חילופי העונות

פרק ו'

בועת זכוכית

רמוס פגש שוב את הארי ביום שני. הוויזלים היו בסלון; רון קיפל את כלי השח-מט, ג'יני קראה מגזין, ומולי ישבה על כיסא הנדנדה וסרגה. היא בירכה את רמוס במבט קריר וקצר ושבה לעבודתה. פלר הברישה את שיערה החלק, שנראה כמו חוטי אור שמש באור הצהריים.

הארי חייך אל רמוס במבוכה משהו, אך רמוס דחף לידיו פיסת קלף.

הארי קרא. בתחילה הוא נראה מודאג, אך עד מהרה מתוכה פרץ חיוך פתאומי וזוהר. "עברנו!"

"כן, הצלחנו," אמר רמוס, גם הוא מחייך, וחיבק את הארי חיבוק קצר בזרוע אחת. הארי עשה תנועה שרימזה על חיבוק בתשובה, אך עד מהרה התנתק ממנו, נבוך. רמוס לא נטר לו טינה על כך, כי רון הסתכל עליהם. "אתה מאומץ רשמית, הארי."

ג'יני הרימה את ענייה מהמגזין וחייכה. רון לחץ את ידו של הארי ואמר, "זה גדול, חבר!"

"זה נפלא, חמוד," אמרה מולי ונטשה את כלי הסריגה שלה על מנת לחבק את הארי חיבוק אימהי. היא התנתקה ממנו וחייכה אליו את חיוכה הרחב והנעים, שהפך להיות נדיר במיוחד על פניה בעת האחרונה. "עלינו לחגוג. אולי תישארו לארוחת הערב? ארתור אמור לחזור היום מוקדם מהעבודה-"

הארי הביט ברמוס בתקווה. רמוס הנד בראשו בצער, "אני מצטער, מולי. דמבלדור הכין לנו מפתח מעבר מיוחד."

"הו... כן. כן, כמובן." מולי התרחקה מהארי והביטה בו כאילו פתאום נזכרה מי הוא. נראה היה שזה מסב לה עצב פתאומי, והיא פנתה לכיוון המטבח פתאום, מעבירה את ידיה בעייפות על פניה. "ובכן, אולי בכל זאת תאכלו משהו לפני שתלכו? אני ארתיח מים לתה..." היא נכנסה למטבח מבלי להביט לאחור, כי לא באמת התכוונה לאף אחד מהם בדבריה.

פלר מלמלה לעצמה דבר מה בצרפתית וצקצקה בלשונה. ג'יני פזלה לכיוונה בשנאה. רמוס הציץ ברון, שמשך בכתפיו, ואז הלך בעקבותיה של מולי.

מולי מילאה קומקום ישן במים, ממלמלת דבר מה על עוגת פירות. היא עוד נגעה בפניה, אך קולה היה יציב למדי. היא הניחה את הקומקום על הכיריים והדליקה אותם בנפנוף שרביטה. "אתה מוכן להביא לי את צלחת ההגשה מהארון שליד החלון, יקירי?" היא זרקה מעבר לכתפה, ואז התלוננה בשקט על פיתוח של דלקת עניים.

רמוס מצא את מבוקשה של מולי בארון והביא אותה אל הדלפק.

"מולי-"

"חבל שטונקס היקרה לא יכולה הייתה להגיע," מולי המשיכה בשלה, מעמידה פנים שהכל כשורה, למרות שברור היה שזה לא כך. היא כבר התקשתה לעצור את הדמעות, אבל רמוס לא התכוון לעזוב אותה לנפשה. "אבל אני מניחה שהיא בעבודה?"

"כן, היא שומרת במחלקת המסתורין," אמר רמוס בחוסר נחת משהו.

"המסכנה. זה בוודאי קשה לה."

"כן..." רמוס צפה במולי פורסת עוגת פירות ומניחה את הפרוסות על צלחת ההגשה. "מולי... את מבינה שאני וטונקס לא באמת נשואים, נכון? שעשינו את זה רק כדי לקבל חסות על הארי-"

"כמובן שאני יודעת את זה," אמרה מולי, ולרגע הפסיקה לדמוע וכמעט נראתה נפגעת. היא עצרה מחיתוך העוגה. "מה אתה מנסה להגיד?"

