מתוסבך

היום שלאחר מכן עבר על ערן כמו סרט מוזר. הוא הגיע לכיתה, עצבני וזעוף. השיער שלו היה מבולגן ולא מסורק, חולצתו היה מוכתמת והוא נעל בטעות נעליים שקטנות עליו. הוא התיישב בכבדות ליד ליאור, שהביטה בו בעיניים מסוקרנות.

"קרה משהו?" היא שאלה. 

"עזבי." ערן נענע בראשו. "עדיף שלא תדעי."

"למה? תספר לי." ליאור הניחה ידה על ידו, והוא הרים אליה ראש, מותפע. הוא לא יספר לה. הוא לא יספר לילדה שהכיר השבוע את כל הסיפור. זה יהיה הזוי ומוזר. 

"לא עכשיו." הוא קם במבוכה. "אני צריך לשירותים..."

"אל תאחר לשיעור," אמרה ליאור, "בזמן שאתה בוכה בשירותים."

ערן אפילו לא טרח לענות לה. הוא פשוט הלך, לופת את שערו ובועט בקירות המסדרון. הוא רצה לספר למישהו. הוא באמת הרגיש דחף לספר. וסוף סוף יש מישהו שמתעניין.... בת שהכיר השבוע. והוא רוצה לספר לה. זה לא הגיוני. 

"עכשיו תספר לי." ליאור תפסה בזרועו של ערן כשעמדו מחוץ לשער בסוף היום. "כל היום היה נראה שאתה כמעט בוכה. אז אם לא תספר למישהו - "

"תקשיבי, הכרתי אותך לפני יומיים. תרגעי." הוא משך את זרועו , אפילו שמגע ידה היה חמים.

"זה לא קשור בכלל, יא קרצייה. אמרו לך שיש לך אופי קשה?"

"לא. אף אחד לא טרח. תודה." הוא החל לצעוד על המדרכה.

"בכיף." היא צעדה לידו. "ואני רק מנסה לעזור, ערן - "

"למה, את מרחמת עליי?" התרגז ערן. "ערן העצבני והאומלל שאין לו חברים, הא? טוב, אז - "

"תסתום ת'פה שלך. זה לא קשור." 

"אז למה זה כן קשור?" נעץ בה ערן את עיניו ונעצר. 

היא גם נעצרה. "אני..." היא נענעה בראשה. "כלום. רציתי לעזור לך כי חשבתי שקרה משהו. אבל אם אתה לא רוצה לספר, אני אלך."

"את לא צריכה ללכת בגלל זה." הוא המשיך לצעוד. "רק כי אני לא מספר לך משהו."

"אה, לא הייתי הולכת בגלל זה, ערני המטומטם, אלא בגלל שאתה מתנהג כאילו אני איזה מטרד."

ערן גלגל עיניים. נכון, היא הייתה נחמדה והוא היה גס-רוח. אבל הוא באמת חושב שהיא ילדה בסדר. 

"מצטער," הוא פלט. 

"יופי. כל הכבוד, ילד גדול. רוצה ללכת לאכול גלידה?"

"אין לי כסף."

"דודה ליאור תשלם."

כעבור שבוע מייסר, ערן מצא את עצמו יושב בהפסקה על ספסל מתפרק בחצר התיכון ומספר לליאור הכל. 

"אאוץ'," אמרה ליאור. "אבל, הי, אולי אני אהיה איתך כשאחים שלך ואאמא שלך יבואו?"

"מה שתגידי." ערן משך בכתיפיו, אך ליבו דפק קצת יותר מהר מאשר מקודם. 

הזמן חלף כמו רוח. עבר חודש. הוא קיבל מאמא שלו הודעה שהם יגיעו בסביבות הערב. הוא וליאור ישבו בחדר שלו על המיטה שלו וחיכו.

"יש פה ריח של זיעה," אמרה ליאור. 

"כן, טוב, אני בן." הוא חייך. 

"אתה יודע מה מוזר?" ליאור שיחקה עם הקלף שעל צווארה. 

"אני?"

"לא, דביל. זה שהצלחתי להתחבר עם הילד הכי מתוסכל וממורמר בכיתה ואילצתי אותו לחייך ולצחוק. ולחבב אותי."

"תמחקי את הדבר האחרון."

