מלחמה בלב ים (פרסארס)

פרק שישי:

פרסי נתן למימיו של נהר טנסי להסתחרר סביבו ולשטוף אותו. כל סנטימטר בגופו החשוף התמסר למגעו הקריר של המים שניקו אותו ואת מחשבותיו.
בימים האחרונים היה פרסי טרוד ועצבני.
מסע החיפושים שנכפה עליו והתרחקותו מאפולו פלוס נוכחותו המתמדת של אל המלחמה לצידו היוו את הגורמים המרכזיים למצב רוחו המזופת.
לא.
למען האמת זה התחיל עוד קודם, ואם לדייק, זה התחיל כשהוא הבין שהוא מאוהב באפולו.
מה לעזאזל הוא חשב כשנתן לעצמו להתאהב באל הפלרטטן הזה? פפפפ כאילו שזה מה שחסר לו בחיים, שיריי הייקו גרועים מפיו של איזה אל שהשמש שרפה לו את המוח.
פרסי ניער את ראשו בתוך המים, בדיוק ממחשבות כאלה הוא מנסה להימנע. מה יעזור לו לחשוב על זה שמה שהתחיל כסתם סיפוק של צורך מיני הפך לאהבה עיוורת? מה יעזור לו לחשוב על כל הפעמים שאפולו פקד את לילותיו והשאיר את ליבו שבור? אפילו אנבת' אמרה לו לוותר ולהשתחרר קצת ולנסות למצוא אהבה חדשה אבל בכל פעם שידיו של אפולו חיבקו אותו, כששפתיו נצמדו לאוזנו ולחשו לו במתיקות ובחום, כשגופם התמזג לאחד... בכל פעם כזאת פרסי נכנע לו.
לפתע עלתה בפרסי המחשבה שאולי הוא צריך להוקיר קצת תודה על מסע החיפושים הזה.
אחרי זמן לא מבוטל הוא פתאום היה רחוק מאל השמש ומהשפעתו עליו, פתאום הוא היה עסוק בלהרוג מפלצות, בלחפש אלים אבודים, בלחפש אוכל, בארס.
ארס.
זו הפעם הראשונה שפרסי חשב על אל המלחמה ומה שהרגיש לא היה כעס.
ברור, כשהוא חשב על זה הוא עדיין כעס שהאל האידיוט הזה סיבך אותו בכל הבלגן הזה מלכתחילה אבל הוא כבר לא התעמק בזה יותר מידי. 
האמת הייתה שהוא התחיל להתמסר למסע החיפושים הזה ועכשיו, כשהמים הקרים מרגיעים את עצביו, הוא יכול גם להודות בשקט שהוא דיי נהנה.
הוא באמת רוצה לגלות איפה אפרודיטה נמצאת, מי חטף אותה ובכלל, גם להרוג בסיליסק על הבוקר היה דיי מגניב.
אפילו ארס מתחיל להפוך לנסבל, להילחם לצידו כשאין לו יותר מידי במה להשוויץ פתאום יכול להיות ממש מהנה...
פרסי מצא שהוא מחייך לעצמו כשתמונתו של ארס מפנה לו את הדרך מול הבסיליסק עלתה לראשו,
-"הבמה כולה שלך פרסאוס ג'קסון."- קולו העמוק של ארס צלצל באוזניו והוא צחקק לעצמו.
פרסי שחה בנהר ואחרי כמה רגעים ארוכים הוא התכוון לצאת מהמים אך קול עמום הסיח את דעתו, כשהצליל התבהר פרסי שמע את שמו.
"פרסאוס ג'קסון."
זו הייתה נערה צעירה למראה ששיערה הכחלחל הסתחרר סביבה בתוך המים.
"היי," אמר פרסי, "את הניאדה של הנהר?"
"אחת משלושה, אכן פרסאוס. באתי להזהיר אותך אך זמני קצר, אני בדרך לנהר אוהיו." היה נדמה שהיא ממש נלחמת בזרם הנהר, כאילו הוא מושך אותה בכוח להמשיך איתו במורד הזרם.
"אני מקשיב." אמר פרסי.
