האויב האחרון

הפרק הוא התרחשות אלטרנטיבית לפרק הראשון והפרק השני בספר הארי פוטר ומסדר עוף החול. חלק מהאירועים מקבילים לאירועים שמתרחשים בספר, לכן לא טרחתי לתאר אותם בצורה מפורטת. לשם דיוק בעובדות אתם מוזמנים לפנות לספר. קריאה מהנה (:

פרק 5: חלומות

כשהארי היה ילד קטן השינה הייתה המפלט היחיד שלו מהמציאות. כשישן הוא היה יכול לשכוח את הארון שמתחת למדרגות, לשכוח את הדרסלים, לשכוח את הבדידות ואת הניכור. חלומותיו היו לוקחים אותו למקומות רחוקים ויפים, בהם הכל היה אפשרי והוא לא היה צריך לפחד. הוא היה מצפה לשינה בכיליון עיניים, משתוקק לחלום שוב שהוא עף, או שאיזה קרוב משפחה מרוחק וחסר פנים מופיע ולוקח אותו מהדרסלים. אפילו לא היה אכפת לו שהחלומות האלה היו מסתיימים באותו אור ירוק שגרם לו להתעורר בלב הולם; הם תמיד נתנו לו תקווה לעתיד טוב יותר, הרחק מהדרסלים.

כעת, שבועיים לפני יום הולדתו החמש- עשרה, הוא לא היה יכול להתנחם אפילו בשינה. החלומות שחלם כילד התגשמו בדרכם – הוא אכן למד לעוף, ופגש את אותו קרוב מסתורי שרצה לקחת אותו מהדרסלים – אבל הוא לא יכול היה להתנער מקול שאמר שלהגשמת החלומות שלו היה מחיר כבד. הוא עדיין חלם על האור הירוק, אבל הפעם לא היה בו דבר מסתורי או מנחם. הייתה לו רק משמעות אחת: מוות.

הקיץ ההוא בדרך פריווט היה חם בצורה קיצונית. הארי הרגיש שהחום מסוגל להמס אפילו את הזמן עצמו, שהתקדם בזחילה צמיגית שגרמה לשבועיים להרגיש כמו שנתיים. הוא ישן בימים והיה ער בלילות; הוא גילה מהר שהסיוטים נוראיים קצת פחות כשמתעוררים מהם אל השמש הלוהטת ורחשי הבית והרחוב. את הלילות בילה בהתהלכות חסרת נחת בחדר, בו מנורת התקרה החשופה הייתה הדבר היחיד שגירש את חשכת הלילה מבשרת הרע. הוא אסר על עצמו לישון; דוד ורנון איים שאם ישמע אותו צועק באמצע הלילה עוד פעם אחת הם יזרקו אותו לרחוב.

הרעיון לנטוש את דרך פריווט קרץ להארי, והוא החליט לכתוב לסיריוס ולספר לו שהוא עוזב אחת ולתמיד, לא משנה לאין. סיריוס כתב לו בחזרה במהירות שיא, והידוויג חזרה עם התשובה שלו אפילו לפני שהארי עזר את הכוחות לקום מהמיטה ולאסוף את חפציו. בניגוד למה שהארי ציפה, המכתב הכיל מעט מאד אהדה והזדהות, אלא בעיקר דרישות חוזרות ונשנות – תחנונים – שישאר שם.

הארי קימט את המכתב בכעס אפילו לפני שסיים לקרוא את כולו וזרק אותו לפח. הוא ציפה שסיריוס יבין איך הוא מרגיש, יבין איך זה מרגיש להיות כלוא – הוא ידע איך זה מרגיש, אולי טוב מכל אחד אחר. אז איך הוא יכול לנהוג בהארי בצביעות כזאת? ולמה הוא לא בא לבקר אותו, אפילו לרגע, אפילו בצורת כלב, כשבוודאות הוא נמצא בקרבת מקום ומסוגל להשיב למכתביו תוך רגע?

אך למרות המרירות והכעס, הארי נשאר בדרך פריווט. הוא כעס על סיריוס, כעס על עצמו על שהוא נשאר, כעס על רון והרמיוני שכתבו לו מכתבים קצרים וחסרי תוכן, כאילו לא הייתה להם סבלנות לדבר איתו, והוא הבין מהם בברור שהם מבלים את הקיץ יחד, בלעדיו. נראה שזה כל מה שהוא מסוגל להרגיש בימים האלה, כעס. אולי הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להפסיק לכעוס, כי אז הפחד, האשמה וחוסר האונים היו חוזרים לשלוט בו, וזה היה נורא עוד יותר.