"תשתוק. "

ערן חייך לעצמו חיוך קטן והתבונן בפניה של ליאור. היו לה שפתיים מלאות. הוא רצה לגעת בהן, רק כדי להרגיש עד כמה הן רכות תחת אצבעו. 

אוי תפסיק. 

אך הוא שילב את אצבעותיו באצבעותיה של ליאור בהיסוס. 

ליאור הביטה באצבעותיהם רגע ואז הביטה בערן. הפנים שלו היו תמוהות ונבוכות. היא משכה את ידה. "אני - "

ערן השפיל את ראשו. מטומטם אחד! הוא חשב. הוא רצה לברוח. איזה מפגר! מה הוא עושה - 

"מישהו מצלצל בדלת!" קראה ליאור. הם רצו אל הדלת וערן נעצר מולה. 

"תפתח את הדלת" אמרה ליאור מאחוריו. 

"אני לא מסוגל." קולו רעד. הוא בלע רוק. שם, מאחורי הדלת הזאת, עומדת אימו. הוא שונא אותה. הוא כועס. הוא מתגעגע. הוא אוהב. הוא לא יודע מה הוא רוצה. לחבק אותה, או להעיף אותה מעל פניו. הוא נשם נשימה עמוקה ופתח באיטיות את הדלת. 

הדבר הראשון שראה זה מפל שיער בהיר, ואז חיוך מוכר עד כאב. ועיניים יפות מלאות דמעות. עיניו התמלאו גם הן דמעות כשאמו חיבקה אותו בדממה. כתיפיה רעדו. הוא ניסה להשתלט על עצמו. 

כשהיא שיחררה אותו ומחתה את עיניה, הוא ראה אותם. נער ונערה שנראים קטנים ממנו בשנה-שנתיים, ללא ספק תאומים. 

הם לא היו דומים בכלל לערן. להם היה עור לבן לגמרי, עיניים חומות ושיער שחור. עצמות לחייהם היו גבוהות ושפתיהם אדומות. הם לבשו ג'ינסים זהים. הבת לבשה חולצה אדומה עם כיתוב שחור, והנער לבש חולצה עם סמל של קבוצת בדורסל. 

"ערן..." אמו הביטה בו בהתרגשות. 

הוא שתק. 

"תכיר אלו הם אחייך... הם קטנים ממך בכמעט שנתיים.... הבת היא שיר והבן הוא אדם."

אדם ושיר שתקו שניהם. 

ערן הרים יד בהיסוס. "היי."

אדם חייך חיוך קטן. "היי גם לך, בן אבוד." היה לו מבטא אמריקאי קל. 

"אל תתייחס לבדיחות הסתומות של אדם," אמרה שיר. "הי, מי זאת?" היא הצביעה על ליאור שעמדה מאחורה, מובכת. 

ערן שכח ממנה לגמרי. 

"ידידה שלי," הוא אמר. 

"אמ..." אדם חייך והרים אליו גבות כמה פעמים. ערן לא יכל שלא לצחוק. 

"איך הוא במיטה?" שאל אדם את ליאור. 

"אדם!" נזפה אימו, ואז חייכה בהתנצלות לליאור. ליאור השיבה חיוך מהוסס. 

"אולי כדאי שנדבר על הכל... בפנים..." אמרה אמו של ערן. 

"כן, ברור," מלמל ערן. מאושר. מבולבל. אבוד. 

"אה... אני אלך. גם מתוך נימוס וגם כי אני ועומר הולכים לסרט... אז..."

"אה." ערן דווקא קיווה שהיא תשאר. "רגע, את ועומר הולכים לסרט?!"

"כן, למה לא?" ליאור הרימה גבה. "נדבר אחר כך, ערן. ביי! ביי אמא של ערן ואחים שלו! היה נעים להכיר!"

היא חלפה על פניהם והלכה. 

אמו ואחיו של ערן נכנסו וסגרו את הדלת, אך מחשבתו הייתה טרודה בעינין ליאור . נכון, היא ועומר בילו המון זמן ביחד, אבל... אבל ערן מספר לה הכל! טוב, בטח הם סתם הלכים לסרט בתור ידידים... הוא חייך בהיסוס אל משפחתו החדשה, ופנה להתיישב לידם על הספה ולפתוח דף חדש.

הפרק הקודם		הפרק הבא