"ובכן, במהלך הביקור האחרון שלי ושל טונקס פה נוצר בי הרושם שהיית מעדיפה הרבה יותר את טונקס בתור הכלה שלך, במקום פלר."

מולי הפנתה אליו את כל גופה. "זה בהחלט נכון," היא אמרה ברצינות תהומית. "כל אימא יודעת מה טוב בשביל הילד שלה, ואני מרגישה שטונקס תהפוך את ביל להרבה יותר מאושר. היא בחורה נפלאה. אבל לצערי, הבחירה הזו לא בידי. ביל כבר גבר בזכות עצמו."

רמוס חייך במרירות. "אז למה נדמה לי שאת קרירה כל כך כלפי, אם כך?"

לחייה של מולי הסמיקו, והיא נראתה קצת פחות בטוחה בעצמה. היא שילבה את זרועותיה. "ובכן... אני מניחה שאני בכל זאת מקווה שיקרה איזה נס, והם יתאהבו פתאום. למרות שאני יודעת שזה לא יקרה. אני מצטערת על איך שהתייחסתי אליך, יקירי."

רמוס חייך אליה בפייסנות. "אני סולח ושוכח," הוא אמר, "אבל- איך כל זה קשור אלי?"

מולי הביטה בו בחשדנות. "אתה באמת לא יודע?"

רמוס נמנע מלהביט בה.

מולי אימצה מראה דומה לשל אימא נוזפת בילדה על טעות טיפשית. "אני מודה שחשתי טינה כלפיך בשבועות האחרונים כי היית בדיוק הגורם שידעתי שימנע מהנס שלי להתרחש."

"את עד כדי כך לא אוהבת את פלר?" רמוס שינה פתאום את הנושא.

"לא. אני לא מחבבת אותה. ואלה לא רק תכונות שלא מוצאות חן בעיני, אלא... היא זרה, אתה מבין? היא לא עברה איתנו את תחילת המלחמה- המלחמה בקושי מעניינת אותה. כל המשפחה נרתמת למאמץ המלחמה, וזה מרחיק אותה מאיתנו. היא לא אחת מאיתנו."

"היא עשויה להיות. אני חושב שאת צריכה לתת לה הזדמנות, מולי. היא ילדה, היא עוד לא ראתה כלום."

מולי נעצה בו מבט נוקב. "אל תנסה לשנות נושא, בחור צעיר. אני לא מבינה למה אתה לא רוצה לשמוע את זה, אבל טונקס אוהבת אותך."

רמוס חש צמרמורת, כאילו הטיחה בו עלבון קשה. הוא הנד בראשו. "את טועה."

"אל תגיד לי שאני טועה, רמוס. יש לי כמה שנים של ניסיון יותר ממך בתחום. טונקס לעולם לא תתחתן עם ביל- היא מאוהבת בך יותר מידי."

רמוס הנד בראשו שוב. "מולי, אני אומר לך שזה לא ייתכן-"

"ואני אומרת לך שככה זה," התפרצה מולי, "למה אתה כל כך נחוש לא לראות את האמת?"

רמוס שאל את עצמו את אותה השאלה בדיוק כבר זמן מה. הוא נשען על הדלפק וגירד את עורפו.

מולי התקרבה אליו ושאלה בעדינות, "למה, רמוס?"

הוא נאנח ונתן לידו לצנוח. "כי אני לא רוצה שהיא תיפגע." ברגע שהמילים עזבו את שפתיו, הוא ידע שהן נכונות, ושהוא ידע זאת כל הזמן.

מולי הניחה יד עדינה על כתפו. "אבל למה שתפגע בה?"

"כי אני אדם- זאב. אני פשוט כזה-"

"אני לא מבינה, רמוס," התעקשה מולי, ורמוס התחיל לאבד את סבלנותו, כי ידע שיש משהו בדבריה. "ביום ובזמן הירח המלא אתה שני אנשים שונים. אתה לעולם לא תפגע באדם בצורה האנושית שלך- כולם יודעים את זה."