הוא התחיל לחשוב שאולי העולם מחוץ לדרך פריווט עצר מלכת. זה היה ההסבר היחיד לכך שבנביא היומי אפילו לא ציינו שוולדמורט חזר, ולכך שרון והרמיוני כאילו שכחו אותו. אולי הוא בעצם לא היה עצמו, אלא תמונה של עצמו, כמו התמונה של הוריו על שידת הלילה שלו. אולי בעוד הוא מסתכל בהם מחייכים ומנופפים אליו, צוחקים ורוקדים בין פתיתי השלג המסתחררים, מישהו אחר מסתכל עליו מתהלך הלוך ושוב בחדר הצפוף, שוכב על הרצפה כדי לחמוק מהחום הנורא, מחפש מפלט לכל הכעס והפחד שמילאו אותו.

הוא לא יכול היה שלא לחשוב שכל זה היה יכול להיות קצת פחות נורא אם רק רון והרמיוני היו שם. הם היו חברים – הם היו המשפחה האמיתית שלו – והוא תמיד חשב שחברים עוזרים זה לזה בזמנים קשים, מנחמים זה את זה, מציעים זה לזה מפלט. אבל כנראה שהוא לא הבין נכון את המושג חברות. כנראה שמראש מעולם לא הגיע לו שתהיה לו משפחה.

בסוף השבוע השני לאחר שחזר לדרך פריווט, הארי התחיל לחשוב שאולי זה מגיע לו. אולי הוא עשה משהו בלתי נסלח באיזה גלגול קודם, והגיע לו להיענש על כך בגיהינום הפרטי שלו. אולי הגיע לו להיות כלוא שם, במקום בו לא היה עבורו דבר מלבד כאב ובדידות, לבלות את ימיו בכעס ובשנאה עצמית, בפחד מפני השינה והחלומות שתביא איתה.

ככל שהימים חלפו כך הרעיון נראה לו יותר ויותר הגיוני, כי חלומותיו על בית הקברות, על סדריק, על וולדמורט ועל הרוחות של הוריו התחילו להתערבב עם חזיונות מוזרים ומטרידים של מסדרונות שחורים ארוכים עם דלתות נעולות, של בית עם המון חדרים שמחוץ לחלונותיו הצרים תמיד ירד גשם, ועל מערה חשוכה ליד האוקיינוס (הוא מעולם לא ראה את האוקיינוס במציאות). הוא אמר לעצמו שכל אלה בוודאי זיכרונות מאותו גלגול קודם בו ביצע את החטא הנורא, למרות שידע שזה טיפשי לחשוב ככה. אבל הוא לא הצליח לחשוב על עוד סיבה למה חבריו ינטשו אותו, למה לסיריוס יפסיק להיות אכפת ממנו. הוא לא הצליח לחשוב מדוע בית הקברות, וולדמורט וסדריק נעלמים מחלומותיו ומשנים את צורתם לאותם חזיונות משונים על מקומות בהם לא ביקר ואנשים שלא הכיר, למן עולם אחר בו הם בעצם בכלל לא התקיימו. זה היה יכול להיות מנחם, לולא החלומות האלה היו כל כך מוזרים ומפחידים, מלאים בתחושת אימה חונקת ובלתי מוסברת.

הוא ישב על אחת הנדנדות בגן המשחקים לאחר שדודו תפס אותו מנסה להקשיב לחדשות וגירש אותו מהבית. השמש כבר התחילה לשקוע, אבל עדיין היה חם בצורה בלתי נסבלת. חולצתו של הארי נדבקה לגבו, ושיערו, שהיה זקוק נואשות לתספורת, היה לח מזיעה. הוא השתוקק להתקלח, אבל לא העז לנסות לחזור לבית מספר ארבע ולספוג את זעמו של דודו.

בצד השני של הפארק חבורת ילדים צעירים יותר שיחקו עם רובי מים, מאושרים וחסרי דאגות. זה הגעיל אותו. כל העיר הזאת הגעילה אותו. הילדים צחקו וצעקו, ומשום מה זה גרם לו לחשוב על סדריק. גם הוא תמיד צחק ונהנה עם חבריו הרבים, תמיד נראה שהוא אוהב את החיים. הוא לא יכול היה שלא להרגיש שהיה עדיף שהוא ימות וסדריק יחיה, ולו רק כדי שלפחות אחד מהם יוכל לנסות לאהוב את החיים שאחרי הלילה בבית הקברות.

