הוגוורטס

פרק ו'

הצופים- בכוכבים

סוסתו של סלזאר תופפה בין העצים בשקט, זקופה וצייתנית, ועניו השחורות של סלזאר סרקו את החלל שבין עצי החורש בחיפוש אחר אנשים נוספים. לבסוף הוא הבחין בתנועה רבה בשביל שבהמשך, בין העצים, ושמע קול המולת שיחה ורקיעות סוסים. סלזאר חייך בלעג.

"אלה הם, אדוני?" שאל הברון פרייסל על סוסו הזקן לצד סלזאר.

סלזאר צפה בנקודות האדומות המרצדות בין העצים. "אלא מי עוד. שטרות החוב ברשותך?"

"כן, אדוני."

הם גמעו את המרחק עד השביל ויצאו אליו בדממה. כצפוי, גודריק גריפינדור והלגה הפלפאף כבר עמדו שם, מפטפטים בנחת. גריפינדור נסע בחברתם של שני נערים ביישנים, דומים זה לזה כשתי טיפות מים, והפלפאף בחברתם של שני קוסמים לוחמים מביתה שנראו כשם שבעצם לא נלחמו מעולם. אחד מהם היה שמן מאד ובעל שפם כהה ועבות, כשל כלב ים, והשני היה רזה וגבוה מאד, פניו היו ארוכות וחיוורות ועניו מצומצמות כשל חולד באור היום.

כולם הפנו את מבטם לכיוון סלזאר ועוזרו כשעלו על השביל. הפלפאף חייכה אליהם בחביבות. גריפינדור שילב את זרועותיו המגושמות והביט בהם באותו מבט זהיר שלא הסווה אף שמץ של חוסר חיבה. "הגיע הזמן שתהיה פה."

"והינה אני, בדיוק בזמן," אמר סלזאר, שמזמן החליט שיביע רק אדישות כלפי הילדותיות של גריפינדור. אחרי הכל, יש לו עניינים חשובים יותר להתפנות אליהם מאשר עריכת פגישות עם גריפינדור. הברון פרייסל הביט בגריפינדור בחוסר חיבה. הוא פתח את פיו להגיד דבר מה, אך סלזאר סימן לו להיות בשקט. כמה שיריבו פחות, כך יגיעו לטירה, ולרוונה, מהר יותר.

"האם לטפלל בסוסימים של האדונומים, גברתילי הלגה?" עלה קול קטן בקרבת האדמה. לראשונה סלזאר הבחין ביצור קטן ומכוער בעל עור חום מלוכלך ואוזני עטלף ענקיות מציץ לעברו מעבר לשולי שמלתה של הפלפאף.

"מה זה, בשם כל השדים והרוחות?" אמר הברון פרייסל בגועל. עין ענקית, חומה, מצמצה לכיוונם בביישנות ונעלמה מאחורי השמלה.

"היא גמדונת בית," אמרה הפלפאף והשירה לברון פרייסל מבט של תוכחה וכעס נדירים. "זו העוזרת האישית שלי, בילי." לגמדונת- הבית היא אמרה בנועם, "לא, בילי. תודה לך."

הברון עיווה את פניו בגועל אך לא אמר דבר, כי למרות שעדיין נקרא ברון בתוארו, כבר לא היה יותר ממשרתו האישי של סלזאר, חסר אדמות וזהב.

הם המשיכו בדרכם בקצב איטי מידי לטעמו של סלזאר, והוא דהר בסוף הטור בשעמום. ממקומו הוא יכול היה להבחין בגריפינדור מציץ לכיוונו מעבר לכתפו כל זמן מה.

הרוח הייתה רעננה וקרירה, וההרים הירוקים, הענקיים, המתנשאים סביבם הפכו קרובים יותר ויותר. הם היו קרובים, וסלזאר ידע שעליו לערוך את העסקה בקרוב.

