"אקדחו של צ'כוב" / ליאן

טוב, אז הפרק הזה יהיה כנראה הפרק הארוך ביותר בסיפור, אך אני מקווה שתסלחו לי על אורכו ברגע שתסיימו לקרוא. כפי שמיד תבינו, בפרק הזה ייענו מספר שאלות שבוודאי שאלתכם את עצמכם, וכמובן שיצוצו שאלות חדשות, כי מה לעשות? כזו אני.

בפרק הזה מגיעים לנקודה שאליה כיוונתי מתחילת הסיפור. מכאן הפאנפיק הולך לעלות את קצבו משמעותית, משום שהפרק הזה הוא אחת מנקודות ה"שיא" שאליהן שאפתי להגיע. נקודת שיא נוספת תהיה בפרק הבא, ושתיים נוספות יהיו בפרקי ההמשך. אני מקווה שהטוויסטים שאני עתידה להכניס במספר מקומות לא יהיו צפויים יותר מדי, ואשמח אם תגיבו עליהם.

אהבתם? ספרו לחבריכם על הפיק:) שנאתם? ספרו לי מה פחות התחברתם אליו ומה אתם חושבים שראוי לשפר. 

אני אוהבת את כולכם, ומאד אשמח אם תגיבו. רק כך אני יודעת מה אתם חושבים באמת.

ליאן.

פרק שישי: על סודות ושקרים

מגי הביטה בגופתה של שרלוט, כאילו מחכה שזו תפקח עיניים לפתע ותספר לה את כל מה שרצתה לדעת.

אך שרלוט, עיניה עצומות, לא הייתה פטפטנית במיוחד.

הרצח הזה התרחש בצורה נקייה מאד, ומגי ידעה זאת כבר. לא הרבה נחשף עד כה על האופן בו הוא בוצע. היה מדובר בפעולה פיזית- הרוצח למעשה הכה למוות את האישה, אך נותר מספיק זמן כדי לעצום את עיניה- מה שמצביע על היכרות כלשהי אתה.

מגי אספה בידיה שוב את פיסת הרמז החדש ובחנה אותו. היה מדובר בחתיכת בד כהה וקטנה שנצמדה לסודרה של שרלוט, אך לא היוותה חלק ממנו. אפילו מתלמד ביומו הראשון היה מסיק שפיסת הבד הייתה שייכת לתוקף.

באותו רגע נכנסה הרמיוני וויזלי למעבדה. "מגי, מקברייד אמר שיש לך משהו בשבילי," אמרה זו בלי הקדמות.

"הו, כן," מגי התנתקה ממחשבתה המרצדת ופנתה לעקוף את שולחן העבודה ולהתקרב להרמיוני. היא הגישה לה את חתיכת הבד ובתגובה למבטה השואל ענתה- "זו חתיכת בד שמצאתי חבויה בבגדיה של שרלוט, אך היא לא הייתה שייכת לסודר. סגנון הבד קטיפתי ולא דומה לצבע מלבושה של האישה."

הרמיוני הנהנה, ובאנחה השיבה- "בבקשה תגידי לי שיש איזשהו זכר דנ"א על זה," מבטה העייף קווה מאד.

מגי צקצקה בלשונה ונאנחה. "לצערי לא," היא ענתה באמפטיה, "אבל... יש משהו שכן מצאתי בבדיקה מדוקדקת. על פיסת הבד הזעירה הזו מצאתי שאריות תמיסת מלח-לימון, מרוכזת מאד," הרמיוני קווצה גבות ומגי הרחיבה, "זה סוג תמיסה מאד ספציפי, בעל תרכובת מסוימת מאד שלא קל להשיג בכל חנות שיקויים או מעבדה סטרילית. בדרך כלל מרפאים של הקדוש מנגו או רוקחים מומחים משתמשים בזה לניקיון, חיטוי או רקיחת תרכובות."

הרמיוני חשבה על משמעות הדבר, ועיניה נפערו בהלם. "הרוצח שלנו הוא מרפא?" איכשהו, המידע הזה היה צריך להתעכל בהליך אטי. זה נשמע הזוי, על סף דמיוני.

"אני לא יודעת אם זה בדיוק מה שהוא עושה, אבל זה כן מצמצם את האפשרויות במעט לגבי המקצוע שלו. אם הוא לא היה מרפא או סניטר, הוא בא במגע יומיומי עם סוג תרכובות כזה, כי כפי שאמרתי, הנוכחות הייתה מאד מרוכזת."

כתפיה של הרמיוני צנחו לפתע, ועיניה נעצמו. "כמובן..." היא מלמלה לעצמה, עיניה נעצמות לרגע. היא פקחה אותן שוב כעבור מספר שניות, והסתובבה לצאת. "תודה מגי. אין לך מושג כמה עזרת לי. אני מאמינה שיש לי חשוד לדבר אתו."

גבותיה של מגי התרוממו, וחיוך קטן הופיע על שפתיה. סוף סוף. "תעדכני אותי מה קורה!" היא ביקשה.

הרמיוני נופפה בידה לאישור מבלי להסתובב.