קולותיהם המוכרים והשנואים של דאדלי וחברותו נשמעו מתקרבים לעברו מכיוון השער. הם עדיין לא הבחינו בו יושב שפוף בין הנדנדות השבורות, והוא השתוקק בסתר שיראו אותו ויגשו אליו, שינסו להתעלל בו כפי שנהגו לעשות כשהם היו ילדים. נראה אותם, קול בתוכו אמר. הצלקת שלו התחילה לכאוב. בזמן האחרון הוא התחיל לחשוב שהוא צריך להתנקם בדאדלי על הדברים שעשה לו כשהיו ילדים. הוא אף פעם לא באמת חשב על זה עד אותו הקיץ, למרות שהיו לו הרבה סיבות לעשות זאת קודם. עכשיו זה פשוט נראה כמו רעיון טוב, כמו הדבר הנכון לעשות. הוא יוכל להכאיב לו, להשפיל אותו, לגרום לו להרגיש כמו שהוא הרגיש...

"על מה אתה מסתכל?" אחד החברים של דאדלי צעק. הארי חשב שאולי נרדם לרגע, כי הוא הרגיש כאילו העירו אותו. הצלקת כבר לא כל כך כאבה.

הוא לא הצליח לזכור למה חשב שהוא צריך לנקום בדאדלי איך שהוא. אפילו בזמן שחבריו ניסו להקניט את הארי, הוא לא הצטרף להקנטות, מחפש תירוצים למה לא להרביץ לבן דודו. הוא פחד ממנו, לא העז לנסות לפגוע בו מאז שהלך להוגוורטס. למה שהארי ירצה לפגוע בו? הוא חשב שזה ילדותי, חסר טעם.

הוא נהנה להקניט את דאדלי בעודם חוזרים יחד אל בית דודיו. החשכה הגיעה במן בפתאומיות, כאילו השמש נפלה מהשמיים. הם צעדו במרחק בטוח זה מזה, כאילו דאדלי לא רצה להיראות בחברתו. הארי הניח שהוא לא יכול להאשים אותו – נראה שאף אחד לא מעוניין בחברתו בזמן האחרון, להוציא את הידוויג.

כשאורות הרחוב שבסמטה הצרה כבו בפתאומיות הוא חשב שהוא עשה את זה, שהוא כל כך כעס על דאדלי על שהעלה את סדריק ואת הוריו לשיחה – כעס על עצמו, שצעק את שמותיהם בשנתו כמו ילד הבוכה אל אימו – שהוא השתמש בקסם לא בכוונה. אבל אז הוא הרגיש את הקור, והבין מה מתרחש.

הוא הוציא את שרביטו – בימים אלה הוא תמיד הסתובב איתו, אפילו שאסור היה לו להשתמש בו – יודע שהוא חייב לפעול מהר. אדרנלין פעפע לתוך דמו מייד, ובפעם הראשונה מזה שבועות הוא הרגיש רגוע, מחושב. זה הרגיש טוב, טוב מספיק כדי לשכנע אותו שיוכל להרחיק את הסוהרסנים לפני שהקרח יגיע לליבו –

"תפסיק את זה כבר!" צרחתו ההיסטרית של דאדלי פגעה בו רק שבריר שניה לפני האגרוף שלו. הכאב התפוצץ בתוך פניו בכזו עוצמה שהוא אפילו לא הרגיש שהוא פוגע ברצפה. פניו פעמו בכאב; משקפיו נשברו וחתכו את פניו, והחתכים המדממים שרפו. שרביטו התגלגל על המדרכה.

"חתיכת אידיוט!" הוא צעק, מגשש אחרי שרביטו בעיוורון.

