מוגלגית בהוגורטס

מה הוא חושב לעצמו הבלק הזה ?! שאני ידבר איתו שתי שיחות ויפול לזרועתיו ?! הוא גרם לה לפתוח את היום ברגל שמאל. היא התיישבה בכעס על כיסא בשולחן גריפינדור משחקת עם האוכל שלה באי חשק.
בארוחת הבוקר לא היה רועש במיוחד. רוב התלמידים רגזו על המערכת המלאה ועל המורים. סופי הייתה די מרוצה, היא אהבה את כל המקצועות שלה והמערכת הסתדרה לה מצוין בראש. היא גם בחרה קורס נוסף של גילוי עתידות. תמיד רצתה לנבא את העתיד והתרגשה לקראת השיעור למרות זאת אף אחד מחבריה לא בחר בו והיא הלכה אליו לבדה.

השיעור הראשון של סופי היה שינוי צורה, סופי ממש אהבה לשנות את צורתה. בחופש היא כמעט הצליחה לשנות את צורתה לצורת ההפטרונוס שלה.
אך איבדה ריכוז כשאמה הפילה צלחת.
מאז שאבא שלה עזב לפני שלושה שבועות היא לא תירגלה בכלל.
"כולם לשבת קדימה, קדימה." מקגונגל זירזה את התלמידים.
"אוה לא, מר בלק אתה לא יושב עם מר פוטר." מקגונגל הורתה לסיריוס לעצור במקומו.
"אוי נו באמת פרופסור. בבקשה ?" למה הוא עושה פרצוף כלב ? איזה ילד קטן.
"תשב ליד גברת טאקול." פרצוף כלב ! עכשיו ! מה פתאום שישב לידי ? נו באמת, זה הדבר האחרון שאני צריכה.
"אוקי." תפסיק להיות מאושר.
"אז, מותר לי להיות קרוב אליך בעשר ס"מ?" `אוש הוא מעצבן.` חשבה סופי באנחה.
"סיריוס, באמת חשוב לי להקשיב בשיעור, אל תדבר איתי." זאת הייתה האמת לאמיתה, סופי כ"כ פחדה לפגר בחומר. זה היה הדבר היחיד שהיה חסר לה.
הדבר שהיא הכי רצתה זה רק את חופשת חג המולד ואת הבית.

"היום נזכיר לעצמנו קצת את החומר של שנה שעברה, קדימה לתרגל את ההפיכה הצורה שלכם." כולם נעמדו והלכו לאמצע הכיתה. סופי הלכה לפינת הכיתה ועשתה קסם חוסם רעש.
`אוקי סופי, להתרכז את יכולה.` סופי התרכזה וחשבה על ההפטרונוס שלה. היא והעמקה בכל חלק בדמות, היא הרגישה לאט לאט את השינוי מתחיל לכול בה, בהתחלה מהבפנים, חשיבה דומה לחתול. היא התרכזה כ"כ.
היא המשיכה להתרכז, ולא פתחה את עיניה אפילו לא לשניה.
כאב בפרקים שלה התחיל, אבא שלה סיפר לה שזה קורא בפעם הראשונה. הכאב היה פשוט בלתי נסבל והיא נפלה על הרצפה מחוסרת הכרה.
"סופי !" קראה מינוורה, אבל סופי לא שמעה בגלל הלחש חוסם הרעש. מקגונגל התקרבה והתיישבה לידה, היא קראה לאחת התלמידים שישמור עליה והיא תלך להזעיק את מאדם פומפרי, כשלא התייחסו אליה הבינה שיש לחש סיבבן. היא ביטלה את הלחש וקראה לנערה שתשמור עליה ויצאה מהכיתה.
"זוזי" קרא סיריוס. הוא הרים את סופי ויצאה איתה מהכיתה.
"בלק ! מה אתה חושב שאתה עושה ?" צעקה מקגונגל.
"מה?.." סופי פתחה את עייניה לאט, "איפה אני ?" שאלה.
"סופי ! את בסדר ? מאדם פומפרי בדרך אל תדאגי." מינוורה התקרבה אל סיריוס המחזיק בזרועותיו את סופי.
