זיכרונות אבודים

הארי ישב על כיסא קטן ועצם את עיניו.

הרופאה שמולו כיוונה אליו את מקל ה“קסם” שלה, ומילמלה. הארי רצה לצעוק שהם משוגעים, שהוא פשוט טיפה זקן ושלא צריך לעשות עיניין, אבל הוא הרגיש שזה חשוב. הוא ניסה לחשוב. את מי הוא מכיר? מה הוא זוכר? אבל בכל פעם שחשב עלה במוחו הבזק לבן, הבזק ירוק וצרחה. לפעמים הוא ממש הרגיש משהו מוזר, כאילו יש בו כוח ניסתר, אבל זה חלף מהר, ונעלם.

“טוב” היא אמרה, ופנתה אל הרמיוני שעמדה בקצה החדר. “זה באמת קשה משחשבתי, אבל נוכל לרפאות את זה. הוא צריך להגיע במשך שבוע לכאן, ולחזור הביתה.” הרמיוני הינהנה, לקחה את הארי והלכה.

הארי קם היתלבש, ציחצח שיניים ניכנס למכונית ונסע. הוא ניצב שוב מול הזכוכית, אבל הפעם, כשהרמיוני לא הייתה איתו, הוא חשש שהוא פשוט היתנגש. הארי פסע אחורה, רץ, עצם את עיניו, ו... בום!!! הארי היתנגש ונפל על הריצפה ברעש. הוא פקח את עיניו, וקם. “אתה בסדר אדוני? סליחה, שחכתי שלא עוברים עם עגלות המתכת האלה מול הכניסה..” הארי ניפנף אותו, והביט סביבו.  הוא היה שוב בבית החולים על שם הגדוש מהשמו. הוא עלה במעלית, ניכנס לחדר, והיתיישב. הרופאה הישקתה אותו הפעם בשיקוי ירוק, שגרם להארי להרגיש כאילו הוא מעופף. היא שוב עשתה תנועות עם שרביטה, אמרה מילים מוזרות ומרחה משחות, כמובן, על ראשו.

כעבור שעה היא שיחררה אותו, והוא יצא מהחדר בכעס.

הוא כמעט יצא, כשלפתע שמע קול מאחוריו “היי! הארי! מה שלומך? כמה טוב לראות אותך!”. הארי היסתובב, ולשניה ראה שני ראשים ג'ינג'ים, וכבר היה עטוף בחיבוק גדול.

המשך יבוא...

סורי על הפרק הקצר, אני המשיך מהר!

הפרק הקודם		הפרק הבא