אבל לא היה כבר טעם. זה היה מאוחר מידי. הם סגרו עליו משני צידי הסמטה, שני צללים מיתמרים ונוראיים. השלוליות הדלוחות שבסמטה קפאו, והעננים בלעו את הכוכבים. היכן שהוא בתוך האפלה האינסופית, אישה צרחה והתחננה לרחמים על בנה. דאדלי נדחק בין שני פחי אשפה, מייבב בעוד הזיכרונות הגרועים ביותר שלו מציפים אותו וגוזלים ממנו כל שמץ של תקווה. הסוהרסנים בחנו את גופו השמן בסקרנות גרוטסקית, כאילו היו תוהים האם הזיכרונות הטובים שלו עסיסיים ושמנים כמו בשרו. הארי לא יכול היה לעשות דבר מלבד להסתכל, שרביטו נשכח.

האם כך זה מרגיש למות? לדעת שזה הסוף, להרגיש את הצללים עוטפים אותך? אם כן, זה לא היה כל כך נורא. היה דבר מה מנחם בחשכה, ממנה הוא נמנע בכזו אדיקות בשבועות האחרונים. החשכה הייתה טובה.

וזה לא שהוא ימות – הוא ימשיך לחיות, רק בלי כל הכעס והכאב. כן, נשיקת הסוהרסנים התחילה להיראות לו כמו משהו מאד מפתה. הנשמה שלו תעזוב את גופו, תצטרף לנשמות של הוריו, אותם הוא השתוקק לראות שוב בכל נשימה מאז הלילה בבית הקברות. הוא לא יצטרך להרגיש יותר. הוא יהיה טהור ומשוחרר – הוא יהיה מושלם – בדיוק כמוהם.

הוא התחיל לדמיין בצורה מאד ברורה מה יקרה אחרי שהפה השחור יסגר על פיו וישאב ממנו את נשמתו. הוא דמיין איך משרד הקסמים מגיע לרחוב המוגלגי, ואדון וויזלי הוא זה שמוצא אותו שם, מחוסר נשמה כמו קונכייה ריקה. הוא ראה את רון והרמיוני יושבים ליד מיטתו, מנסים לדבר איתו, אבל הוא לא מסוגל לשמוע אותם יותר; והם מרגישים כל כך אשמים, כל כך מלאי חרטה, על שהתעלמו ממנו במשך כל הקיץ. הוא ראה את סיריוס בצורת הכלב שלו רובץ לרגליו, מכווץ לכדור, ואיך שהוא ידע שהוא נשבע לעצמו שלעולם לא ישתנה שוב לצורת האדם שלו, כי הכאב שבלראות את הארי ככה היה קשה מנשוא. הוא הצליח לראות בברור סוריאליסטי כמעט, כאילו ראה זאת פעם בסרט, את ג'יני וויזלי בוכה עליו בחדר שלה שבמעונות בית גריפינדור.

ואז הוא ראה את דמבלדור עומד מעליו, אש כחולה בוערת בעניו, כמו בלילה בו וולדמורט חזר; והוא דיבר אל הארי, אמר לו משהו שפרופסור לופין אמר לו פעם, "ההורים שלך מתו כדי שאתה תוכל לחיות."

הוא ראה את הוריו מחייכים אליו מבין פתיתי השלג שבתמונה. זה הרגיש כאילו הוא שם איתם, מסתכל עליהם מהצד אבל הם לא יכולים לראות אותו. והפתיתים הלבנים בעצם לא היו שלג, אלא אפר בוער שצרב את עורו, כופה עליו להתעורר.

הסוהרסן ריחף בדיוק מעליו, מסיר את הברדס מעל פניו המצולקות ברכות, חושף את פיו הפעור, הרעב. לא היה בו דבר מנחם, או אפילו מפחיד – הוא היה רק יצור עלוב ומעונה, שרעבונו לא יודע שובע. הארי תפס את שרביטו. הוריו עוד עמדו מחובקים ליד המזרקה הקפואה, באותו עולם מתוק ומשולם שלעולם לא משתנה, ותמיד יהיה שם בשבילו. עולם בו הוא תמיד יהיה נאהב.

"אקספקטו פטרונום!"

האייל הכסוף כמו זינק מתוך הערפל, כאילו חיכה בקוצר רוח שהארי יזמן אותו. הסוהרסן הליט את פניו באימה ונס מפני הרוח הכסופה. לאחר מכן הפטרונוס פנה לגרש את הסוהרסן השני, שהטה את פניו הלבנות של דאדלי מעלה וכבר עמד לתת לו את הנשיקה.

הם נעלמו כאילו החשכה בלעה אותם. אורות הרחוב הבהבו ונדלקו. היכן שהוא קולות שיחה עליזים נישאו מחוץ לחלון פתוח, וכלב נבח. הירח הבזיק בשמיים הכחלחלים.

