האהבה החדשה-ישנה שלי

הגעתי אל ביתו של וויל ודפקתי על הדלת. לאחר כמה נסיונות נואשתי.

הוא החליט לנסוע איתם. דווקא היום.

רציתי כבר לבכות. אני כל כך צריך עכשיו את וויל, שיבוא ויחבק אותי חזק ויגיד לו שאני אדם טוב...
כבר לא היה לי לאן ללכת. ישבתי ומניתי את חברי בעודי צופה בזריחה מגג ביתו של וויל.
פרנק הייזל ריינה ותאליה לא באים בחשבון. כולם במחנה יופיטר, שזה קרוב מידי לפרסי.
ג'ייסון ופייפר לומדים עכשיו באיזה בית ספר תיכון, ולא נעים נעים לי לבקש מאביה של פייפר, שגם ככה אירח את ג'ייסון.
ליאו נסע עם קליפסו לראות קצת עולם (הם התחילו מאריזונה, ניו מקסיקו ואוקלהומה, והם רוצים להמשיך גם להודו ומערב אירופה)
רייצ'ל סיימה שנה שעברה את התיכון והחליטה להתמסר כולה לציור וניבוי במערה שלה.
אולי אלך לרייצ'ל?
היא המפלט האחרון שלי לפני שאני חוזר לארמון של אבא בשאול...
השמש כבר הייתה גבוה בשמיים. בכלל לא שמתי לב כמה זמן עבר. חיפשתי צל או צללית של משהו כדי לעבור אל המערה של רייצ'ל.

כעבור שעה

"אז תן לי להבין... עשית משהו ממש נוראי לפרסי בלי שהוא ידע, משהו שאתה לא רוצה להגיד לי מהו, ועכשיו פרסי החליט לנשק אותך אחרי שאהבת אותו כבר אני לא יודעת כמה זמן, ואתה פשוט ברחת משם? למה לא אמרת לו כלום?" שאלה רייצ'ל, אוחזת במכחול הציור ומברישה צבע כתום על הציור שלה.
"כי אני פחדן." אמרתי. "כי אני מעדיף שהוא ידבר איתי מאשר שישנא אותי. אני אנוכי וטיפש. אני יודע."
"אנוכי וטיפש, אבל אתה ניקו." אמר קול חם מפתח המערה. וויל נכנס אל תוך המערה בחיוך נעים וחיבק אותי חזק.
"וויל. התגעגעתי אליך. מתי חזרת?" מלמלתי. עם כל זה שנפרדנו, אני עדיין מחשיב אותו כחבר קרוב.
"חזרתי מאיפה?" שאל. "לא נסעת לדנמרק?"
"לא... למה את שואל?" התיישבנו על הספה של רייצ'ל, שהמשיכה לצייר קווים לא ברורים על הקנבס. "כי הייתי בבית שלך... חיפשתי איפה לישון. אני לא רוצה להיות ברומא החדשה.. לידו..."
"אה, סתם באתי לפה בשביל לעזור לאחד האחים שלי עם איזשהו מחקר שהוא עושה כדי להתקבל לאוניברסיטה ונשארתי לישון..." חייך אלי את החיוך הטוב שלו. "רוצה עכשיו לבוא אלי ונדבר על הכל?" שאל אותי ברכות, כמו ילד צעיר שהרגע הפסיק לבכות בכי קשה.
"כן" עניתי, מתכרבל בין זרועותיו החסונות. וויל הוא כמו אח גדול בשבילי. הוא בהחלט לא תחליף לביאנקה, אבל הוא ממלא איזה חלק שלא ידעתי אפילו שחסר לי, שכנראה מצאתי אצלו אחרי סיום המלחמה בלי לראות שזוהי אהבת אחים ולא אהבה רומנטית.

לפתע עלה לי צורך להדגיש שפרסיקו הוא לא האוטיפי שלי.

אני לגמרי ולחלוטין משפפת סולאנג'לו. הפיק הזה התחיל בכלל כקטע מוות לפרסבת' (גם אוטיפי גחגחגחגח) ואנשים ממש דרשו שאכתוב לו המשך.

מה דעכם עד עכשיו?

שלכם,

הרייט

הפרק הקודם		הפרק הבא