"אתה מחפש את האלה אפרודיטה הלא כך? אני לא יודעת הרבה אבל שמעתי משהו." היא התמהמה לרגע, "שמעתי שלמאהב ותיק של אפרודיטה יש יד בדבר."
"מאהב ותיק?" פרסי היה מבולבל, אפרודיטה יוצאת עם ארס כבר אלפי שנים. איזה מאהב ותיק היה לה שחיי עד היום ויכול לקחת חלק בחטיפתה?
"אין לי הרבה זמן." אמרה הניאדה ועכשיו כבר לא היה ניתן לטעות, הניאדה באמת נלחמה בזרם, פרסי ניסה לנתב את המים סביבה כמו שעשה עם עצמו אבל המים פשוט החליקו סביבה ומשכו אותה.
"אין טעם בנו של הלורד אבל אתה חייב להקשיב לי!" הניאדה התאמצה לדבר ולהילחם עוד קצת בזרם, אך גופה כבר החל להיסחף.
"אל- לאל המלחמה יש תוכנית כלשהי, פקח את עייניך היטב פרסאוס ג'קסון." וזה כל מה שהצליחה לומר לפני שהזרם סחף אותה איתו.

כשפרסי יצא מהמים עיניו של ארס רשפו בכעס.
הוא הביט בבחור הצעיר כשיצא אל שפת הנהר, עורו הרטוב בוהק בקרני אחר הצהריים, שיערו השחור נוטף סביב פניו ועיניו הירוקות נוצצות מהכוח שהתמלא בו בנהר.
הוא נקרע בין הרצון להצמיד את הבחור הזה אל הקרקע וללקק ממנו כל טיפה ממי הנהר לבין הרצון להצמיד את הבחור הזה אל הקרקע עם החרב מכוונת ללב עד שיתחנן לרחמים.
"פעם אחר פעם אתה בוחן את הסבלנות שלי, ג'קסון." שיניו של ארס חרקו בכעס כשדיבר, מנסה להתעלם ממראה תחתוניו של פרסי שהיו רטובים לחלוטין ונצמדו לגופו.
גופו של פרסי היה גמיש וחזק, שרירים נוקשים השתרגו בחן על כתפיו ובטנו, שעות של אימונים כל יום במחנה עשו את שלהם ולמרות שהיה מבנה גופו קטן וצר משל האל הוא עדיין היה נראה חזק להפליא.
ארס לא יכול היה להתעלם מזה.
"מה קרה ארס? אף פעם לא יצא לך לחכות קצת? קצת להיות לבד? קצת להתייבש בשמש." פרסי חייך חיוך רחב.
כן, הוא שמע את מה שהניאדה אמרה. אבל זה לא שהוא היתמם וחשב שארס בנדיבות ונחמדות בחר בו בכדי לחפש את אפרודיטה.
לא היה לו ספק שלארס יש איזה שהיא תוכנית לשלוף מהשרוול ובאותם הרגעים האלה במי הנהר כשחשב על ארס ולראשונה חייך הוא החליט שאין טעם להיות כעוס וממורמר כל היום.
למה לא להנות קצת? למה לא לנצל את העובדה שהוא מחוץ לשיגרת הלימודים והמחנה?
אם לאפולו מותר ללכת ולהשתובב מתי שבא לו אז גם לפרסי מותר להפסיק להיות מתוסכל בגללו כל הזמן.
"אתה מקניט אותי חצוי?" ארס ראה את האנרגיות החדשות שאפפו את פרסי ומשהו שאין לו שם התחיל להתהוות בבטנו.
"אתה יודע מה ארס? נמאס לי מזיבולי השכל שלך, תפסיק לאיים ותתחיל לממש חצי ממה שאתה מדבר, פחדן."
ארס לא הצליח להתאפק יותר, הוא הסתער על פרסי בידיים חשופות.
הם רבו מכות, פשוט ככה. בלי כלי נשק ובמקרה של פרסי גם בלי בגדים.
הם חבטו אחד בשני ובעטו זה בזה ואם מישהו היה מסתכל עליהם מהצד הוא היה מתקשר מייד למשטרה מחשש שמישהו מהם ימות. אף אחד לא ריחם על השני.