הארי התנשם כאילו סיים לרוץ מרתון. הזיעה הקרה שכיסתה את עורו גרמה לו להצטמרר באוויר הערב. היכן שהוא באחורי ראשו הוא ידע שהוא עבר על החוק, אבל תחושת העוצמה שפעמה בעורקיו הייתה חזקה יותר. הוא לא רצה לחשוב על ההשלכות של מה שעשה; בפעם הראשונה מזה שבועות, הוא היה בשליטה מלאה על חיו.

"אדונילי גירש את הסוהרסנימים! בילי פחוד- פחדה, בילי אסירת תודה לאדונילי!"

הארי, שבדיוק התקרב כדי לבדוק את מצבו של דאדלי השרוע על המדרכה, חשב לשבריר שניה שהקול הדקיק בקע מבן דודו. הוא סב בהפתעה לראות גמדונת בית, שכנראה עד אותו הרגע הסתררה מאחורי אחד הפחים, מסתכלת בו בהערצה ברורה.

כמו כל גמדוני הבית, לגמדונית הזאת היו לה עניים חומות עצומות, אוזני עטלף זקורות ואף זעיר. עור בצבע חום מלוכלך היה מתוח על זרועות ורגליים דקיקות ועל עצמות לחיים בולטות. אך בניגוד לדובי ולגמדוני בית אחרים שהארי נתקל בהם בעבר, היא הייתה לבושה בצורה מכובדת, בטוניקה רחבה בצבע כחול כהה. על קדמת הבגד היה רקום בחוטים לבנים וזהובים סמל מפואר של משולש שווה צלעות שקודקודו פונה מעלה, ובמרכזו ראש של אייל שקרניו חורגות מגבולות המשולש. הארי מעולם לא ראה את הסמל הזה קודם לכן, אבל אם הוא היה צריך לנחש הוא היה אומר שזה סמל של איזו משפחת אצולה. או יותר סביר, של משפחת קוסמים מכובדת.

"מה קורה כאן?" הארי שאל, בהיעדר דרך אחרת לנסות להבין מה בדיוק התרחש. קודם סוהרסנים, ועכשיו גמדונית בית, ועוד באמצע דרך וויסטריה?

"בילי הרגישה שאדונילי בסכנה," גמדונית הבית אמרה, כאילו זה היה מובן מאליו. "בילי מהור- מיהרה לעזור. אבל בילי פחוד- מפחדת מסוהרסנימים. אבל עכשיו בטוח! בילי יכולה לקחת את אדונילי הביתה!"

הארי עמד לשאול איך היא ידעה שהוא בסכנה ועל איזה בית היא מדברת בדיוק, כשצעדים נמהרים נשמעו בקצה הסמטה. הארי מיהר להסתיר את שרביטו. בילי נעלמה בקול פקיקה.

הארי הופתע לראות שהפולש היה לא אחרת מאשר גברת פיג, הרווקה הזקנה אצלה הדרסלים תמיד היו משאירים אותו כשנסעו ולא רצו לקחת אותו איתם. הוא הופתע עוד יותר כשהיא צווחה, "תחזיר את זה מייד, ילד טיפש! ומה אם יש עוד כמה כאלה בסביבה? אוף, אני אהרוג את מנדנגוס פלצ'ר!"

הדקות הבאות היו מוזרות במיוחד. הארי לעולם לא היה מאמין שגברת פיג היא סקיבית – למרות שזה הסביר היטב מדוע היא אף פעם לא נראתה מבולבלת או כועסת כשהארי היה מבצע קסמים בלי להתכוון בילדותו, כמו דודו ודודתו – ושהיא בעצם גרה בדרך פריווט כי דמבלדור שלח אותה לשם להשגיח על בית מספר 4. עוד יותר מוזרה הייתה הפגישה עם אותו מנדנגוס פלצ'ר, קוסם מפוקפק למראה שמשום מה היה אמור לשמור על הארי באותו הלילה. הוא חשב לעצמו, אבל לא אמר זאת לגברת פיג, שאם דמבלדור שולח טיפוסים כאלה לשמור עליו הוא לא צריך לצפות שהם יצליחו להרחיק ממנו סוהרסנים.