הוא שמח שמלווה השמן של הפלפאף הציע לערוך הפסקת צהריים קצרה, למרות שכלל לא היה רעב. כולם ירדו מסוסיהם ונתנו להם לרעות בין העצים המלבלבים והחלו להוציא את הצידה. גריפינדור עשה את עצמו מחטט בכיס שעל אוכף סוסו, ויצר קשר עין עם סלזאר.

סלזאר הושיט את ידו אל הברון פרייסל, וזה הניח בידו צרור גיליונות קלף.

גריפינדור הנהן הנהון קטן, כמעט מבלתי מורגש, והודיע לאחר מנושאי כליו שהוא הולך להטיל את מימיו.

ואף אחד לא הרגיש בסלזאר כשהלך בעקבותיו כמה שניות לאחר מכן.

הוא מצא את גריפינדור ממתין לו מאחורי גזע עץ אלון גדול. הוא התאמץ להיראות אדיש, מתריס, אבל סלזאר ראה שהוא עצבני. הוא התייצב מולו והושיט לו את אגרות החוב, עליהן היו חתומות כמה משפחות קוסמים עשירות מדרום מערב וואלס, ובהם הן הבטיחו לתרום סכומי כסף מסוימים לבית הלימוד שעומד להיפתח.

גריפינדור לקח את האיגרות ועיין בהן. סלזאר עמד והביט בו בסבלנות עד שסיים והכניס אותן לכיס הפנימי של גלימתו.

"וכעת, החלק שלך בעסקה," אמר סלזאר בנועם. גריפינדור נע באי נוחות, כאילו קולו של סלזאר מטריד אותו. אולי מילים שנאמרו בקול המחישו לו כמה העסקה הזו אמיתית, והדבר הטריד אותו עד מאד, ושעשע את סלזאר עד אין קץ.

גריפינדור תחב את ידו אל כיסו והוציא ממנו דבר מה עטוף במטפחת לבנה. סלזאר הביט בציפייה אילמת בזמן שפתח אותה וחשף טבעת ארד רחבה, בה שובצה אבן שחורה יחידה.

הוא הושיט את ידו לקבל אותה, חש התרגשות מבעבעת עמוק בתוכו. גריפינדור נראה כלא שש להיפרד מחפץ המורשת של משפחתו. הוא הביט בטבעת לרגע, ואז הניח אותה בלי- חפץ בידו של סלזאר.

אצבעותיו של סלזאר נסגרו מסביב לטבעת, והיא הייתה שלו.

הוא הכניס אותה לכיסו בבטחה, ושמר על הופעה קרירה, למרות שבפנים, ליבו פעם במהירות.

הוא הנהן כחותם את העסקה. "תמצא בין שטרות החוב גם את שטר הפריעה של זהב הטרולים. הם שמחו מאד לקנות את בשר הדרקון שלך."

גריפינדור הנהן ללא מילים. סלזאר התרחק, והם לא דיברו יותר.

____

הם הגיעו לפונדק 'שלושת השרביטים' לאחר שעות ספורות. הם מסרו את סוסיהם לנערי האורווה ונכנסו לפונדק דרך הדלת הגדולה, עליה גולף סמל שלושת השרביטים המוצלבים.

סלזאר הביט סביבו בציפייה כשנכנס לאולם הפונדק המצוחצח בחיפוש אחר דמותה של רוונה.

אך היא לא הייתה שם. אדרבא, לא היה שם איש מלבד בעל הפונדק, האדון ארצ'יבלד, ושניים מעוזריו. נראה היה שהם מתווכחים על דבר מה. אחד הנערים, בקושי גבר צעיר, עמד בין שני האחרים בעקשנות, והם דיברו אליו באותו הזמן בשטף קולח, ממנו לא ניתן היה להבין דבר.

"סליחה-" פתחה הפלפאף בנימוס, אבל הם לא שמעו אותה.

"סליחה!" קרא גריפינדור בקול. השלושה הפנו את מבטם בהפתעה.

בעל הפונדק ניסה להיראות רשמי. "כן... איך אוכל לעזור לכם, רבותי? גברתי?"