"זה לא אומר כלום," התעקש רמוס, "יש סיבה שכולם מתרחקים מאנשי- זאב, ואם גם היא תברח ממני-"

"אז אתה מעדיף להימנע מכל העניין לחלוטין? זה טיפשי, רמוס. היא לעולם לא תעשה את זה."

רמוס רצה להגיד לה שאין לה מושג איך זה מרגיש להיות אדם- זאב, להרגיש שכולם מתרחקים ממך- להיות מפלצת בודדה. הוא התכוון להגיד לה שהיא מעולם לא חשה כך, ולעולם לא תחוש, עם בעל ומשפחה יפה כל כך, אבל באותו הרגע נכנסו רון והארי, שהיה מוכן לצאת, ורמוס ומולי לא דיברו יותר בנושא הזה.

רמוס והארי שתו תה עם הוויזלים, אבל רמוס כל הזמן הציץ בשעונו וחש שפלר בוהה בו במבט מוזר, כאילו לא רצתה לשהות בנוכחותו. היא לא שתתה תה, והוא קיווה שתלך משם כבר, כי פתאום התחיל להבין מדוע מולי לא אוהבת אותה.

לבסוף הגיע הזמן ללכת, ורמוס חש הקלה. הוא לא יכול היה לחכות להגיע למבטחי הדירה הקטנטנה שלו שוב, וחלק קטן בו אפילו קיווה שטונקס תהיה שם, והם יוכלו ליישר את ההדורים פעם אחת ולתמיד ולסיים את הרומן המרוחק והקריר שהם מושכים כבר כל כך הרבה חודשים.

הארי קם ולקח את התיק שלו. הוא נפרד מרון ומג'יני, ופלר ניגשה אליו ונשיקה אותו פעמיים בכל לחי. ג'יני הביטה בהם מהצד בקנאה ברורה. היא ליוותה את הארי החוצה בזמן שמולי סימנה לרמוס להתקרב אליה מסיבה לא ברורה, לצד הכיור, שם היא פקדה על צי מטליות לנקות את הכלים המלוכלכים.

"רמוס," אמרה מולי, הצללים שנמתחו במטבח לעת ערב מסתירים אותם למחצה. "אתה יודע שלהארי יש סיוטים? על סיריוס?"

"כן," ענה רמוס. קשה היה לא להבחין בכך מבעד לקיר הגבס הדק שהפריד בין החדרים שלהם. "אבל הוא לא מוכן לדבר על זה, כמובן. הוא לא מדבר על כלום."

הוא ציפה ממולי לתגובה עניינית ואף נוזפת, אך היא רק הנהנה בהבנה. "הוא עקשן כל כך. אפשר לחשוב שסיריוס באמת היה האבא שלו... תעזור לו, רמוס?"

"אני עושה כל מה שאני יכול. היו לו חיים קשים."

מולי הנהנה שוב ושילבה את זרועותיה, כאילו פתאום קר לה. "כולנו סומכים עליך, רמוס. תשמור עליו- הוא יקר לכולנו."

"אני יודע," אמר רמוס בחיוך עצוב. אילו רק הארי היה יודע את זה.

העצבות של מולי נשברה לחיוך נבוך ומריר משהו, וענייה החומות היו מלאות בדמעות. הם התחבקו ונפרדו לשלום.

בחוץ השמש נתלתה נמוך באופק החשוף מעל לבתי העיירה המרוחקים. רמוס הסתנוור כשפתח את הדלת האחורית וסוכך בידו על עניו כשחיפש אחר הארי. הוא הופתע לגלות אותו עומד עם ג'יני בסמוך לצלע הבית, שקועים בנשיקה.

כנראה שהרגישו בנוכחותו, כי לפתע הם התנתקו. עניו של הארי נפלו על רמוס מייד והוא התרחק מג'יני כאילו פתאום הבין כמה הוא עומד קרוב אליה. ג'יני הסבה את ראשה לאחור וחייכה אל רמוס בשובבות.

"מפתח המעבר יוצא בעוד כמה דקות," הוא אמר להארי, ולא הצליח לעצור חיוך מלהתגנב אל שפתיו.

הארי מלמל משהו לכיוון ג'יני. "ביי, הארי," היא אמרה בקול מלא ביטחון ונגעה בזרועו לפני שהתרחק.