"כל המפרקים שלי כואבים, אני לא יכולה לזוז." התייפחה סופי.
"ברור ! אני לא ביקשתי שתשני צורה, ביקשתי שתתרגלי את צורת הפטרונוס שלך בלבד !" מקגונגל הייתה מעוצבנת ומודאגת.
"את בסדר ?" שאל סיריוס. רק עכשיו שמה לב סופי שהיא הייתה בזרועותיו.
`כמובן אני לא יכולה לרחף.` חשבה.
"לא, אבל אני בטוחה שאני יהיה. אבא שלי סיפר לי שזה כואב, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה."
"יהיה בסדר." הרגיע סיריוס.
"מאדם פומפרי ! מזל שהגעת. לקחת אותה למרפאה ?" קראה מקגונגל כשראתה שפומפרי מתקרבת.
"היא זזה ?" שאלה מיד פומפרי.
"היא הזיזה טיפה את הראש." ענתה מינוורה.
"מעולה, זה אומר שלא נגרם שום נזק." סופי שמעה את אנחת ההקלה של סיריוס והסמיקה.
"אני בסדר באמת, אתה יכול להניח אותי."
"בשום פנים ואופן ! קדימה בלק, קח אותה לחדר האחות. אני צריכה לשאול את פרופסור מקגונגל כמה שאלות. קדימה צ`אפ צ`אפ."
סיריוס התחיל ללכת לכיוון כלשהו סופי לא טרחה להסתכל. היא הסתכלה בפניו, הן היו מדאגות. ישר הרגישה רגשות אשמה על הבוקר, היא יכלה להיות יותר נחמדה.
"אני מצטערת." לחשה.
"על זה שהתעלפת באמצע הכיתה ? בואי כל יום בכיף." סופי ציחקקה בעיפות.
"לא טיפשון, על היום בבוקר, הייתי די תוקפנית. מצטערת."
"אני חייב להודות שאני לא רגיל לזה, את נראה לי הבחורה הראשונה שדחתה אותי. ואני גם חייב להגיד שאני לא מבין. באמת שלא, אפילו שמתי דוארדוראנט היום בבוקר." סופי צחקה.
 "כנראה שלא מספיק." הוא נבח מצחוק.
"קדימה הגענו." הוא הניח אותה על אחת המיטות.
"טוב, כדי שאני יחזור לשיעור לפני שמקגונגל תתעצבן. תרגשי טוב." והוא הלך, בלי להביט לאחור. סופי התכסתה מתחת לשמיכה וחיכתה לפומפרי.
"מה שלומך ?" נכנסה גברת פומפרי והלכה לעברה.
"אני בסדר באמת.-" " את תיהיה בסדר אחרי שתשתי את השיקוי שלי. הלילה את ישנה כאן." סופי נאנחה והתכרבלה לתוך המיטה.
"קדימה לשתות." סופי שתתה הכל. ומיד רצתה להוציא הכל חזרה. מאדם פומפרי הייתה מוכנה וחסמה לסופי את הפה.
"למה תרופות של קוסמים כ"כ מגעילות ?" שאלה סופי בחלחול.
"אין מה לעשות. עכשיו לישון." עם זה לסופי לא הייתה בעיה. היא התכסתה ועצמה עיינים, וישר נרדמה.