לאחר הרמז שנחשף ממגי, לא לקח זמן רב עד שמקברייד הביא את החשוד שלהם לתא חקירות ההילאים. הקוסם הצעיר, שערו בלונדיני ועיניו כחולות, זע באי נוחות על הכסא, עיניהם של הרמיוני ומקברייד נעוצות בו.

"מה שלומך הבוקר, אדוארד?" מקברייד, שנשען על הקיר, שאל בסתמיות- בוחן את ציפורניו כאילו הדבר האחרון שמעניין אותו הוא החקירה הזו.

"בסדר..." ענה החשוד שלהם בחשדנות, "למה הבאתם אותי לכאן?"

"הו, אני חושבת שאתה יודע," הרמיוני הביטה בו בקשיחות, לפני שהשליכה מספר תמונות על השולחן. "אתה הרי לא גר על הירח. הכרת את בני הזוג הייד, נכון?"

החשוד פלט נחרת בוז לפני שנשען אחורה בכסאו, "הייתי צריך לדעת," הוא סינן, לא מביט ישירות בעיניהם, "היה ברור שתנסו להדביק לי את זה. תנו לי לומר לכם את זה בפשטות, חברים- אני לא עשיתי את זה! ואני לא יודע כלום!" הוא פנה להביט בהם, עיניו רחבות ומאשימות לא פחות.

"אתה בעלה של סטלה מארקינס, לא ככה?" שאל מקברייד לפתע, נכנס לשיחה.

"נו, אז מה?" פלט החשוד, קולו מחוצף.

"לפי הרישומים שמצאנו," מקברייד טפח קלות על ערימת הדפים שבידו, "אשתך היית מקורבת מאד לבני הזוג הייד. היא אפילו התגוררה אצלם במסגרת הפרויקט ההתנדבותי של הזוג, נכון? במשך חודש. למרות שאתה," הוא הצביע עליו, "התנגדת לעניין הזה."

אדוארד מרקינס משך בכתפיו, "היא רצתה להיכנס לחדרי חדרים של זוג נשוי. להיות אמא נוספת לילד השמן שלהם. להחליף לו חיתולים ולנגב לו את האף. ממש יופי! מן הסתם שהתנגדתי. אני לא מכיר את האנשים האלה, מאיפה לי לדעת שלא היה מדובר בפסיכים? והכל בגלל איזה פרויקט מהעבודה?" טון הדיבור שלו שיקף שאט נפש.

"תגיד לי בבקשה," הרמיוני שלבה ידיה על השולחן, "מתי בדיוק גילית שסטלה הפכה את "פרוייקט הייד" לפרויקט אישי שלה?" הרמיוני לא רצתה להשאיר מקום לפרשנות מוטעית- "תן לי לנסח את השאלה שלי אחרת. מתי גילית שסטלה בגדה בך עם הומברט הייד?"

שפתיו של מארקינס קפצו. "אני לא יודע על מה אתם מדברים," הוא ענה. "סטלה אהבה אותי. היא לא הייתה מתקרבת למטומטם ההוא."

הרמיוני הנידה ראשה, "מספיק עם ההצגות, מארקינס," היא אמרה בשקט, "קיבלנו אישור לעבור על המסמכים של סטלה לגבי הפרויקט. לא היה צריך להיות גאון כדי לגלות שסטלה הייתה מקורבת מאד להומברט הייד, יותר משהנוחות הייתה מתירה, שזו כנראה גם הסיבה שהם הוחרמו."

"סטלה רצתה לעזוב את הבית, מה שהיא עשתה בסופו של דבר. היא לא מתגוררת אתך כרגע, נכון?" מקברייד נכנס לשיחה, מתנתק מהקיר ומתקדם אל מארקינס, "במה אתה עוסק כיום, אדוארד?"

עיניו של אדוארד הצטמצמו עוד יותר, והוא החל לחוש בחום גופו עולה, "אני מתלמד אצל המרפא סטמפסון, במחלקה לשיקויים חדשניים בקדוש מנגו, למה?"

מבטיהם של הרמיוני ומקברייד הצטלבו. "משתמשים שם לא מעט בתרכיזי חיטוי, נכון?" מקברייד שאל באגביות.

"מפעם לפעם, למה?"

"אתה יכול לומר לי איפה היית בליל העשרים-ושישה לאוגוסט השנה?" שאל מקברייד, מגיע לנקודה לבסוף.

שפתו של מארקינס התעקלה להבעת תיעוב, תוהה מדוע לקח להם עד כה לרדת לשורש העניין. "הייתי בבית, ישן," הוא ענה. זה לא כאילו היה לו דבר יותר טוב לעשות. הוא חוזר מותש אחרי המשמרות שלו בקדוש מנגו. "הייתה לי משמרת מוקדם בבוקר ליום המחרת. אני זוכר כי נקבע לנו תדרוך מרוכז באותו יום. הייתי זקוק למנוחה."

"הממ..."  מקברייד טופף באצבעו על סנטרו, "ומישהו היה אתך בבית לראות אותך... נח?"