"אנחנו מחפשים את-"

"רוונה רייבנקלו?" התפרץ בעל הפונדק, ולמרות שהיה חיוור גם קודם, החיוור עוד יותר. "אתם... אתם השותפים של הגבירה רייבנקלו?"

"אלה אנחנו," אמר גריפינדור בגאווה מטופשת.

ארצ'יבלד בלע את רוקו.

"הגבירה רייבנקלו נתקפה!" קרא הנער העקשן, ולראשונה סלזאר הבין שחרב לא מרשימה במיוחד חגורה למותניו.

"מה?" נהם גריפינדור, וארצ'יבלד נראה מפוחד. "מי תקף אותה? איפה היא עכשיו?"

"היא שוטטה ביער משש לפני החשכה, ולא חזרה," אמר הנער, "אני חייב להציל אותה, אני מכיר את היער כמו את גב רגלי-"

"ובכל זאת, אתה ממשיך למעוד מעליה כאילו מעולם לא הבחנת בה!" נזף בו בעל הפונדק, "אני אוסר עליך לצאת למבצע החילוץ הזה, הוא מסוכן מידי לנער בגילך!"

"אבל-"

"אני אלך," אמר גריפינדור בנחישות. הוא הסיר את גלימת המסע שלו ואת המצנפת ומסר אותם לנושאי כליו. הוא פנה לכיוון הדלת, כל המבטים המודאגים בחדר מופנים אחריו.

סלזאר אמר, "גם אני אלך."

גריפינדור הביט בו כאילו גידף את אימו.

"הו, אל תהיה טיפש," אמר סלזאר ופשט את גלימת המסע השחורה שלו בעצלתיים. "כל דבר שהצליח למנוע ממכשפה מוכשרת כמו רוונה לחזור לפונדק לפני החשכה, יצליח ללא ספק להביס גם אותך. אתה זקוק לעזרה."

גריפינדור לא הודה שהוא צודק, אך לא התווכח יותר, כי אחרי הכל, לא יכול היה למנוע מסלזאר לבוא איתו.

"היזהר, אדוני," אמר הברון פרייסל, מקבל את גלימתו של אדונו.

"גם אתה, גודריק," אמר הפלפאף.

השניים יצאו מהפונדק אל אור היום, ופנו לכיוון היער. לראשונה סלזאר לא חשב לשנייה על הטירה הלבנה שהתנשאה לפניו, רק על גוש העצים האפל, שטמן בחובו את רוונה.

סלזאר שמע סיפורים רבים על היער הזה. הוא נדד הרבה ופגש אנשים רבים, שידעו דברים רבים וראו דברים שונים. הוא שמע שביער הזה היה הריכוז הגדול ביותר של שבטי אנשי- הזאב באי כולו, ושהוא היה מלא בצמחים נדירים ויצורי פלא שאיש עוד לא ראה, שלא לדבר על השמועות שענקים חיו בקצהו המרוחק, בקרבת ההרים.

אך באותו יום, כשהשמש עוד עמדה במרכז השמיים, היער היה דומם לחלוטין. אפילו ציפורים לא צייצו. השניים הלכו בשתיקה בין השרכים, ורק קול רגליו הגדולות של גריפינדור הרומסות את הזרדים נשמע כשנכנסו עמוק יותר ויותר ליער, והאור החל גווע, מכיוון שהעצים היו צפופים כל כך.

בדיוק כשסלזאר חשב כמה הוא שמח שגריפינדור לא מפטפט איתו, הוא אמר, "אין כאן שום דבר. יכול להיות שהיא הלכה לאיבוד."

סלזאר הביט בצמרות העצים הרחוקות שמעליו ולא בגריפינדור. "כנראה שאתה ממעיט בערכה של רוונה מאד אם אתה חושב כך."

גריפינדור הזעיף פנים. "כל אחד יכול ללכת לאיבוד ביער הזה. גם אני. וגם אתה."

סלזאר משך בכתפיו, כי לא הייתה לו סבלנות להתווכח.

