה שום סימן שהוא מתעייף.

מסננת קללה, שירלי אספה את פקעות השום ורצה אל השניים. דאדלי לא הראה סימן שהוא מבחין בה בכלל. היא דחפה את פקעות השום תחת אפו, והוא נעצר פתאום, מתוח.

הארי התרחק מבן דודו, מופתע. דאדלי נמתח, ואז התעטש בקול שהבריח להקת עטלפים מגג היכל הקבורה. הפקעות נפלו מידה של שירלי. דאדלי התנער והמשיך במרדפו אחר הארי, מתעלם ממנה לחלוטין.

הארי נעמד מאחורי מצבה על מנת שתחצוץ ביניהם ולהבה אדירה הופיעה בידו הפשוטה. אורה הלך והתגבר, ועד מהרה סנוור את דאדלי לחלוטין. אך כנראה שכוח חזק ממגרעותיו האנושיות והערפדיות גם יחד הניע אותו, כי הוא עקף את המצבה בעיוורון והסיט את זרועו של הארי במכה חזקה. הארי לא העז להפנות לכיוון בן דודו את הלהבות, או לא הספיק, ואגרופו הוטח בפניו בחוזקה.

הוא פגע באדמה. שירלי אחזה באגרטל, שהפרחים שבתוכו קמלו לאבק מזמן, והטיחה אותו בעורפו של דאדלי בחוזקה. האגרטל התנפץ, ודאדלי התנדנד לרגע לפני שהתמוטט. הארי הספיק להתגלגל מפיסת האדמה היבשה בדיוק בזמן.

הפרק הקודם		הפרק הבא