אם מבטים בלבד יכלו להרוג, הרמיוני ומקברייד היו צונחים במקום. "כפי שאמרת בעצמך," השיב מארקינס, פניו מאדימות, "אשתי כבר לא גרה אתי בבית. היא בוודאי מתאבלת על המאהב המת שלה, אחרי שנתתי לה את השנים הטובות ביותר בחיי," עיניו נצצו בברק חולני, "כך שאף אחד לא היה אתי בבית לראות אותי שותה לשוכרה וזורק עשר שנות נישואין לפח."

הרמיוני צקצקה בלשונה, לא נותנת לאמפטיה להסיט אותה ממה שבאמת משנה. "אז במלים אחרות, אין לך שום הסבר שיפריך את הטענה שהיית בבית הייד ורצחת את בני הזוג," היא סיכמה.

"אני לא רוצח, גבירתי." השיב מארקינס.

הרמיוני כמה מהכיסא, מסתובבת ומסמנת למקברייד לעקוב אחריה, "שמעתי הרבה פסיכופטים אומרים את אותו הדבר בדיוק, מארקינס," ועם זאת יצאו השניים מהחדר.

"אז..." שאלה מקברייד ברגע שיצאו מהחדר, "שאזמן את שאקלבולט? שיגיע הצוות המיוחד לקחת אותו לאזקבאן?"

הרמיוני צקצקה בלשונה.

"או-או," מלמל מקברייד בתגובה, "אני מכיר את המבט הזה, עוד מהימים שבהם הוא היה מכוון ישירות אלי," הרמיוני עקמה אפה והוא חדל מהציניות האופיינית לו. "מה לא מסתדר לך?"

הרמיוני נאנחה, והחלה לפסוע בדרך לצדו השני של אולם החקירות. "הרצח של הומברט הייד היה נקי מאד, כמעט סטרילי..." היא חשבה לעצמה.

"...אז?"

"אז," היא בטאה בקול את הרהורה, "איפה האלימות, הנקמה שהיית מצפה ממי שהרגע רצח את המאהב של אשתו?" הרמיוני התקשתה להבין. "הו, היה מי שקיבל מנה הגונה של אלימות, אבל זה לא היה הומברט."

"זו הייתה שרלוט..." הוא עלה על קו החשיבה שלה, וזרם אתו. במחשבה שנייה, העניין באמת לא נראה הגיוני. אבל רצח הוא אף פעם לא הגיוני.

"היא הוכתה למוות בכזו אלימות שמזמן לא ראיתי," שיתפה הרמיוני את הלכי מחשבתה, "מה שמצביע על מניע אישי. מה הסיבה שמר מארקינס ירצח את שרלוט? היית מצפה כמעט שהם יעבדו יחד ויזדהו זה עם זה, כשני צדדים של אותו מטבע בוגדני."

"המממ..."

"והפרחים?" שאלה הרמיוני, "הפרחים שכיסו את האישה? מה המשמעות שלהם? מה הרוצח נסה להגיד בזה? למה הוא הניח אותם שם?"

"אולי הוא לא ניסה להגיד כלום," מקברייד משך בכתפיו, "אולי זו הייתה סתם תיאטרליות."

"תיאטרליות?" חזרה הרמיוני אחריו, לא מאמינה. הוא באמת חושב שכל העניין הוא הצגה בעיני הרוצח? אולי... אולי כן. אבל אם זאת הצגה, מסכת כלשהי, אז...

הו, כמובן.

"אקדחו של צ'כוב, מקברייד."

"מה של המה?"

"אקדחו של צ'כוב," הרמיוני חזרה שנית, "תיאטרליות. זה בדיוק מה שזה," היא החלה לפסוע שוב במסדרון, עיניה מתמלאות ניצוץ מחודש. איך היא לא פיצחה זאת עד עכשיו?!

"אני לא בטוח שהבנתי."

"מה המקצוע שהיה לך הכי קל ללמוד בהוגוורטס?" שאלה הרמיוני, "תבדר אותי."

זה היה קל. "חקר המוגלגים," הוא ענה, "נו, הייתי חצוי דם, וזה היה מרתק ללמוד על המוגלגים מצורת מבט של עולם הקסמים."

"ולמדת בבית ספר מוגלגי לפני הוגוורטס, נכון? למדת ספרות."

"כן, אבל..."

"אקדחו של צ'כוב, מקברייד!" חזרה הרמיוני בפעם השלישית, "זה שם של כלי שימושי ידוע בספרות המוגלגית. זה בדיוק העניין מאחורי הרצח הזה. הבנתי את זה הרגע, כשדיברת על תיאטרליות," היא לקחה נשימה ארוכה לפני שהמשיכה, "זה כלי ספרותי שאומר שכותב הסיפור לא יכניס אליו אלמנטים מיותרים, ולכל כלי במשחק תהיה הגדרה ידועה מראש. גם אם דברים נראים לא משמעותיים בהתחלה, הפרטים הכי קטנים לכאורה בסופו של דבר יהיו בעלי משמעות."

"אוקיי. אז את חושבת שהרוצח, בין אם מארקינס או לא... הוא מספר לנו סיפור?"