העצים הלכו ונהיו גדולים יותר, עבים יותר וגבוהים יותר, וצמחו צפופים יותר. זה קרה בבת אחת, כאילו החליטו לסגור על השניים פתאום, והאור היה חלוש כאור הדמדומים, למרות שעדיין הייתה שעת צהריים.

לפתע גריפינדור מעד ופגע באדמה בכבדות.

סלזאר נעצר וחייך בלעג. "הכל בסדר, גריפינדור?"

גריפינדור סינן קללה וניסה לקום, מנער את רגלו, אך ללא הועיל. הוא החל להיגרר על האדמה לאחור, מבולבל, וככל שניסה להשתחרר, כך הסתבך יותר במלכודת לה ניקלע.

היא כיוון את שרביטו אל גוש שחור בין העצים. "אקספלוסו!"

האפלוליות שבין העצים הוארה בהבזק פתאומי. סלזאר הבחין בצמח מרובה ענפים, שהיה גמיש וחלקלק, והתפרס על האדמה בין העצים. זרועותיו אחזו ברגלו של גריפינדור ומשכו אותו לכיוונם.

כתגובה לקללתו, הצמח השמיע קול תסיסה זועם, וזרועותיו החרוכות התחלפו בזרועות חדשות וחזקות אף יותר.

סלזאר הרים את שרביטו. "אינסנדיו." סילון אש לוהט נורה אל האוויר.

הצמח סינן שוב, אבל הפעם בתבוסה, והשתטח על האדמה, דומם פתאום.

גריפינדור בעט את ענפיו מעל רגליו וקם במהירות. "מה זה, לעזאזל?"

"מלכודת השטן," אמר סלזאר בקרירות והתקרב אל הצמח כדי לבדוק את הנזק שגרם לו הבריון חסר הרגישות. מבין הענפים העבים הזדקר דבר מה מוצק- שרביט.

סלזאר הרים אותו ובחן אותו באור הקלוש. "השרביט של רוונה."

"אתה חושב ש-"

"לא. היא הייתה יודעת להתמודד עם מלכודת השטן בלי קושי. משהו אחר תקף אותה."

נשמע קול מרוחק. השניים הפנו את מבטם לכיוון הקול, שרביטים בכוננות. הקול הלך והתקרב... הלומת פרסאות על אדמת היער.

השניים נרתעו לאחור כשדבר מה גדול פרץ לכיוונם מעבר לתלולית אדמה מוכת שורשים. היו שניים מהם, יצורים אדירים שנעצרו, מופתעים לא פחות מהם, והביטו מטה עליהם. חציים סוסים, חציים בני אדם.

"בני אדם! שוב!" קרא אחד מהם, קולו עמוק ובו שמץ זעם.

"אנחנו מצטערים מקרב לב על שאנחנו מפרים את שלוותכם," אמר סלזאר בנימוס. "אבל-"

"מה אתם?" אמר גריפינדור פתאום, בטיפשות אין- קץ. סלזאר גלגל את עניו.

אחד אפור הצליף בזנבו. "בני האדם מכנים אותנו קאנטורים, הצופים- בכוכבים."

"שמעתי פעם על משהו כגון זה," אמר גריפינדור בעניין, וקד לשניים. "גודריק גריפינדור, לשירותכם. וזה... עמיתי. סלזאר סלית'רין."

"גריפינדור וסלית'רין, ממ?" אמר הקאנטור החום. קולו היה עמוק כשל חברו, אך היה בו דבר מה עדין יותר, והוא דיבר באיטיות. הוא שלח מבט בחברו. "כן, ציפינו לכם." הוא תקע מבט ממושך בכל אחד מהשניים.

סלזאר צמצם את מבטו. גריפינדור לא ייחס לכך חשיבות.

"אנחנו מחפשים מכשפה. ראיתם מישהי בסביבה, במקרה?"

"ראינו," אמר האפור, "רוונה רייבנקלו בטוחה איתנו."

"הו," אמר גריפינדור, מופתע וחשדן בו זמנית. "מה קרה לה?"

"היא הילכה ביער בלילה, ונתקלה בדרקון," אמר האפור, "היא לא הייתה מסוגלת להגן על עצמה, אך אנחנו הנסנו אותו ולקחנו אותה למקום בטוח."