הוא היה מעדיף להתמודד שוב מול הסוהרסנים ולא לחזור לבית דודיו, אבל הוא היה צריך להחזיר את דאדלי המעולף, ולמצוא מקום להסתרר בו למקרה שהסוהרסנים יחזרו. דודו ודודותו לא היו מרוצים ממצבו של דאדלי, בלשון המעטה (זה לא עזר שהוא המשיך להאשים את הארי במה שקרה, כי הוא הרי לא ראה את הסוהרסנים), ודודו חזר וצעק עליו בכל פעם שינשוף נכנס הביתה עם הודעה חדשה בשבילו, ממשרד הקסמים, מאדון וויזלי או מסיריוס. אחרי הופעתו של הצרחן (שהארי חשד שהגיע מדמבלדור בעצמו), הוא גורש לחדרו.

הוא טרק את הדלת אחריו, ואז הבין שאין לו מה לעשות. הוא התחיל ללכת הלוך ושוב, כמו חיה בכלוב. רק אחרי כמה דקות בהם חזר בזיכרונו שוב ושוב על אירועי הערב המוזרים הוא הבין שהפתק של סיריוס עדיין בתוך האגרוף הקפוץ שלו.

מה שלא תעשה, אל תעזוב שוב את הבית.

הוא קימט את הפתק שוב. באמת תודה, הוא חשב במרירות. כאילו הוא לא יודע שהוא צריך להישאר בבית אחרי שכמעט שאבו לו את הנשמה.

הוא לקח חתיכת קלף, טבל את עט הנוצה בדיו ועמד לשרבט הודעה לרון והרמיוני. אבל הוא עצר, גוהר מעל שולחן הכתיבה כשהעט בידו. הם לא שיתפו אותו בדבר מאז שחזרו מהוגוורטס, למה שהוא ישתף אותם במה שקרה? אולי מגיע להם לטעום קצת מחוסר הוודאות שהוא סבל ממנו עד עכשיו. אולי גם להם מגיע לשבת קצת בחושך בלי לדעת מה באמת קורה.

הוא התמוטט על המיטה הצרה, פתאום מבין שכל גופו כואב. הוא נגע בפניו, במקום בו דאדלי הכה אותו; זה כאב, ודם קרוש הכתים את אצבעותיו. תשישות פתאומית נפלה עליו, מושכת אותו כמו משקולת. אבל הוא לא רצה לישון – הוא עדיין לא היה מוכן להתמודד שוב עם הסיוטים.

הוא קרא את הפתק של סיריוס בפעם האחרונה לפני שזרק אותו כנגד אחד הקירות. הידוויג המתה בכלובה לאחר שכדור הקלף כמעט פגע בה. כמעט באו לשבור לו את השרביט, יש סיכוי שהוא יסולק מהוגוורטס, וזה כל מה שיש לסנדק שלו להגיד לו? תהיה ילד טוב ותישאר בבית? באמת תגובה ראויה, בהתחשב בכך שבעוד פחות מחודש שניהם יהיו פושעים נמלטים ביחד...

הוא עצם את עניו בחוזקה, לוחץ על פניו בכפות ידיו אפילו שזה כאב מאד. הכאב עזר לו להיאחז במציאות, במקום בו היה, ולא לשקוע בחזיונות נוראיים על מה שיקרה בשתיים עשרה באוגוסט... המחשבה על להיות מסולק מהוגוורטס, לאבד את שרביטו ולחיות את שארית חיו כמוגל הייתה בלתי נסבלת. אם היה אוכל משהו באותו היום הוא ללא ספק היה מקיא עכשיו. אחרי כל מה שעבר, להיות מסולק מעולם הקוסמים... זה היה גרוע לפחות כמו החזיונות המחרידים שהסוהרסנים העלו בו.

הוא התיישב בחדות. כל גופו זמזם באימה וחוסר נחת, כמו אחרי סיוט נורא במיוחד. הוא היה חייב לברוח.

אבל לאן הוא ילך? למחילה? לא, גם אם הוא לא היה כועס על רון, הוא לא היה יכול לגרום להוריו להסתיר בביתם פושע נמלט. לבית של הרמיוני? הוריה היו מוגלגים, כך שהם לא ידעו מי הוא ומה עשה – אבל מה יעשה אחרי שהרמיוני תחזור להוגוורטס? הוא לא יוכל להישאר איתם. אולי הוא ימצא את סיריוס? היה יכול להיות נחמד לחלוק את הגלות עם מישהו. אבל הייתה לו תחושה שסנדקו ישלח אותו הישר בחזרה אל דמבלדור – הרי איזה כוח היה לפושע נמלט מול המנהל של הוגוורטס? – ורק המחשבה על דמבלדור עוררה בהארי זעם רותח וחסר מעצורים שהוא אפילו לא ידע להסביר.