"בוודאי!" ענתה הרמיוני. "ההיעדרות של לואי, הנקמה בשרלוט אך לא בבעלה, הפרחים על הגופה... הוא לא היה מניח אותם שם אם הוא לא היה רוצה שנבין מהם משהו. הוא רצח את שרלוט בברוטליות כזו אבל נשאר מספיק זמן כדי להניח את הפרחים ולעצום את עיניה. זה לקח זמן אבל היה מספיק חשוב בשביל שהוא יעשה זאת במקום לברוח מיד אחר ביצוע הפשע. אם יש משהו שאני יודעת, זה שאין ברצח צירוף מקרים. אם הוא נהג כמו שהוא נהג, יש לכך סיבה. הפרחים הם האקדח של צ'כוב, אם אני אצטרך להמר. הוא תלה אותם במערכה הראשונה, ובאקדח הזה הוא הולך לירות במערכה השלישית."

הוא יירה בפרחים? אבל אז מקברייד הבין את כוונתה. "הוא רוצה שנבין מה עומד מאחורי ההנחה של הפרחים שם."

הרמיוני הנהנה ארוכות, שמחה שלבסוף הובהרה הנקודה שלה.

"בדיוק," ולסיכום היא אמרה, "הרוצח שלנו לא משתמש בכלים פשוטים, אלא במוטיבים מתוחכמים יותר. הוא חד לנו חידה, והוא רוצה שנפתור אותה; וזה בדיוק מה שאני מתכננת לעשות. אני אפתור את החידה, ואז אכניס את אחוריו הפסיכופטיים לאזקבאן מיד אחר כך, יהיה הרוצח מי שיהיה."

היא לא צפתה מרון להופיע שוב במשרדה בשעת אחר הצהריים, אך שמחה לראות אותו כתמיד.

היא גם לא צפתה שיבוא כשבשורה בפיו.

"ראיתי את ג'יני שוב," הוא אמר, קולו המום ונרגש.

הרמיוני מצמצה, "ברצינות? היא שוב הופיעה ברחוב שלך בעיירה?"

רון הניד ראשו לשלילה, "הו, לא. היא באה לבקר אותי במיוחד."

הרמיוני צנחה על הספה, המומה. "באמת?" עיניה התרחבו בהלם, "היא יצרה אתך קשר ישירות?" היא לא ידעה איך לעכל את הדברים. ג'יני יצרה קשר עם רון? איפה היא? מה עבר עליה? למה היא לא פנתה אף גם להרמיוני?

"אני... אני באמת לא יודע. היא פשוט נקשה על דלת המעון שלי בעיירה היום בבוקר. דמייני לעצמך איך הרגשתי כשראיתי אותה עומדת שם. אני לא יודע למה ציפיתי. לצעקות טירוף, אולי בכי, אולי שנאה או כעס על זה שנטשתי אותה בחור ההוא. אבל לא... היא פשוט הסתכלה עלי, ואמרה לי –"שלום, רון... לא תזמין אותי להיכנס?"

פיה של הרמיוני נפער מעט, עיניה התרחבו.

"לקח לי כמה שניות להתאפס על עצמי, אבל אז היא לקחה צעד קדימה ו... חיבקה אותי. פשוט ככה. חזק חזק. זה היה מוזר ומרגש גם יחד. אז הבנתי כמה היא הייתה חסרה לי, וכמה רציתי לדבר אתה ולשאול אותה שאלות ולגעור בה על אלף ואחת דברים. אבל באותו רגע פשוט הנחתי הכל בצד. ג'יני שלי חזרה הביתה, וזה כל מה שהבנתי על סף הדלת באותה דקה."

הרמיוני חייכה אליו, מושיטה ידה לאחוז בידו. הלך ונעלם אותו רון ילדותי וחסר הטאקט. כל האירועים של השנים האחרונות השפיעו עליו. הוא הפך לבוגר ומחובר לעצמו. זה גרם לה לאהוב אותו אף יותר.

"מה קרה אז?" היא שאלה בשקט.

"נתתי לה להיכנס, ופשוט דיברנו שעה ארוכה. היא ספרה לי ששחררו אותה מהקדוש מנגו לפני זמן לא רב, ושהיא לקחה זמן לאסוף את עצמה לפני שבקשה לראות מי מאיתנו," הוא שיתף, והרמיוני הנהנה, כי הדברים בסופו של דבר שיקפו את מה שהאמינה מההתחלה. "היא דיברה על הארי ובכתה כמובן, אבל מעט, ולא ראיתי אצלה את אותו הצל, אותו הניתוק שהיה אצלה בפנים כשדיברה עליו פעם. אני חושב באמת שהיא החלימה. היא הייתה צלולה. שאלה המון שאלות- עלינו, על המשפחה. סיפרתי לה שאנחנו הילאים בכירים. אמרתי לה שאת עובדת כרגע על פרשת רצח מעניינת. היא נראתה מרותקת מהמחשבה. סיפרתי לה כמה שהיא חסרה לך," מבטו הביע רוך, והרמיוני ליטפה את לחיו בהוקרת תודה.