הוא הצטרף אל רמוס במבט מושפל והם יצאו מהגינה דרך השער. הם טיפסו על גבעה קרובה ולא החליפו מילה. רמוס החליט שלא להביך את הארי ולנסות לדבר על מה שראה, כי השתיקה לא הייתה מתוחה כמו שהייתה בעבר- היה בה דבר מה נעים.

הם נעצרו על ראש גבעה שטופת שמש. רמוס הוציא מכיסו בורג חלוד והציץ בשעונו. נותרה עוד כדקה.

הוא אמר, "קראת את המכתב שלי?"

"כן," אמר הארי בחיוך קטן, אבל לא הביט בו.

"יופי," אמר רמוס ברכות. "בספירה שלי- אחת- שתיים- שלוש-"

הארי נגע במפתח המעבר והם נישאו משם במערבולת של אור וצבע.

הם נחתו לאחר זמן שנראה ככמה דקות, אבל בעצם היה פחות משנייה, בסלון דירתו של רמוס. רמוס נחת על רגליו. הארי מעד והפיל מנורה קרובה, אך לפני שרמוס הספיק להבין מה קרה, הארי והמנורה קפאו באוויר ואז יוצבו על ידי כוח חסר צורה.

מופתע, רמוס הבין שהם לא לבד- במרכז הסלון עמד קינגסלי שקלבולט. פניו היו רציניות מאד והכישוף שלו היה זה שמנע מהארי ליפול. רמוס נדרך, "מה קרה?"

"זו טונקס," אמר קינגסלי, קולו העמוק לא מרגיע את רמוס כלל. "זה לא בטוח, אבל אנחנו חושבים שהיא נפלה למלכודת של אוכלי מוות. היא השאירה לנו את הפתק הזה." הוא הושיט לרמוס פיסת קלף בין אצבעותיו הכהות והגדולות. רמוס לקח אותה במהירות וקרא,

סיריוס חי,

טונקס.

רמוס נאלץ לקרוא את שתי המילים הפשוטות האלה כמה פעמים לפני שהפנים אותן. הארי רכן לקרוא גם הוא, אבל רמוס הסתיר את הפתק מעניו. הארי תקע בו מבט עצבני, פגוע.

"היא הייתה אמורה לבוא לדווח לי אחרי המשמרת שלה במחלקת המסתורין, אבל היא לא הגיעה. הלכתי לשולחן שלה ומצאתי את זה. אף אחד לא ראה אותה מאז שנכנסה למשמרת."

רמוס קימט את הפתק באגרופו מרוב מתח. "מה אנחנו עומדים לעשות?"

"אנחנו נכנסים לשם עכשיו. ביקשנו רשות מהמשרד אבל הוא מעקב את האישור, ואין לנו זמן לזה. אנחנו פורצים פנימה."

רמוס נהנהן והציץ בהארי. "אני אגיע מייד. אל תכנסו בלעדי."

קינגסלי הציץ גם הוא בהארי. "תמהר."

הוא יצא, ורמוס לא בזבז אף שנייה. הוא פתח את פיו להגיד להארי להישאר בדירה, אך הארי הקדים אותו ואמר, "מה כתוב בפתק?"

"זה לא משנה-"

"זה כן."

"לא, הארי, זה לא משנה. העיקר הוא שטונקס בסכנה ולך אסור בשום פנים ואופן לצאת מפה. אתה מבין?"

הארי תקע בו את אותו המבט הפגוע, הנחוש. "כבר נלחמתי באוכלי מוות בעבר, אני יכול לעזור-"

"אתה לא תעזור לאף אחד בכך שתיפגע, הארי. אתה נשאר פה."

"אבל אני יכול לעזור! אני כבר לא ילד-"

"הארי!" רמוס הרים את קולו והארי נרתע. רמוס לא רצה להבהיל אותו, אך מתח שלט בכל אברי גופו וכאילו לפת את צווארו באחיזה חונקת. "אתה מבין שאתה מעכב אותי? אני האפוטרופוס החוקי שלך עכשיו ואני אומר לך להישאר פה."