"ברוכה הבאה." פיה קטנה וזעירה התעופפה ליד סופי. "איפה אני?" שאלה סופי, אך הפיה רק צחקה והמשיכה האלה. "חכי ! חכי ! לאן את הולכת ?" קראה סופי היא התחילה לרוץ אחרי הפיה אך איבדה אותה ונפלה. היא שמעה פתאום קול צחוק, ועוד אחד מצטרף, "מי שם ? ענו לי !" סופי נלחצה. היא חיפשה את מקור הצחוק אבל לא ראתה דבר,רק חושך מוחלט. רוח נישבה על פניה רוח קרירה כזאת, כמו שיש לפני סערה, עלים פגעו בגופה וחול עף לעיניה והקשה על ראיתה, היא התחילה לרוץ, היא לא ידעה לאן אבל הייתה לה הרגשה שהיא צריכה ללכת מהמקום שהיא נמצאת בו. הצחוק התחזק, היא רצה לכיוון השני אך פגעה בקיר לבנים ונפלה לרצפה, יד אפורה ומתה הרימה את פרצופה, היא קירבה את שפתיה. סופי עצמה את עיניה בפחד, פתאום ראתה בין הריסים אור כסוף, חיה זהובה כלשהי קפצה והרחיקה את הדבר המתועב והמת. אבל אז בשקט המוחלט פתאום ברחה בפחד. סופי הסתכלה לצדדים, רעשי  עלים נדרכים נשמעו מכל מקום, הם סוגרים עליה. היא מחפשת דרך מילוט בחושך, או משהו ואז, היא רואה אור, אבל אחר. ונופלת לרצפה. היא מחפשת את דרכה דרך העלים של השלכת.
"סופיה, בואי. בואי." הרצפה רועדת מתחת לרגליה, היא נעמדת. היא מסתכלת לכל כיוון. והקול ממשיך לקרוא לה..
"סופי, סופי קומי."
"אההה !! לך ממני לך !" סופי התעוררה בועטת וצורחת.
"תרגיעי, סופי אני ילך אם את רוצה, תרגעי !" סופי נרגעת, מבט מפוחד נראה בעייניה. היא מסתכלת, ופורצת בבכי.
"סופי ? סופי ? מה קרה ? את בסדר ?" סיריוס התיישב לידה על המיטה וחיבק אותה, ליטף והרגיע.
"הסיוט הזה לא מפסיק ! בבקשה תעזור לי ! אני לא יכולה יותר ! די, תעשה שזה יפסיק. בבקשה, אני מתחננת." סופי בכתה היא הייתה מבוהלת.
`מה קורה לי ? למה אני כל הזמן חולמת את הסיוט האלה ? מי קורא לי ? שמישהו יגיד לי מה קורה ! אני לא יכולה יותר.`
"הכל יהיה בסדר, אל תדאגי. אני כאן. אל תדאגי." סופי המשיכה להתייפח.
"אני לא יכולה, אני נשבעת לך שאני לא יכולה."
"מה קרה ?" סופי הנהנה לשלילה במהירות, פוחדת.
"זה בסדר, תסמכי עלי. הכל יהיה בסדר. בבקשה, אני דואג לך." הוא הרים את ראשה וחבק אותו בידיו. הוא הביט בעייניה, היא פחדה. זה הדאיג אותו.
"תסמכי עלי. בבקשה." התחנן.
"זה סיוט, הוא חוזר על עצמו. הם רודפים אחרי,  ואני לא מצליחה לברוח ! אני לא רואה אותם, הם בכל מקום. אוי סיריוס זה זוועתי. אני לא יכולה ככה, אני פוחדת לעצום עיינים ולראות שוב את הידים המתות האלה שמחזיקות אותי, אני כ"כ פוחדת. כ"כ. פוחדת. תעזור לי בבקשה. אני מתחננת." סיריוס חיבק אותה חזק.
"אל תדאגי. זה רק חלום, זה יעבור-" " לא ! אתה לא מבין, אני מרגישה כאילו שזה קורה ! זה הולך לקרות סיריוס, אני יודעת. אני מרגישה את זה. בבקשה, אל תפקפק בזה. אני יודעת על מה אני מדברת. אתה חייב להאמין לי, זה יקרה. הכל כ"כ חשוך ומעורפל, אני לא יודעת איפה אני או עם מי אני. אבל אתה חייב לעזור לי סיריוס. אני פוחדת, כ"כ פוחדת." סיריוס הסתכל בעינייה המפוחדות, הוא לא ידע מה לעשות. מה שאמרה היה מטורף לגמרי. לחלום על העתיד ? זה סתם שטות שהמוגלגים המציאו. הצוענים, כדי להרוויח כסף. איך יאמין לזה ? אבל בעינייה זה נראה כ"כ אמיתי. כ"כ קרוב.