"תודה לכם. זה נדיב מאד מצדכם," אמר גריפינדור, ומרפק את סלזאר. סלזאר תקע בו מבט עצבני. "תגיד תודה," הוא לחש לו.

סלזאר הביט בשני הקאנטורים. עיניהם החכמות היו נעוצות בהם, מרוחקות אך בוחנות, והיה בהן שמץ של טינה. "כן, תודה," הוא נידב מזווית פיו.

"תוכלו לקחת אותנו אליה?"

"בואו אחרינו," אמר האפור, והשניים הסתובבו לכיוון ממנו דהרו לפני רגע.

סלזאר וגריפינדור נאלצו ללכת במהירות כדי להדביק את קצב הליכתם, שמבחינתם היה קליל ביותר.

"מזל גדול שהם היו שם, לא?" אמר גריפינדור, "ובדיוק בזמן להציל את רוונה."

"כן. מזל גדול."

"מה יש לך? אפשר לחשוב שמעציב אותך שמצאנו אותה."

"אני לא עצוב שמצאנו אותה," סינן סלזאר בכעס, ולא הרחיב, כי לא רצה לדבר בנוכחותם של הקאנוטרים, וידע שגריפינדור לא יבין בכל מקרה.

חשכה אמיתית החלה לרדת, ובין העצים נהיה חשוך אף יותר. גריפינדור התכוון להדליק אור, אך סלית'רין אילץ אותו להנמיך את שרביטו במבט תוכחה ולהמשיך ללכת בחשכה. גריפינדור הביט בו בחוסר חיבה, אך לא התווכח, כי אולי בכל זאת היה לו קצת שכל לא להשתמש בכישופים ליד הקאנוטרים.

הם הלכו באפלה זמן שנדמה להם ארוך מאד, כשלפתע נשמע שוב הקול המוכר של הלמות הפרסאות על אדמת היער. קבוצה נוספת של קאנטורים פרצה אליהם מבין העצים, נושאים קשתות.

האפור הקדים לדבר בשפת בני האדם. סלזאר ידע שהקאנטורים נמנעים מלהשמיע את שפתם באוזני זרים.

"מה קרה, אובריין?"

אובריין, שהיה קאנטור גדול ושחור, כנראה המנהיג, שלח מבט קצר בסלזאר וגרפינדור ואז אמר, "הדרקון נע שוב."

"ובת האדם?"

"בטוחה," אמר המנהיג, ושוב הביט בשניים.

החום הביט מעבר לכתפו. "עלינו למהר." ולחברו אמר, "יהיה עלינו להרכיב אותם על גבנו."

גריפינדור טיפס על גבו של החום וסלזאר על של האפור. שאר הקאנטורים הביטו בהם בהסתייגות, חלק ממש בגועל, כאילו היו נגועים במחלה. סלזאר שם לב שהקאנטור נראה מעט שלא בנוח תחת משקלו, והוא עצמו חש את השרירים האדירים נעים תחת רגליו כשהם פתחו בדהרה.

הוא התכופף מעט, כמו ברכיבה על סוס, והידק את ירכיו סביב הגוף האפור מחשש לפול. גריפינדור עשה כמוהו, אך חיוך פרוע של התלהבות היה על פניו.

סלזאר גלגל את עניו.

הם הגיעו ליעדם עד מהרה.

"עליכם למהר," אמר האפור בחופזה כשהשניים ירדו לאדמה. "הדרקון מתקרב."

על האדמה לפניהם זהר אור. סלזאר עשה צעד לכיוונו, ואז קפא, לא מעז לזוז יותר. הוא צפה בגריפינדור רץ לכיוון התיבה השקופה, הזוהרת, שנחה בתוך מצא של עשב ושרכים מוארים. שם הייתה רוונה, ידיה משולבות על בטנה, פנייה הרגועות זוהרות ושיערה מפוזר סביבה, כישנה.