הארי בלע את רוקו. רמוס ציפה שיצעק בחזרה כמו שהיה עושה תמיד, אבל הוא רק המשיך להגיד בקול שקט, כמעט מתחנן, "אני יכול לעזור. אני יודע שבפעם הקודמת רק הזקתי, אבל תנו לי עוד הזדמנות-"

"לא. הארי-"

הארי התחיל להיראות נואש. "הפעם זה יהיה שונה, אני לא אתן לטונקס למות כמו סיריוס- בבקשה, תן לי להוכיח את עצמי-"

רמוס אחז בכתפיו של הארי בחוזקה. בתחילה הארי נדרך וניסה להשתחרר מאחיזתו באינסטינקט שכבר אימץ לו ממכבר, אך כשרמוס רק עמד והביט בו, הוא נרגע והביט ברמוס בחזרה, שקט פתאום.

"אין לי זמן," אמר רמוס בשקט, עוצר את שטף הדברים שרצה מאד להגיד. הוא החליט שיגיד אותם כשיחזור- ויהי מה- והתעלם מהקול הקטן בראשו שאמר שאולי הפעם, הוא לא יחזור. "בבקשה, בבקשה, תישאר פה. אני צריך לדעת שאתה בטוח פה. אתה מבין?"

הארי הנהן לאט, ועניו נצצו מדמעות. המסכה האדישה שעטה מאז ומתמיד להסתיר את פניו האמיתיות נמסה, ולרגע רמוס ראה את הארי האמיתי- ילד עדין וחרד שמפחד מהעולם הגדול והאכזרי שסביבו. רמוס חיבק אותו חיבוק הדוק. הארי חיבק אותו בחזרה, חזק, ורמוס הרגיש אותו רועד קלות. הוא מעולם לא חש קרוב כל כך להארי, ונשבע לעצמו שיחזור.

הוא ליחך את שפתיו במתח ולחש, "זאת לא אשמתך שסיריוס נהרג."

הארי לא הגיב כלפי חוץ.

"אף אחד לא מאשים אותך."

אחיזתו של הארי בו התרופפה. רמוס הבין שזה הזמן לשחרר. הוא לא העז להביט בעניו של הנער. "הכל יהיה בסדר, הארי."

אבל הוא לא הבטיח. הארי הנהן ובלע את רוקו בקושי, אך רמוס בקושי הצליח לשכנע את עצמו.

הוא יצא והשאיר את הארי לבדו.

***

הארי לא יכול היה להפסיק לרעוד. הוא לבש את המעיל שלו וסגר את כל החלונות כנגד אוויר הלילה החמים דווקא, אבל הידיים שלו המשיכו להיות קרות כמו קרח, לא משנה כמה אוויר חם נשף עליהן.

הוא עבר מחדרו לסלון ובחזרה לחדרו, לא מסוגל לשבת בשקט, וגם כשעשה זאת קור היה משתלט עליו ומחשבות נוראיות היו מתחילות לרוץ בראשו כמו סרטים זולים. לבסוף הוא לא יכול היה לסבול אותן יותר והקיא, דמעות מתגלגלות על לחיו.

הוא יצא מחדר הרחצה מבלי להביט בעצמו במראה, יודע שהמראה יגרום לו לשנוא את עצמו עוד יותר, ורגליו הרועדות נשאו אותו אל הדלת. הוא צנח לישיבה בפינה והתכדר לתוך כדור הדוק וכואב, פקעת של חדרה, חוסר אונים וחרטה. הוא שנא את עצמו על שלא נפתח בפני רמוס, לא הבין שהוא יכול היה להיות האבא שתמיד רצה, ועל שלא התעייף קודם לכן מהמחשבה על מה שסיריוס יכול היה להיות אילו לא היה הורג אותו.

הוא אימץ את כל מחשבתו והתרכז בדלת. הוא רצה שהיא תיפתח כבר- הוא היה צריך שהיא תיפתח, לראות את רמוס וטונקס שוב, בחיים. הוא דמיין את הדלת נפתחת בתנופה ושוברת לו את האף, אבל זה רמוס שנכנס, חבול ורצוץ אבל שלם, והוא כורע לצד הארי בדאגה ומטפל באף שלו, ואז אומר לו שטונקס נפצעה, אבל היא בקדוש מנגו ותהיה בסדר...