"את צריכה מנוחה לכי לישון-" " לא, אל תכריח אותי לעצום עיניים. אני לא חולמת על שום דבר מאז הפעם הראשונה שחלמתי את זה. בבקשה לא."
"מתי הייתה הפעם הראשונה שחלמת את זה?" שאל סיריוס.
"בלילה של הנסיעה להוגורטס. אתה חושב שזה קשור ?"
"אני חושב שאת צריכה לדבר עם דמבלדור. אני יבקש מפומפרי שתשחרר אותך בשביל שיחה עם דמבלדור." סופי הנהנה ולחשה תודה. סיריוס נישק את ידה והלך למשרד של מאדם פומפרי.
סופי הסתכלה אל החלון המשקיף למשרד של פומפרי, היא ראתה את סיריוס ופומפרי מדברים, הם השתמשו הרבה בידים והיא הבינה שהם רבים.
היא רצתה לצעוק להם שיפסיקו ושיתנו לה לדבר עם דמבלדור אבל לא מצאה את הכוח לכך.
"מאדם פומפרי, אין סיבה לריב. אני במילא צריך לדבר עם סופ, הודה אם תשאירו אותנו לבד." דמבלדור נכנס ובמבט החכם שלו הצליח להוציא גם את סיריוס וגם את מאדם פומפרי שלא יכלה שלא להוסיף "לא מכבדים את מה שאני אומרת, הילדה צריכה לנוח."
"דמבי, אני לא יודעת מה לעשות. אתה חייב לעזור לי." דמבלדור התקרב וישב ליד סופי על הכיסא.
"מה קרה ? ספרי לי."
"יש לי סיוט זוועתי. אני חולמת אותו מאז הלילה של הנסיעה להוגורטס." סופי נלחצה, היא לא ידעה איך להסביר את החלום, הוא היה מוזר ומפחיד.
"מה היה בסיוט הזה ?" שאל דמבלדור. הוא היה רגוע, הפנים שלו הרגיעו את סופי.
"בהתחלה אני פוגשת פיה, היא אומרת לי ברוכה הבאה. אני שואלת אותה לאן, והיא מצחקקת ובורחת. אני רודפת אחריה ואומרת לה לעצור, שתחכה לי. אבל היא לא עוצרת. בסוף אני מאבדת אותה. פתאום אני שומעת צחוק, ועוד אחד, ועוד אחד. אני שואלת מי שם אבל הצחוק רק מתגבר.
רוח קרה מתחילה לנשב עלי עלים פוגעים בי וחול נכנס לי לעיניים. אני מבינה שמשהו לא בסדר אז אני מתחילה לרוץ, לברוח, אבל הצחוק מתגבר. אז אני בורחת לכיוון השני, אני נתקעת בקיר לבנים. ואז יד מתה, ורקובה מרימה לי את הפרצוף אל השפתיים שלה, אני עוצמת עיניים אבל בין הריסים אני רואה אור כסוף, בסוג של חיה כלשהיא שאני לא מצליחה לזהות. היא מבריחה את היצור המת, אבל פתאום היא נבהלת ובורחת. ואז, אני שומעת עלים נדרכים מכל כיוון. הם סוגרים עלי. אני מנסה לברוח בחושך, ופתאום אני רואה אור אחר. ואני נופלת. אני מנסה לגשש את דרכי בין העלים היבשים ואני שומעת `סופיה בואי, בואי`הרצפה רועדת מתחתי  אני נעמדת, אני מסתכלת לכל כיוון והקול ממשיך לקרוא לי. ואז סיריוס העיר אותי. כל פעם החלום ממשיך קצת. דמבי, זה היה כ"כ מפחיד !" היא סיימה את הסיפור כולה רועדת.
"מאוד מפחיד, את אומרת שמדובר בחלום ?" שאל דמבלדור.
"לא ! אני בטוחה שזה קורה ! או הולך לקרות, אני לא יודעת. אבל זה אמיתי דמבי. אתה חייב להאמין לי, בבקשה. אני חייבת שתאמין לי, אני חייבת."
דמעות מלוחות ירדו מעינייה של סופי, הן הרטיבו על לחייה. היא התחננה בעינייה שדמבלדור יאמין לה.