"דיברנו יותר משעה, אני חושב, לפני שהיא קמה ללכת. לא כל כך הבנתי לאן. איפה היא גרה? מה היא עושה? ממה היא מתקיימת? אבל היא סיפרה לי שיש לה מקום לגור בו כרגע, ושיש לה חברה שמסייעת לה עד שתעמוד לגמרי על הרגליים. היא הבטיחה שתצור אתך קשר. אמרה שאין דבר יותר חשוב ממשפחה."

הרמיוני לקחה רגע לחשוב על הכל. "בסופו של דבר, זה היה ביקור חיובי, אני מניחה?" היא שאלה בזהירות.

רון חייך, "זה היה יותר משיכולתי לצפות. אם אחותי הקטנה חוזרת הביתה, זה אחד הדברים הכי חשובים וטובים שיכולים לקרות לנו," היא הניח ידו על בטנה של הרמיוני בזהירות. "חוץ מרון ג'וניור, כמובן."

הרמיוני הרימה גבה בשעשוע,"רון ג'וניור?" היא שאלה בתעוזה.

"זו רק תחושה שהפעם יהיה לנו בן."

"כדי שג'ורג' יקרא לו "רוני-ג'וני-פצפוני-עם-נזלת-באפוני?"

עיניו נפערו באימה כשחשב על זה. "אולי עדיף שנחכה לתוצאות וודאיות..." הוא אמר, והרמיוני צחקה.

הרמיוני הגיעה הביתה לקראת הערב, ומיד פינתה את שולחן הסלון למסמכים ותמונות מזירת הרצח. יותר מדי שאלות, מעט מדי תשובות... רק על כך יכלה לחשוב.

היא לא הרגישה שהשעות חלפו להן, ורק כשנשמע פעמון הדלת הרמיוני הרימה מבט לראות מה השעה. קרוב ל22:00. מי יקפוץ לביקור בשעה כזו?

היא קמה ממושבה לפתוח את הדלת, מצפה למצוא את מקברייד מצדה השני עם עדכונים לגבי התיק, אבל נשימתה נעתקה כשראתה מי ניצב בצדה השני של הדלת.

היא נראתה צנומה, רזה יותר משזכרה אותה, ומספר שיערות לבנות בודדות נראו מבעד לרעמתה הג'ינג'ית. עיניה היו שקועות מעט, עורה חוור, עמידתה מהוססת.

"ג'יני..." שחררה הרמיוני נשימת הפתעה ארוכה.

"שלום, הרמיוני," קולה של ג'יני נשמע חלוש, תשוש. "מה שלומך?"

למספר שניות בודדות היא רק בהתה בה, ובאותה פתאומיות יצאה מההלם. "אוי, ג'יני..." פניה התרככו.

"אני מניחה שאחי דיבר אתך על כך שהתראינו?" ג'יני נראתה מבולבלת משהו, כאילו לא יודעת מה לעשות עם עצמה כך על מפתן הדלת, כיצד לזוז... מה לעשות עם הידיים.

"הוא, כמובן..." ענתה הרמיוני, ואז הנידה ראשה, מאלצת את עצמה להתאפס, "בואי, אל תישארי בחוץ, הלילה קריר. בואי, היכנסי," והיא פתחה את הדלת לרווחה, מזמינה את גיסתה פנימה.

פניה של ג'יני הסגירו את הקלתה. היא לא הייתה בטוחה אם הרמיוני תרצה לראות אותה או שתשלח אותה מעל פניה בבוז. "תודה רבה," היא אמרה ונכנסה בעקבותיה לבית.

הרמיוני מיהרה אל השולחן, אוספת בזריזות את המסמכים ומניחה אותם רחוק מהישג יד.

ג'יני חייכה אליה, מבינה את מבוכתה. היא בוודאי לא צפתה לאורחים בשעה כזו. "המתיני פה רגע," היא בקשה ממנה, נזכרת ששרביטה עוד היה במטבח, וממהרת להביא אותו, לא לפני שתטיל כישוף להרתחת המים.

"זה בסדר, הרמיוני," אמרה ג'יני בשקט.

כעבור מספר דקות התה היה מוכן, ואז ישבו השתיים זו לצד זו. השתיקה הייתה מביכה מעט, ונשברה על ידי הרמיוני, שחייכה אל האורחת הצעירה אותה לא ראתה כקרוב לחמש שנים.

"ג'יני..." התנשפה הרמיוני, "כל כך טוב לראות אותך..." היא אספה את ידיה. "שמעתי ששחררו אותך מהקדוש מנגו. אני מניחה שמצב אתך יותר טוב, אם כן?"

המכשפה הצעירה הנהנה. "עד כמה שאפשר. אני ממש מצטערת שלא הגעתי קודם. התקשיתי מאד לאסוף את עצמי. הייתי סגורה במשך כל כך הרבה זמן, ולא היו חברים שם מלבד שניים שלוו אותי במשך כל ההליך..."

"זה בסדר," אמרה הרמיוני, "רון אמר לי שאת מתגוררת עם חברה כרגע?" היא שאלה.