המחשבה הייתה כל כך יפה ומציאותית שלרגע הוא כמעט האמין בה, אבל אז נזכר שהוא יושב לבדו על הרצפה במתח, ושהזמן עובר לאט כל כך.

דמעות התגלגלו על לחיו בלי סוף. הוא החליט שאם רמוס וטונקס לא יחזרו יותר הוא יצטרף אליהם ואל סיריוס, ואל ההורים שלו. מחשבה זו גרמה לדמעות להיפסק. כן, הוא תיאר לעצמו שרון והרמיוני יבכו עליו, ומשפחת וויזלי והמסדר יצטערו מאד. גם ג'יני בטח תתאבל כמה זמן, אבל אז תמצא לה חבר חדש ומתי שהוא תתחתן ותקים משפחה, ותשכח מהחבר ההוא שהיה לה לשלושה ימים- שעשוע נעורים קיצי ותו לו.

אבל אז הוא חשב על הנבואה, ואנחת בכי חנוקה נפלטה לתוך ברכיו.

נשמעה נקישה בוטחת על הדלת.

הארי זינק לרגליו בהתרגשות וכמעט הטיח את עצמו בדלת כשהצמיד את עינו אל העינית.

זו הייתה טונקס, שיערה וורוד ופרוע וחיוך מוזר על פניה. ליבו של הארי פעם במהירות וידו נשלחה אל הידית, אבל אז טונקס נקשה שוב, והארי הבין שמשהו לא כשורה. מדוע היא נוקשת? איפה המפתח שלה?

הארי שלף את שרביטו, וגופו נדרך. טונקס נקשה שוב, והוא המשיך לצפות בה דרך העינית. שיערה לא היה וורוד מאז שהארי עבר לשם.

הוא לא פתח. טונקס נקשה שוב ושוב ביתר עוצמה, והחלה לאבד את סבלנותה. לבסוף היא שלפה את שרביטה. עינו של הארי נפערה כנגד העינית.

הפיצוץ העיף את הדלת מציריה והיא נחתה על הרצפה בחבטה בתוך עננת אבק. הרונות שעל משקוף הדלת הבהבו לרגע בחוסר אונים באור כחלחל ואז כבו והלבינו, מעלים עשן לבן של תבוסה.

טונקס צעדה מעל לדלת בקרירות והביטה מסביב במסדרון שמולה ובסלון שלימינה. לא היה שם איש...

דבר מה נגע ברגלה והיא נבהלה, מכוונת אליו את שרביטה באיום.

אבל זה היה רק חתול שמנמן, זנב המברשת שלו מורם באוויר. הוא התחכך ברגליה בגרגור,

אך עניו הירוקות בהו בה בחשדנות זהירה וגם במשהו משונה שנראה כמו... לעג?

היא בעטה בו.

"שתק!" קרא הארי, והיא קפאה ופגעה ברצפה כמו אבן. הארי צפה במתחזה לרגע, המום מהשימוש שנעשה בדמותה של טונקס.

"תודה, אוסקר," הוא לחש לחתול לבסוף ורץ לחדרו, כי כבר שמע צעדים במסדרון שמחוץ לדירה. כמובן- היא לא הייתה לבדה.

הוא פתח את הארון שלו במשיכה חזקה כל כך שהמגירה נפלה על הרצפה בחבטה. הוא קילל בחריפות ונבר בה בפנאטיות, מפזר בגדים לכל עבר, עד שמצא את גלימת ההעלמות שלו בתחתיתה.

צעדים וקריאות נשמעו מאחוריו. הוא זינק אל תוך חדרו, וקללה פגעה במשקוף הדלת, משאירה בו חור חרוך מעלה עשן.

הארי חטף את המטאטא שלו, שהיה שעון לצד הדלת, ומיהר אל החלון- כשנשמעה קריאת מצוקה מאחוריו.

הידוויג המבוהלת ניסתה להשתחרר מהכלוב שלה.

צעדי ריצה כבר נשמעו במסדרון הבית וקריאות לתפוס אותו הדהדו בין הקירות. הארי קילל שוב, תפס את הכלוב במיומנות של מחפש וגם את האולר שלו, שנח על השולחן ותמיד הזכיר לו את סיריוס, וזינק אל יציאת החירום. הוא זינק מעבר למעקה, כי ידע שאין זמן לבזבז, אך קללה אחת שכוונה כהלכה כמעט פגעה בו ושיתקה רק את צד גופו הימני.