גריפינדור רכן אל התיבה והרים את גופה של רוונה בזהירות. ראשה התגלגל סביב והוא הניח אותו על כתפו, מחייך אליה חיוך עדין של הקלה.

סלזאר חש צביטה של קנאה בבטנו, אך שיכך אותה, חש זעם ותיעוב כלפי עצמו.

"מדוע אתם עושים זאת?" הוא שאל את האפור.

"מה שעתיד להיות יהיה בין כה וכה," הוא ענה. האור הארקטי, הקסום, שסביב התיבה הקסומה השתקף בעניו הכחולות, החכמות ובנות האל- מוות. "אך אנו לא ניתן ליצורים אכזריים לפגוע בחיים טהורים."

סלזאר הנהן בהבנה.

הלומת פרסאות מרעישה, לא רחוקה מאד, נשמעה, וצעקות קרב התלווה אליה. דבר מה שאג בזעם מסוכן.

"מהר!" קרא החום אל גריפינדור, שהיה מרוכז כולו ברוונה.

גריפינדור טיפס אל גבו של הקאנטור בקלילות, מניח את רוונה המעולפת לפניו ואוחז בה בחוזקה בזרועה אחת. החום פתח מייד בדהרה אל שולי היער, סלזאר והאפור מייד בעקבותיהם.

הקאנטורים דהרו בין העצים במהירות אדירה, וסלזאר לא שמע דבר מלבד המיית הרוח באוזניות, וראה את העצים עוברים במהירות מסחררת על פניו.

הם הגיעו לשולי היער מהר משציפה. הקאנטורים האטו ונעצרו במרחק מה מאור היום שמעבר לשולי היער, וסלזאר וגריפינדור ירדו שוב.

"תודה," אמר גריפינדור שוב, עדיין אוחז ברוונה. "אתם תהיו בני בריתנו  לנצח."

הקאנטורים, האפור והחום, הרכינו את ראשיהם בהוקרה, או בצער, ונכנסו בחזרה ליער בדהרה.

סלזאר וגריפינדור יצאו מהיער, והתפלאו לגלות אנשים רבים ממתינים להם לרגלי הטירה. ילדה קטנה, זהובת שיער, מיהרה לכיוונם בריצה בדשא הגבוה כשהבחינה בהם. השמש כבר נטתה לערוב והזהיבה את הארץ השקטה.

"הגבירה רוונה!" קראה הילדה, מתנשפת, והחלה מזמזמת סביב גריפינדור כשדמעות בענייה. "היא בסדר, אדוני? היא לא נפגעה, נכון?..."

"היא תהיה בסדר," אמר לה גריפינדור בחיוך. הוא הניח את רוונה על הדשא היכן שחיכו להם הפלפאף ומלוויה עם ארצ'יבלד ועובדו האמיץ והמנומש, שעדיין נראה מוכן להילחם מול כל דבר שיעז לאיים על רוונה.

כולם התאספו סביבה בדאגה. גריפינדור הסיט את השיער הכהה מפנייה וניסה לנער אותה. היא לא הראתה שום סימן ערות.

סלזאר מרפק את בעל הפונדק כדי להתקרב אל רוונה וכרע לצידה. הוא עיסה את רקותיה לרגע ואז את האזור שבין ענייה ואז צבט אותה.

רוונה פקחה את ענייה והזדקפה פתאום בחיקו של גריפינדור, מופתעת וממצמצת באור השמש. היא הביטה סביב אל הפנים שהקיפו אותה בעניים לא ממוקדות. "מה... גודריק? סלזאר? איפה אני?"

סלזאר סיפר לה את מה שסיפרו להם הקאנטורים, והסובבים הקשיבו בעניין.

"הקאנטורים?" שאלה רוונה, מבולבלת, "אבל הם לעולם לא יוצרים קשרים עם בני אדם. כך קראתי."

"הם חזו את הגעתנו לכאן בכוכבים," אמר סלזאר, "כנראה שהם חזו שנביא לכאן קוסמים רבים ונפריע לחייהם."

"אז למה הם עזרו לרוונה?" שאלה הפלפאף.