ג'יני הנהנה. "כן, לתקופה הזו לפחות. האמת שאני עדיין המומה מכל זה. לא ציפיתי לראות חופש בעתיד הנראה לעין. ואז הוא הגיע." היא הביטה בכוס התה המוכן שלה, ונראה שהיא מתקשה למצוא את המלים הנכונות.

"מה את מתכוונת לעשות עכשיו?" הרמיוני ניסתה להתגבר על תחושת המבוכה של השיחה הזו. לרון היה קל להתחבר לג'יני ברגע. אירוני הייתה המחשבה שעד כה הייתה זאת הרמיוני שהייתה מסונכרנת עם הרגשות הפנימיים שלה, אך הפעם היא התקשתה בלמצוא את הגישה הנכונה עם ג'יני, בעוד רון מיד עטף אותה בהבנה וקבלה. היא שמחה לראות אותה, התגעגעה מאד, אך משהו בכל זאת היה עצור בה כשראתה את גיסתה. היא לא הבינה מה, וזה גרם לה לאי-נוחות מסוימת.

"יש לי כמה עניינים שאני מוכרחה לסיים, בנוגע לחיים הקודמים שלי," ענתה ג'יני, אך מול כווץ גבותיה של הרמיוני היא לא שיתפה במיוחד, "ואז הייתי רוצה לחזור למשפחה. אולי למצוא עבודה, לחזור לבית שהיה..." גרונה הצטרד לפתע כשנזכרה בבעלה המת, "שהיה לנו פעם, עם הזיכרונות. אני בסדר עכשיו," היא הבטיחה להרמיוני כשראתה את המבט, "אבל בסופו של דבר אני אצטרך להרים את עצמי שוב איכשהו. להשיג עבודה, להרוויח כסף, אחרי שאת כל החסכונות איבדתי," את ירושת משפחת פוטר נעלו ללא גישה אליה כשהתאשפזה. הרמיוני ניחשה שהתכוונה להגיע אליה בסופו של דבר, אך זה ייקח זמן. ואז היא נזכרה-

"יש צורך בעובדי ארכיון במחלקה שלנו," הציעה בניסיון לעודד את גיסתה, "הם מגייסים אנשים, יש מצב שאני אוכל להשחיל מילה בשבילך."

ג'יני חייכה. "הו, זה יהיה נהדר. אולי אני אוכל לעזור לך? במחלקה הסגורה היו מביאים לנו חיות פלא מדי פעם, את יודעת, לצורך טיפולי..." ואז היא השתתקה, "אבל אני מניחה שעכשיו המשימות שלך מעט שונות? רון סיפר לי שגייסו אותך למשימה מיוחדת?" היא הטתה ראשה.

"הו, כן. הם רוצים שאני אעזור להם לפענח רצח מסוים. יש את בני הזוג הללו- שרלוט והומברט הייד, מישהו פלט לבית שלהם בהוגסמיד, רצח אותם וכנראה חטף את הילד. אנחנו מנסים לפצח מי עשה זאת."

"אוי, אלוהים," התנשפה ג'יני, עיניה נפערות. "מסכן הילד. להישאר יתום וחטוף? זה בוודאי נורא. יש לכם קצה חוט? יש משהו שאני יכולה לעשות?" היא מצמצה במרץ.

"יש לנו מספר חשודים, אבל אין דבר שאנחנו יכולים להצביע עליו שקושר אותם לחלוטין לרצח, כך שלצערי אנחנו די תקועים," כתפיה של ג'יני צנחו ושפתיה התעקמו, "אבל אנחנו נגיע לעומק העניין בסופו של דבר."

"אין לי ספק בכך. את חכמה מאד, הרמיוני. הלוואי ואוכל להתקבל לעבודה בארכיון, אולי כך אוכל לסייע לך בעתיד בחקירות," המחשבה על כך הפיחה רוח בג'יני.

השתיים המשיכו לנהל שיחת חולין כמחצית השעה, טרם הרמיוני הראתה סימני עייפות, אך לא לפני שהציעה לג'יני להישאר לישון.

תחילה סירבה הגיסה, אך הרמיוני התעקשה. בסופו של דבר הסכימה ג'יני, התנצלה ואמרה שתשקים קום כדי לחזור לביתה ולסדר עניין אחרון בו צריכה לטפל, שוב לפי דבריה, בשביל לצאת מ"חייה הקודמים" ולהביט קדימה.

הרמיוני התעוררה בבוקר מוקדם, ואכן, לא היה כל זכר לג'יני. הדבר לא הפתיע אותה, אך בו ברגע שנכנסה לסלון נשימתה נעתקה.

הבית היה הפוך כולו.

אם הייתה בביתה המוגלגי יחד עם הוריה, הייתה בוודאי פורצת בצעקות "פורץ!", אך היא ידעה שהמצב כרגע מעט שונה.

הארונות היו פתוחים, השטיחים הפוכים, ומספר מסמכים היו מפוזרים על הרצפה, חלקם קרועים וחלקם בערימה.

תחושת חרדה ומצוקה מלאה את הרמיוני. היא התפללה שמה שהיא חושבת לא היה נכון.

במהירות, לבה הולם בחזה כפטישים, היא עטה על שולחן הסלון, בודקת בדיוק מה חסר ומה נותר.