הוא נפל אל תוך הלילה, ומוחו הפסיק לפעול. הוא לא ראה ולא שמע דבר, רק היה שרוי בידיעה המוזרה שהוא נופל ושהוא לא מצליח להבין לאן ימשיך משם...

אך מנגנון הנפילה של המטאטא הופעל והוא נעצר באוויר בריחוף. הוא נתלה ממנו, מבולבל, מטרים ספורים מעל המדרכה החשוכה.

הוא מיהר להתעשת ונחת על המדרכה בזהירות. הידוויג נופפה בכנפיה בפחד.

"אני יודע," לחש לה הארי, שצידו הימני עוד היה שמוט ומשותק. הוא הביט מעלה והבחין בפעילות ביציאת החירום של קומתם. אולי הם לא מסוגלים לראות אותו בחשכה, אבל בקרוב ירדו למטה לברר מה עלה בגורלו.

"לעזאזל," הוא סינן וכרע בצללים. הוא התאמץ לפתוח את הכלוב של הידוויג ביד אחת. הוא נפתח בחריקה והתנשמת הלבנה מיהרה להידחק מתוכו ולהתיישב על כתפו של הארי. הוא שפשף את זרועו הימנית בניסיון להחזיר אליה את התחושה.

"אני לא יכול לכתוב מכתב," הוא אמר לה, "אבל אני צריך שתלכי אל רון. הוא יבין שמשהו לא בסדר אם תגיעי אליו סתם ככה, נכון?"

הידוויג לא ענתה, רק הביטה בו בעצב בעיני הענבר שלה.

הארי נאנח. "בסדר. דרך צלחה."

היא נשכה אותו באוזן לאות חיבה והתעופפה משם כמו רוח רפאים לבנה בלילה.

הארי לא צפה בה נעלמת בשמי לונדון השחורים. הוא הרים את גלימת ההעלמות שלו, שנחה על המדרכה במרחק לא רב ממנו, והתעטף בה. הוא לקח את המטאטא והחזיק בו ביד שמאל, ביחד עם השרביט, והתרחק משם במהירות, רואה ואינו נראה, נחוש לא לתת לאוכלי המוות לעקוב אחריו.

ליבו פעם במהירות מבוהלת עדיין, והוא נרתע מכל צל או חתול רחוב שיכול היה להיות אוכל מוות במסכה האורב לו.

היה עליו להחליט לאן ילך. הוגוורטס רחוקה מידי, וכך גם המחילה. חוץ מאלה עלו במחשבתו עוד שני רעיונות; אחד היה כיכר גרימולד. אך המחשבה גרמה לבטנו להתפתל, והוא לא ידע מה הוא מעדיף, להיתפס על ידי אוכלי מוות או לשהות רגע אחד בבית שהוציא את סנדקו מדעתו.

הרעיון השני היה משרד הקסמים, שם היו ברגעים אלה עשרות הילאים וחברי המסדר, עם רמוס וטונקס.

עד שהגיע לפינת הרחובות האץ' ואוברלין, הוא כבר יכול היה להשתמש בצידו הימני ביתר יעילות. הוא עלה על המטאטא שלו ובעט באדמה, עולה לאוויר. כשהיה למעלה, קשר את גלימת ההיעלמות היטב סביב מותניו, מחשש שתעוף.

רואה את כל אורות לונדון פרוסים מתחתיו כמו קשקשים של מפלצת ענקית וזקנה, הוא נזכר איך לקחו אותו חברי המסדר ללונדון בדיוק שנה לפני כן. הוא חשב על כל אמצעי הביטחון שנקטו בטיסה הזו וביטנו התהפכה.

הוא לקח נשימה עמוקה. הוא תמיד היה צריך להתמודד עם הכל לבדו, בסופו של דבר. עניו צרבו ברוח החמימה, והוא פתח בתעופה מהירה גבוה מעל רחובות לונדון, לכיוון מרכז לונדון ואז למשרד הקסמים.

שוב. 

הפרק הקודם		הפרק הבא