"אתה מאמין לי?" שאלה בחשש.
 "אני מאמין." סופי חייכה והוציא הנאחת הקלה.
"תודה, תודה דמבי. תודה באמת. אבל בבקשה, מה אני עושה עכשיו ? תעזור לי!" היא התייפחה.
"אני לא מבין בניבוי עתיד כ"כ אבל פרופסור דרידוני בטח תדע מה לעשות. יש לך שיעור איתה מחר לא?" סופי הנהנה.
"תבקשי ממנה עזרה. היא תעזור לך." סופי הנהנה שוב.
"עכשיו, את צריכה לנוח." אמר דמבלדור מתרומם.
" אני לא יכולה, כל פעם שאני עוצמת עיניים הכל מתחיל מחדש." התלוננה סופי בחוסר אונים.
"אני יודע שזה מפחיד, אבל אמרת שכל פעם זה ממשיך קצת נכון ?" סופי הנהנה. "אם תישני, יהיה לנו יותר פרטים. זה יעזור להבין מה קורה. אבל אם את רוצה את יכולה לחכות קצת. ואני מאשר לך לישון במעונות שלך. " סופי הנהנה.
היא הורידה את השמיכה ממנה. וירדה מהמיטה.
היא התחילה לנעול את נעליה כששמעה את ההתנגדות המוחלטת של מאדם פומפרי לכך שתעזוב את המרפאה.
"זה בלתי אפשרי אלבוס. היא צריכה מנוחה. כולם יקפצו עליה שם, ישאלו אם היא בסדר. היא לא מוכנה. היא עדין תשושה. מרלין היא התעלפה לני 10 שעות בלבד דמבלדור." 
סופי קשרה נעל אחרת והתחילה לנעול את השניה.
"אני יודע פומפרי. אני יודע. אבל תאמיני לי, בת דודתי חזקה. היא יודעת להתמודד עם כאלו מצבים מצוין. זה בדיוק מה שהיא צריכה. להיות כלואה כאן לא יעשה לה טוב. ואני בטוח שלמר בלק לא יהיה אכפת להשגיח עליה, נכון ?"
"בהחלט פרופסור דמבלדור. אתה יכול לסמוך עלי."
סופי שמעה את המאדם רוגזת וננסת לחדר.
"את משוחררת למרות שזה ממש לא לרוחי." אמרה ברוגז ונכנסה למשרדה.

"סופ, מר בלק כאן יעזור לך. אם את צריכה משהו לכי אליו, אוקי?" סופי הנהנה.
דמבלדור יצא. "תודה שאתה עוזר והכל, אבל זה באמת לא נחוץ. אני יסתדר.-" "סופי, לפני שניה אחת בדיוק את בכית ובעטת בי כמו חיה. את לא בסדר. ואני רוצה לעזור." סופי חייכה.
"בואי, נלך." הם יצאו מהמרפאה. והתחילו ללכת לכיוון גרם המדרגות שהוביל למגדל גיפינדור.
"מה בעצם היה בחלום שלך ?" שאל סיריוס.
"סיוט, ואני ממש מעדיפה לא לדבר על זה." תיקנה סופי.
 "זה היה כ"כ אמיתי ?"
"כמו החיים, כמו הרגע הזה ממש. הכל." אמרה סופי.
"אני מבין, פעם היה לי סיוט שלושה חודשים על המשפחה שלי, על מה שהם עשו לי. רק שאז ידעתי מה קורה. ואת לא." אמר סיריוס, הוא השפיל את מבטו והסתכל על הכול חוץ מעליה.
"מה קרה עם המשפחה שלך סיריוס ?" שאלה סופי. סיריוס הסתכל עליה, עיניו צרבו מדמעות שהחזיק. סופי עצרה אותו וחיבקה אותו.