"לעזאזל!" היא קראה לאחר כמה דקות, מעבירה ידה בשיערה. 'לא יכול להיות... לא יכול להיות שזה קורה'.

המסמכים לגבי תיק הייד... הם נעלמו. רובם המוחץ לא היו בערימה, שבה היו חומרים קרועים.

שדדו אותה.

היא ישרה מבט אל הדלת, אל החלון. ללא סימני פריצה. ללא עקבות. מבטה אז פנה אל שעון ההתעתקות, אשר מתריע על נוכחות בלתי מאושרת בבית, אם הייתה כזו (רעיון שקיבלה ממשפחת וויזלי). השעון עמד מיותם, דומם, וללא הפרעה.

זה השאיר ברירה אחת שהרמיוני לא רצתה לשקול אפילו.

ג'יני.

ג'יני? למה שג'יני תגנוב ממנה מסמכים? מה היא רצתה להשיג בזה?

תחושת כעס, עלבון, הלקאה עצמית ובגידה מלאה את הרמיוני. איך יכלה להיות טיפשה כזו להשאיר מסמכים במקום שלא הייתה כספת נעולה? היא לא יכלה להאשים שום טפשת היריון בזה. זו הייתה רשלנות לשמה, ולא משנה שיש העתקי מסמכים במשרדה.

וג'יני. מה ג'יני ניסתה לעשות?

איך תצליח למצוא אותה עכשיו? ג'יני לא סיפרה היכן היא מתגוררת, מה היא עושה.

הרמיוני נסתה לארגן את מחשבתה. גם רון לא ידע היכן היא מתגוררת, כך שהאופציה היחידה נותרה.

הרמיוני עטה על האח, זורקת אבקת פלו אל האש.

"המחלקה הנפשית של הקדוש מנגו!" היא צעקה אל האח. כעבור מספר דקות הופיע ראש של עלמה צעירה.

"כאן מרגרט ברייבסון, ממלאת מקום ראש המחלקה." הראש שהופיע באש היה צריך. "במה אוכל לעזור לך?"

"הרמיוני גריינג'ר וויזלי, מחלקת ההילאים, מספר סידורי 20518, הילאית מיוחדת," הציגה את עצמה במהירות, "אני רוצה לקבל כל מידע שיש לך לגבי מיקומה הנוכחי של ג'יני מולי פוטר, במיוחד אם ידוע לכם מיקומה לאחר השחרור."

העלמה באש מצמצה. "תני לי להבין, את רוצה לקבל מידע לגבי ג'יני וויזלי לאחר היום בו שוחררה מהקדוש מנגו? זה באמת המידע שאת דורשת מאיתנו?"

"זה מה שאמרתי!" נשפה הרמיוני בחוסר סבלנות. מיהי האישה הזו שמבזבזת את זמנה כך? היא לא מבינה שזה מקרה חירום? "ג'יני וויזלי פוטר היא גיסתי. היא ביקרה אותי אמש ועכשיו אני מנסה להשיג אותה לאחר שעזבה את ביתי היום בבוקר. אין לי מידע לגבי מקום מגוריה ואני יודעת שאתם הסבירות הגבוהה ביותר לקבל מידע שכזה. עכשיו אשמח מאד אם תפסיקי לבזבז לי את הזמן ותאמרי לי מה שאני רוצה לדעת בבקשה!"

האישה באח נראתה מופתעת באמת. "ג'יני פוטר ביקרה אותך היום, את אומרת?" היא שאלה בטמטום.

מה הסיפור של הטיפשה הזאת?! הרמיוני כמעט ירתה את השאלה בפניה. "כן, כמובן!" היא סיננה בכעס.

"גברתי, אני חוששת שיש כאן אי הבנה," השיבה ממלאת מקום ראש המחלקה, "אין לנו מידע שכזה."

הרמיוני יודעת שאם הייתה האישה עומדת מולה הייתה ודאי מנערת אותה. "מה זאת אומרת? אתם משחררים אנשים בדרגת מסוכנות גבוהה לעצמם ולסביבה בלי לשמור על מעקב כלשהו עליהם? איזו מן מחלקה נפשית אתם?!"

פניה של האישה קדרו, "לא, אני חוששת שלא הבנת. מידע שכזה לא נוכל לתת לך מפני שג'יני פוטר מעולם לא שוחררה מהקדוש מנגו."

הרמיוני הרגישה כאילו חבטו בה. "מה?! מה את אומרת?!"

"את האמת, לצערי. ג'יני פוטר לא שוחררה. היא נמלטה מכאן לפני קרוב לחודש וחצי. מצאנו באחד הימים את חדרה ריק ואת החלון האטום פתוח. עצם העובדה שהיא יצרה אתך קשר הוא עניין מהותי."

מה?! ג'יני ברחה?! "ונראה לך תקין המצב בו אני מגלה את זה רק עכשיו? מדוע בעלי לא שמע על זה ביום שזה קרה?"

"הנחיות מלמעלה, גברתי. התורם לקדוש מנגו דרש לשמור את עניין ג'יני וויזלי תחת דלתיים סגורות. הוא הציג לנו מסמך ממשרד הקסמים שמאשר לו את הדרישה הזו."