"כי הם לא מתערבים בגזירת הגורל," אמר סלזאר ברצינות, "ישנו גורל משותף לכולנו, כנראה, ועלינו למלא אותו- אם הוא טוב ואם רע."

____

הם החזירו את רוונה לפונדק 'שלושת השרביטים'. איווה זמזמה סביבה בדאגה, ותומאס הלך קרוב מאחוריהם, נרגש, כאילו סבר שהיא תצנח בכל רגע והוא יזכה לתפוס אותה. אך היא נשענה על גודריק ולא הראתה סימן שהיא מתכוונת להרפות ממנו בקרוב. גודריק עצמו בילה חלק גדול מההליכה בצפייה בה, חושב שלאחר טלטלה ביער היא נראית אפילו יפה יותר מאשר במשתה האביב.

הם לא החליפו מילה עד שנכנסו לפונדק.

גודריק עזר לרוונה לעלות במדרגות, ואיווה מיהרה לפתוח לכבודם את דלת חדרן ולהסיט את סדיני המיטה על מנת לפנות לרוונה מקום לשכב. גודריק כרע לצד מיטתה והתיר את שרוכי מגפיה. איווה עמדה מאחוריו בעצבנות.

"אני בסדר גמור, איווה," אמרה לה רוונה, ראשה נח על הכר. "רק קצת מותשת. תוכלי לרדת ולומר לכל השאר שלא ידאגו, ושניגש לעניינים מחר בבוקר?"

איווה הנהנה בצייתנות אך לא מיהרה לצאת. היא שלחה ברוונה מבט עצוב ומודאג אחרון לפני שסגרה את הדלת.

"נראה שהיא מאד חרדה לך," אמר גודריק וחלץ את מגפיה של רוונה בעדינות. "זו אחותך?"

"זו איווה, העוזרת שלי. סיפרתי לך על במכתב האחרון שלי, זוכר?"

"כן, אני זוכר שהזכרת משהו כזה," אמר גודריק, והביט בפנייה של רוונה לראשונה מאז שנכנסו לפונדק. מבטיהם נפגשו, ובלי מילים, גודריק התיישב על קצה מיטתה ונישק אותה ארוכות.

איש לא הפריע להם הפעם. רוונה הניחה יד על עורפו, מתחת לשיערו, והיד השנייה ליטפה את פניו. ראשה שקע עמוק יותר אל תוך הכרית, ורגליה היחפות עיסו את המזרן הרך.

הם התנתקו לאחר זמן ארוך, מחייכים זה אל זו. השמש לכסנה קרניים אל תוך החדר והאירה את האבק המתערבל, שהיה העד היחיד לנשיקתם.

"כמה חיכיתי לרגע הזה," הוא אמר ונגע בשיערה.

"גם אני," היא אמרה, "תבטיח שלא תיתן לי לחכות כך יותר?"

הוא חייך בשובבות. "אין לך מה לדאוג."

היא חייכה בחזרה. הוא רכן ונישק את צווארה, נהנה לחוש את הניחוח שלה ואת הבד הנעים של שמלתה, שעטף את גופה בשכבה דקיקה וחלקה.

"מה רצית להגיד לי?"

"מה?"

"כתבת שאתה רוצה להגיד לי דבר מה פנים מול פנים."

"אה, זה," הוא אמר והניח נשיקה על מצחה, למרות שלא רצה להיפרד ממנה- לא עכשיו. "מחר. את צריכה לנוח."

היא אחזה בצווארונו ביד חלושה אך תקיפה והפנתה את פניו לכיוונה. "לא, היום."

העקשנות שלה מצאה חן בעניו, אך הוא לא נכנע לה. הוא אחז בידיה והרפה את אחיזתה בו. "לא. מחר." הוא נישק אותה שוב. "חלומות פז, יפיפייה."

היא חייכה אליו חיוך עדין כשכיסה אותה בסדינים. "אני אחלום עליך, יקירי."

הוא יצא המחדר, משאיר אותה לבדה.

הפרק הקודם		הפרק הבא