ארס חבט בראשו של פרסי והאחרון בתגובה אינסטינקטיבית בעט לאל בצלעות אבל המכה של ארס עדיין טשטשה אותו והוא פיספס את התגובה הבאה של האל.
ארס התנגש בפרסי בכוח והפיל אותו לארץ, הם התגוששו בטירוף על הקרקע עד שארס הצליח להכניע את הצעיר יותר וריתק אותו לאדמה.
"אתה חתיכת חצוי קטן וחצוף, אני אצטרך לחנך אותך להתחיל לדבר בכבוד." ארס תפס בידיו של פרסי והצמיד אותם אל צידי ראשו.
"ומה אתה בדיוק מתכוון לעשות? לשבת עליי עד שהכוח המטופש שלך יחזור אלייך?" פרסי דחף את האל בכוח מחודש והשניים התהפכו שוב, הפעם פרסי היה מעל האל.
שניהם התנשפו בכבדות, אפילו ארס שהיה אל נכנע לצד אנושי כלשהו שבו והיה נראה עייף אך מסופק.
הם שכבו ככה רגע ארוך, פרסי מעל ארס אוחז בזרועותיו וחזהו עולה ויורד במהירות, זיעה נצצה על מצחו.
"אתה כול כך יפה מהזווית הזאתי, אפס."
עיניו הירוקות של פרסי קדחו במבטם את פניו של ארס שנתן לפרסי לגהור מעליו, חיוך מתגרה היה מרוח על שפתיו.
*פרסי לקח נשימה עמוקה, פתאום הוא היה מאוד מודע לכך שהיה ערום כמעט לחלוטין. אגנו היה צמוד למפשעתו של האל והוא התחכך בו, חום הציף את גופו.
"נראה אם תחשוב שאני יפה גם עכשיו." מלמל פרסי, בהתקף של רגע הוא רכן ונישק את האל.
לרגע אחד עיניו של ארס נפערו בהלם ולהבות השתוללו בהם וברגע שאחרי הוא שלח יד ותפס בשיער עורפו של פרסי, שלא יעז לברוח לו עכשיו.
ארס העמיק את הנשיקה, מוצץ את שפתו התחתונה של פרסי שדיממה מאחת המכות שקיבל.
לשונותיהם רקדו זו עם זאת, ידו הפנויה של האל החליקה אל מותנו החשופה של פרסי שלא הצליח להחניק גניחה שחמקה משפתיו אל תוך נשיקתם.
"אתה משגע אותי." המה ארס. פרסי גנח בשקט כשידו של האל ליטפה את שריריו ולשונו החליקה אל אוזנו.
"זהו." הוא פלט בקושי, דוחף את עצמו מהאל.
ארס שכב עוד רגע קצר על הקרקע כשפרסי התרומם במהירות ורץ אל הדברים שלהם, מתלבש.
"אתה משגע אותי..."
***
פרסי וארס עמדו מול הסמל של דיידלוס, הם בזבזו זמן יקר ועתה כשעמדו מול הפתח אל המבוך והשמיים כבר החשיכו הם הרגישו את עול הזמן שאיבדו.
"קדימה." אמר פרסי, הוא שלח יד אל הסמל והתאפק לא לרעוד. הוא שנא את המבוך.
פרסי לחץ על הסמל שזהר באורו הכחלחל והאבן הגדולה שעליו היה חקוק שקעה מטה, חושפת גרם מדרגות שהלך ונעלם מעיניהם באפלה.
"אחרייך." גיחך ארס.
פרסי לקח נשימה עמוקה ושלף את אנקלוסמוס.
"אחריי."

הם ירדו בדממה אל תוך אפלת המבוך והפתח הבוהק של אור היום הלך ונעלם מאחוריהם עד שפנו בעיקול המדרגות והוא כבה לחלוטין. רק חרבו של פרסי הפיצה אור קלוש שעזר להם לראות, זאת אומרת, עזר לפרסי לראות, כי לארס היו להבות במקום עיניים אז הוא מן הסתם ראה פשוט מעולה.
"פגשתי את ניאדת הנהר." אמר פרסי, קולו מהדהד בין הקירות.
"אה כן? ביליתם יופי בזמן שאני עמדתי וחיכיתי לך?"
