הצייד

קרוב לוודאי שבפרק זה יהיו שגיאות מקלדת,כי אני כותב מהטלפון.

ג'ף שוחרר מהאזיקים שכבלו אותו.

"לך." קרא לו ראש העיר.

"לך חזרה לבניין.שומרים,לוו אותו.אם יעשה בעיות, הרגו אותו."

לפני שהעלה את הקוסמים לגרדום, הם התחננו,צרחו,שלא יעשה את זה.

צרחותיהם היו כמוזיקה לאוזניו.

הוא חייך.

עכשיו יתחיל המוות... חשב לעצמו בחיוך.

 נקודת מבט-רייצ'ל

היא וג'ון, שותפה למשימה, התעתקו לאחד מרחובות לונדון.

"איפה זה??" שאלה רייצ'ל.

הם שמעו המולה מאחד מהרחובות.

רייצ'ל רצה כל עוד כוחה בה לעבר המקום, שנתגלה ככיכר העיר.

שם עמדו הרבה אנשים והריעו, אל מול...

לא.

זה לא יכול להיות.

עיניה סקרו בבהלה את מה שניסו להסתיר.

"לא!!!! לא!!!!" היא צרחה, מאבדת את העשתונות.

היא שמעה לידה גם את צרחתו של ג'ון, יגונו, הכאב הבלתי-יתואר שלו.

נדמה שהזמן עצר מלכת.

עיניה,האדומות והדומעות, הביטו באחיה הקטן,בן ה-12,נשרף למוות

"טים!!!"

היא התמוטטה, בכתה, אוחזת בראשה ומטלטלת אותו בחוזקה.

צרחתה כמעט וגברה על כל ההמון, כל הכאב,הכעס והצער, התפרצו ממנה בצרחה הזו.

ואז היא הבינה.

אחיה מת.

היא וג'ון לא הספיקו להגיע בזמן.

אם הם היו מעט מהירים יותר, אם היו מגיעים לפני המוות.

 לפתע יד אחזה בה.

היא ראתה את ג'ון, אבל וכאב חקוקים בפניו.

 הוא התעתק איתה אל יער, ליד כפרו של ג'ון.

מוחה היה מסוחרר, היא חבטה בג'ון בזעם, צרחה עליו, נדמה שאין יותר דמעות בעיניה בכדי שיצאו.

"תירגעי." אמר ג'ון,קולו חלוש .

"בבקשה."

הוא ישב על האדמה והביט בקהות חושים,פניו אטומות.

היא הבינה.

הוא ניסה להיות חזק,למענה.

להראות שאינו נשבר.

שהוא חזק בשבילה, בשביל הנערה שפגש לפני פחות מחצי שעה.

אך עיניו הביעו הכול.

את הצער,הזעם,הכאב.

היא התיישבה לידו.

"סליחה."

קולה היה צרוד מרוב צרחות.

"זה בסדר."

היא ניסתה לשמור על טיפת הכבוד העצמי שנשארה לה,אך גם זו יצאה החוצה בדמעה נוספת.

"למה הם שונאים אותנו,מה עשינו? למה המוגלגים עושים את כל זה?"

הוא שתק.

אך באותם רגעים של חולשה וכאב, היא החליטה משהו:

היא תגרום למוגלגים לשלם על מה שעשו.

היא תמצא את האחראי לכך, ותהרוג אותו,היא תעשה שיהיה שקט בעולם.

ואם היא צריכה למות בשביל זה,היא תמות.

כי צורך חדש נרקם אצלה,הצורך שהצליח לגבור על היגון והאבל.

הצורך לנקמה.

הפרק הקודם		הפרק הבא