"זה בסדר. זה יגמר מתישהו, אני מקווה." אמרה סופי, גם לסיריוס וגם לעצמה. היא לא הודתה בפני אף אחד אבל היא התגעגעה לאבא שלה. ללשחק איתו כל שבת כדורגל, לקפוץ בטרמפולינה, לנגן בגיטרה,לראות סרטים ולצחוק. היא אהבה את אמא שלה, מאוד. אבל עם אבא שלה זה היה שונה, הוא היה ההורה הפחות אחראי, היותר כיפי. ועכשיו זה פשוט חסר. כי אמא שלה אף פעם לא תוכל להיות אבא שלה, וזה טוב. כי היא אוהבת את אמא שלה מאוד, בלעדיה היא הייתה מתאבדת.

זה כבר נגמר. אין לי יותר שום קשר איתם. זה נגמר." סיריוס ניתק אותה מהחיבוק, היה לו פרצוף אגראסיבי, כיאלו רצה לתת לכל אחד ממשפחתו אגרוף בפרצוף.
"אתה בסדר ?" הוא הנהן.
"בואי, דמבלדור אמר שאת צריכה לנוח. וזה גם היה התנאי של פומפרי." סופי הנהנה.
למועדון הם הלכו בשתיקה. היא ידעה שברגע שיפרדו סיריוס יחפש לו מקום בו יהיה בודד ויבכה, היא הכירה את זה מעצמה.
והיא ידעה שכל מילה שלה יכולה לגרום לו לבכות ממש עכשיו.
"סיסמא ?" "ביצי דרקון." אמר סיריוס. הם נכנסו למועדון.
"תודה סיריוס." הוא רק הנהן ויצא מחור התמונה. כל הדרך מהחור וגרם המדרגות של הבנות סופי הלוותה במבטים.
"סופי !" קראה ג`ורג`י ברגע שהיא נכנסה לחדר.
"את בסדר?? מאדם פומפרי לא נתנה לנו להיכנס. איך את מרגישה ?" שאלה,
היא הדריכה אותה למיטה והושיבה אותה והתיישבה אף היא.
"הרבה יותר טוב, סתם מאמץ יתר. אני רק רוצה לישון ולאגור כוחות למחר."
"את לא הולכת לאכול ?" שאלה לילי. "זה לא בריא, בואי רק לארוחת הערב. קדימה."
סופי הנהנה באי חשק.
"אני הולכת להתקלח." היא נכנסה לאמבט והתקלחה בזריזות. לבשה גלימה ויצאה מחדר האמבט.
"הולכים?" שאלה,
אליס הנהנה ואחזה בידה. הן ירדו למטה.
"סופי, את מרגישה טוב ? שמענו מה קרה לך מרלין איזה מלחיץ."
שתי נערות שסופי לא הכירה ניגשו אליה. היא הודתה להן על דאגתן ואמרה שהיא בסדר גמור.
הבנות נכנסו לאולם הגדול וישבו ביחד בשולחן גריפינדור.
"הי סופי, איך את ?" זה היה ג`יימס, היא הופתעה שהוא בכלל ידע את שמה.
"יותר טוב אם לא היית מדבר איתה." לחשה לילי ורק סופי שמעה.
"אני בסדר תודה." סופי אכלה במהירות, כל הארוחה כולם דיברו על מה שקרה לה ושאלו אם היא בסדר.
"טוב, אני שבעה. אני הולכת לחדר לישון." 

סופי קמה ועלתה למועדון גריפינדור. היא תיישבה ליד האח וחיממה את הידים שלה.
"הי." היא הסתובבה בבהלה וגילתה נער בלונדני עם עיניים ירוקות אפורות.
"הי." היא אמרה. הנער התקרב והתיישב לידה.
"את הבת דודה של דמבלדור? זאת שהתעלפה בשינוי צורה נכון?"
סופי הנהנה נבוכות.
"גם לי זה קרה, שנה שעברה, שיעור אחרון. איזה כאבים הדבר הזה." סופי הנהנה.
"דייויד אוקרנו." הוא הושיט את ידו לליחצת יד.
"סופי טאקול." אמרה לוחצת את ידו.
"נעים להכיר." סופי חייכה.
"איזה בית ספר היית קודם ? בבובאטון ?"
"למדתי בבית, עם אבא שלי." הסבירה.