"בכיין."
"אפס."
"אני לא אספר לך מה היא אמרה וזה יכול לעזור לנו למצוא את אפרודיטה." פרסי אמר בקול מתנשא.
"הו לא ג'קסון רק לא זה, אתה לא יכול לעשות לי את זה." ארס השתמש בטון הכי מזלזל שהוא איי פעם השתמש בו ופרסי מצא את עצמו מחייך.
"זה מצחיק אותך נער ים?" גם פיו של ארס התעקל בחיוך, הוא ליקק משפתיו את טעמו המלוח של פרסי.
"כן, זה כן." השיב פרסי.
הם המשיכו להתקדם בדממה עוד כמה רגעים. האדמה תחתיהם השתנתה ללא הרף מבטון לחול לאדמה לדשא ופרסי ידע שהמבוך משוויץ בכוח שלו, הוא פחד ממה שהם עלולים להיתקל בו בהמשך.
"הניאדה אמרה שמאהב ותיק של אפרודיטה מעורב בסיפור." אמר פרסי, בוחן את תגובתו של ארס בזווית עינו.
ארס התקשח לרגע ושיגר מבט חטוף אל הבחור הצעיר, "מאהב ותיק? אתה בטוח?"
"זה מה שהיא אמרה לי. אתה מצליח לחשוב על מישהו?"
ארס לא ענה, הוא צעד ליד פרסי ומבט מהורהר היה נסוך על פניו. פרסי התבונן בו לאורה הקלוש של חרבו.
אחרי כמה מטרים המנהרה בה צעדו התפצלה לשתי הסתעפויות, הם נעצרו.
"איך נדע לאן לפנות?" שאל פרסי, הוא חשב על חברתו הוותיקה רייצ'ל ואיך בזמנו לפני שנים ידעה לנווט במבוך.
"איך אני מת על זה שאתה כול הזמן שוכח מי עומד לצידך." ארס הסתכל על פרסי מלמעלה, "לכיוון הזה אפס, אני מריח מוות בצד השני."
ארס המשיך להוביל והשניים התקדמו בפיתולי המבוך.
כשהיו צריכים לזחול ארס גנח בתסכול, "אם תספר איי פעם על זה למישהו אני אתלה את הראש שלך בחדר שלי, זאת שבועה של אל פרחח." הוא אמר כשהתקרה נהייתה נמוכה יותר עם כל צעד שעשו.
"זאת גם לא בדיוק העדפה הראשונה שלי לזחול אחרייך כשהתחת שלך תקוע לי בפרצוף." פרסי גיחך.
"זה בסדר ג'קסון, אתה יכול לזחול ראשון." מבטו של ארס היה ערמומי ושטוף זימה.
פרסי נחנק והשתעל בכוח, "תכנס כבר." הוא דחק באל. ארס צחק בקול.
המבוך לא הפסיק להתקיל אותם ולהטעות אותם עד שאפילו ארס התבלבל פעם או פעמיים.
פעם אחת הם נכנסו לחדר שהיה מלא ערפל ואז תקפו אותם עטלפים בגודל של חתול, אחרי שהצליחו להרוג חלק מהם ולהתחמק מהשאר הם פנו פנייה לא נכונה ופרסי הרגיש את האדמה קורסת מתחתיו, לולא ארס שתפס את ידו בכוח ומשך אותו בחזרה היה פרסי צונח אל מוות ודאי.
"תודה על זה." גנח פרסי, ידו שעוד הייתה אחוזה בידו של האל רעדה בלי שליטה. הוא מיהר למשוך אותה ממנו.
אחרי עוד כמה תקריות פרסי וארס עצרו בחדר אבן מרובע וקטן שהאדמה בו הייתה רכה וחמימה.
היה מעט צפוף שם מאחר שעץ זית עבה וגדול בקע מאחת הפינות וענפיו כיסו כמעט את כל התקרה.
היה משהו מנחם בצפיפות הזאת והשניים החליטו לחנות שם למנוחה.
הם התיישבו מתחת לחופת העץ ופרסי אכל את מה שנותר לו מבית המלון בצ'טנוגה.