אך הייתה אפשרות נוספת. הוא עדיין חשב על גמדונת הבית המוזרה שהופיעה בסמטה, זו שטענה שהיא רוצה לקחת אותו משם – לקחת אותו הביתה. זה היה רעיון מוזר, כמעט מגוחך, ובכל זאת...

הוא קם על רגליו. הוא לא היה בטוח שזה יעבוד, אבל לא היה יכול להזיק לנסות. מרגיש מעט מטופש, הוא קרא, "בילי!"

גמדונת הבית המהודרת הופיעה בחדרו מייד בקול פקיקה.

"אדונילי קרוא- קרא לבילי?" היא אמרה במתיקות. "אדונילי מוכן ללכת?"

הארי בחן שוב את סמל המשולש וראש האייל. הוא רצה מאד להאמין בכך, אבל לא רצה לטפח תקוות שווא. הוא שאל, "בילי, בשביל מי את עובדת?"

"בילי גמדונת הבית המסורה מאד- מאד של משפחת פוטר, אדונילי," היא השיבה בגאווה.

אז הוא צדק. ראש האייל היה הסמל של משפחת פוטר. אבל אם זה היה נכון, איפה בילי הייתה כל השנים האלה שהוא בילה אצל הדרסלים?

"למה את פה עכשיו?" הוא שאל, משתדל לשמור על קול יציב. "הייתי בסכנה הרבה פעמים בעבר, אבל אף פעם לא באת. אני לא כועס – " הוא הוסיף כשהוא הבחין שהיא מתחילה להילחץ כי היא חושבת שהיא אכזבה אותו, "אני רק רוצה לדעת מה השתנה."

"בילי מצטערת מאד- מאד אדונילי!" גמדונת הבית התחננה על סף בכי. "שמו את בילי לישון. בילי לא רצתה, אבל ככה חייבים, זה החוקימים!"

"מי הרדים אותך?" הארי שאל, ואז עלתה בו שאלה חשובה יותר, "מי העיר אותך?"

"בילי התעוררה כי אדונילי פוטר חזר," היא השיבה בחדווה, מוחה את הדמעות מעיניה העצומות.

"חזר? לא הלכתי לשום מקום," הארי אמר. בילי לא נראתה כרוצה או יכולה להסביר לו בצורה מפורטת יותר מה זה אומר.

"בסדר," הוא אמר לבסוף, לוקח נשימה עמוקה. הוא בחן את החדר הזעיר ברגשות מעורבים. הוא לא הצליח לשמוע את דודיו, אבל ידע שהם עדיין בבית. הוא בוודאות לא רצה להישאר שם, אבל הוא היה חייב. אבל אולי נמאס לו לעשות מה שהוא חייב לעשות? אולי פעם אחת הוא צריך לעשות משהו בשביל עצמו, ולא מה שאנשים אחרים מצפים ממנו?

"את יכולה לקחת אותי מפה?" הוא שאל את בילי.

"עכשיו ומייד," היא השיבה, מזדקפת, כמוכנה לבצע משימה חשובה. "אדונילי רוצה שבילי תארוז?"

הארי הנהן כי לא היה בטוח שיצליח לדבר. בילי נקשה באצבועתיה הדקיקות וכל חפציו של הארי הסתדרו בסדר מופתי בתוך המזוודה שלו. המזוודה נסגרה וננעלה (בדרך כלל הארי היה צריך להתאמץ דקות רבות כדי שהיא תיסגר), ועל גביה הונחו ברכות מטאטא אש המחץ שלו והכלוב של הידוויג, זו המתה בבלבול מנומס.

"אנחנו הולכים לטיול," הארי אמר לה כדי להרגיע את עצבנותה המתגברת, וגם את שלו. "לאן בדיוק אנחנו הולכים?" הוא שאל את בילי בחשש.

"הביתה," היא השיבה. ובנקישת אצבע הארי פוטר נעלם מחדרו שבדרך פריווט מספר 4.

הפרק הקודם		הפרק הבא