"מה הוא לא מורה טוב אז באת לדוד שלך ?" צחק.
"ת`אמת שהוא ברח מהבית. הוא דווקא היה מורה טוב."
הוא הפסיק לצחוק והתחיל להסמיק.
מצטער, כדי שאני ילך.-" " זה בסדר. אני לא נעלבת או משהו כזה." אמרה סופי.
"לא באמת כדי שאני ילך. היה נעים להכיר אותך סופי." הוא אמר לה והלך.
סופי חפרה את ראשה בין כפות ידיה והחליטה ללכת לישון.

`אני יודעת שדמבי לא יאהב את זה אבל אני לא יכולה לחלום את החלום הזה עוד פעם.` חשבה.
היא השתמשה בקסם ישן שאבא שלה הפעיל עליה שהייתה קטנה וחלמה סיוטים. "סנורבלוקה." היא הטה את השרביט אל ראשה,ואז הניחה את השרביט על השידה.
היא כבתה את האור נכנסה למיטה וסגרה הווילונות סביב מיטתה.
"לילה טוב סופי." ונרדמה.

*_*_*בוקר*_*_*

סופי קמה ומתחה את הידים.
היא פתחה את ווילונות המיטה והחלה להתלבש. היא שמה את הגלימה והלכה לצחצח שיינים ולסרק את שערה.
"בוקר." בירכה סופי את ג`ורג`י כשנכנסה לחדר האמבט.
"בוקר," הופתעה ג`ורג`י ממצב הרוח הטוב של סופי. "לך יש מצב רוח טוב." אמרה.
"כן, אני לא מתנגדת לזה." לבסוף גם אליס לילי וקיי התעוררו. קיי התרחקה מהן כמה שיכלה כיאלו היו איזה מחלה מסוכנת.
כשלילי ואליס סימו גם הן להתכונן הן ירדו למטה לאולם הגדול.
הן ישבו בשולחן גריפינדור. סופי אכלה בשובע, דיברה עם אנשים היה לה מצב רוח טוב.
היום אמה אמורה לשלוח לה מכתב.
"יש לך מצב רוח טוב אה?" אמר רמוס
"מנסה כמה שיותר." ענתה סופי מחייכת.
"סופ, מה יש לך שיעור ראשון ?"
"אממ, גילוי עתידות. לך אליס ?" שאלה בחזרה.
"אוי, יש לי שעה חופשית ולאף אחד אין חוץ ממני.-" "לי יש." אמר רמוס.
אליס מיד הסמיקה. האהבה הברורה שלה לרמוס הייתה תמימה וחמודה.
"טוב אני זזתי" אמרה סופי וקמה מן השולחן.

סופי עלתה במדרגות עגולות אל המגדל הצפוני ילדים עלו לפניה ואחריה בהבעת
יאוש עמוקה.
לרגע חשבה סופי `אולי אני לא צריכה ללכת לקורס?`
אך כבר היה מאוחר מדי הפרופסור דרידוני כבר הכניסה אותה ביד נוקשה את תוך החדר.
היא הורתה לה לשבת ליד שני ילדים אומללים ומסכנים.
ליד כל כיסא הייתה מונחת כוס תה.
פרופסור דרידוני הורתה להם לשתות אותה, סופי רגזה מכוון ששנאה תה, אבל שתתה מתוך סקרנות. כשסיימה לשתות היה לה מין סמל המורכב מכמה משולשים ושלוש נקודות, הסמל לא היה מוכר לה. דרידוני אמרה לתלמידים לפתוח בעמוד 265-286 בספר ולחפש את הסימן שלהם. אחרי שלוש פעמיים שסופי דפדפה בין העמודים ולא מצא את אותה הסמל שצויר בכוסה היא קראה לדרידוני.
"מה פתאום הוא לא שם ? זה הבסיס של כל ניבוי עתידות בכוס תה. תביאי לי את הכוס." סופי הגישה לפרופסור את הכוס מבט אחד בפנים הכוס והיא נשמטה מידיה של דרידוני ונשברה לרסיסים על הרצפה
"זה סמל הבוקר ההוא.."

הפרק הקודם