"זה מגוחך! אני לא מכירה שום מסמך כזה!" הרמיוני החלה מתרוצצת בחדר, "גיסתי ברחה מהקדוש מנגו, ועכשיו מסמכים שלי נגנבו! מסמכים על רצח משפחת הייד, אני בטוחה ששמעת על הסיפור הזה. חקירת הפרשה היא סודית בהחלט, ועכשיו תודות לטיפשות שלי ולרשלנות שלכם, המסמכים שאמורים להיות במשרד סגור נמצאים בידיים של גיסתי, שמסתבר שהיא לא בדרגת שפיות תקינה למרות הכל! אתם מבינים מה זה אומר?"

שתיקה ממושכת, ואז- "את חקרת את רצח משפחת הייד, גברת וויזלי?" הקול היה זהיר מאד.

"כן, וזה ממש לא עניינך. זה רק מה שחסר לי, שעוד אנשים ללא הרשאה ישמעו על העניין הזה."

"לא גברתי, אני חוששת שאת שוב לא מבינה לאן אני חותרת. את מדברת על שרלוט והומברט הייד שנרצחו, נכון? הזוג מהוגסמיד."

"כן," ענתה הרמיוני, "אבל איך זה קשור עכ-"

"כשלושה ימים לאחר היעלמותה של ג'יני מהמחלקה, אחד מהעובדים שלנו נכנס לחדרה כדי לנסות לשאוב מידע לגבי המיקום האפשרי שלה. ביומנה האישי מצאנו תמונה של בני הזוג הייד." שתפה האישה.

הרמיוני הרגישה משהו שוקע בקרבה.

"בדפי היומן עצמו ועל הכריכה מצאנו מילים שלא הראו הגיון תחילה- המילה "שרלוט" חזרה על עצמה שוב ושוב. עקבנו אחר התמונה והצלחנו לאתר את בני הזוג הייד כעבור זמן קצר. דיברתי עם שרלוט הייד בעצמי ושאלתי אותה אם היא קרובת משפחה של ג'יני וויזלי, בגלל שמצאתי את התמונה והשם. היא אמרה לי שהיא לא מכירה אישה כזו וכנראה מדובר בטעות. בבדיקה ומעקב שלנו לא מצאנו קשר קודם בין שתי הנשים, והנחנו שאכן לא הכירו זו את זו, אז הנחנו לעניין."

הרמיוני הרגישה מן תחושת שאיבה באוזן, ושמעה צפצופים מוזרים. היא לא ידעה מה לומר, כיצד להגיב. ההלם השתלט עליה לרגע.

"אבל עכשיו כשאת מדברת על זה, כנראה זו לא הייתה טעות. אולי ג'יני פוטר ידעה משהו."

מחשבתה של הרמיוני התרוצצה. דבריו של רון צלצלו באוזניה כהד-

"אמרתי לה שאת עובדת כרגע על פרשת רצח מעניינת. היא נראתה מרותקת מהמחשבה."

ודבריה של ג'יני עצמה-

"יש לכם קצה חוט? יש משהו שאני יכולה לעשות?"

פעמיים הראתה ג'יני התעניינות בתיק, שכעת הבינה הרמיוני שלא הייתה התעניינות סקרנית. לעזאזל! ג'יני שיקרה לה מההתחלה! נסתה לשאוב ממנה מידע. אבל מאיזו סיבה? היא הכירה את שרלוט וברט הייד? מדוע לא סיפרה דבר? לאן נעלמה עכשיו?

"לכל הרוחות, ג'יני, במה את משחקת?" עיניה של הרמיוני חיפשו תשובה בחלל החדר, כמספר דקות לאחר סיום השיחה עם הנציגה מהקדוש מנגו.

מתוסכלת, ההילאית מצאה את דרכה לספה, צונחת עליה בייאוש. ג'יני התקרבה לבעלה ואליה בכוונה למצוא את התיק ולהשיג אותו. זו הייתה כוונתה כל הזמן...

הרמיוני קברה את ראשה בידיה, מנסה למצוא היגיון בכל המצב ההזוי הזה. דבר אחד היה ברור. ג'יני לא חזרה כדי למצוא מקלט ונחמה במשפחתה. היא הגיעה בדיוק מהסיבה הזו; וזה לא היה צירוף מקרים שחזרה דווקא כעת, לאחר שבני הזוג הייד נרצחו.

 ~~ הישארו אתי לפרק הבא: תיבת הפנדורה נפתחת  ~~

"הרמיוני בהתה בסצנה מולה- ג'יני יושבת שם כחסרת אונים, מול אותה דמות שהתקרבה אליה לפתע. ההילאית קפאה על מקומה, כי לא ייתכן שראתה את האיש הזה, שנמצא כאן בחדר, חי ונושם ועומד על רגליו, למרות שזכרה את הרגע בו נהרג כאילו היה אתמול...

"הוא חי..." ידה פנתה לנוח על חזה, וליבה פועם בפראות, "איך זה ייתכן?"

הפרק הקודם		הפרק הבא