"השעון שלי הפסיק כשנכנסנו למבוך, אין לי מושג מה השעה עכשיו אבל אני כול כך עייף." אמר פרסי.
הוא הדחיק את פחדיו כל העת ועכשיו כשישב בחדר האפלולי והקטן והעייפות אפפה אותו הפחד התחיל לנקר בו שוב.
לא הרבה דברים הצליחו להפחיד את פרסי, אבל המבוך בהחלט היה אחד מהם. הוא שנא אותו ולא חשב שיצטרך להיעזר בו שוב מהר כול כך.
מאז שנכנסו למבוך ועד הרגע בו חנו הוא היה בסכנת מוות לפחות חמש פעמים ואף אחת מהן לא הייתה העדיפה עליו.
"נישן וננוח קצת, כשנתחזק נתקדם עוד ואז נצא מהמבוך. אני גם ככה מרגיש שזה מספיק אז אל תדאג." אמר ארס, הוא נעץ את חרבו באדמה ולכסן את מבטו אל הבחור ירוק העיניים.
פרסי נשען על גזע העץ ועצם את עיניו, כל הכוחות שצבר מהטבילה בנהר התנדפו ממנו.
הוא לא ידע כמה זמן הם כבר בתוך המבוך כי הזמן והמרחק בתוך המבוך פועלים אחרת והוא גם קיווה בכל ליבו שהם בכלל בכיוון הנכון.
הוא התחיל להרגיש מחנק בגרון, הוא כול כך רצה כבר לצאת החוצה שזה התחיל להיות בלתי נסבל.
"אני עייף." קולו של פרסי היה שקט ונמוך והוא דיבר כשעיניו עדיין עצומות, חזהו עולה ויורד בנשימות קצובות.
ארס בחן את פרסי לאיטו, מתי הוא נהיה כול כך יפה בעיניו? מתי הפך הגוף הזה לכול כך מושך? מתי זה קרה, שהצחוק של פרסי נהיה כול כך ממכר?
"תחבק אותי..." המה פרסי. ארס היה בטוח שהוא מדמיין.
"מה אמרת, פרחח?"
פרסי פקח את עיניו ומבטו חדר את הלהבות המשתוללות בארובות עיניו של האל.
"תחבק אותי." הוא אמר שוב, היה רעד קל בקולו, כאילו המילים מחליקות מפיו ללא שליטה והן שורטות את לשונו.
ארס זז כמכושף, ידיו החליקו סביב גופו החזק והגמיש של הצעיר יותר, מתהדקות מאחורי גבו.
רגליהם הסתבכו אלו באלו ופרסי קבר את פניו בחזהו של האל, ארס השעין את סנטרו על ראשו של פרסי.
פרסי ניסה לשלוט בנשימותיו. מה הוא עושה? מה הוא לעזאזל חושב שהוא עושה? ולמה ארס המטופש הזה משתף איתו פעולה?? הוא לא רואה שזה לא בסדר? שזה... מוזר ו... נעים...
"אני אעיר אותך בקרוב אז תנסה לישון קצת אפילו שזה קשה." קולו של ארס היה נמוך ומבין, פרסי לא האמין שהאל הזה שעוקץ ומעליב אותו בכל הזדמנות יכול להשתמש בטון רך שכזה, לגרום לו להרגיש...
בטוח.
ליבו של פרסי האט את קצב פעימותיו והפחד והספק החלו נסוגים מליבו.
הוא נרדם.
*** 
"אימרי לי מדוע ביתי ממאנת להגיע?! מדוע כבר ארבעה ירחים אני ממתין לה שתבוא והיא מסרבת?!" המלך תיאס ישב בראש שולחן האוכל העמוס לעייפה בחדר הענק שפרסי כבר זיהה מחלומותיו הקודמים.
אנסיס עמדה בקצה השני של השולחן בראש מושפל, איכשהו היא הייתה נראית לפרסי מבוגרת יותר משהייתה, עיגולים כהים עיטרו את עיניה, עייפות ופחד קרנו ממנה בגלים.
"הוד מלכותך, אנא הקשב לי. גבירתי ביקשה ממני להשמיע לך את דבריה." אנסיס דיברה כשראשה עדיין מושפל, היא לא הישירה את מבטה אל המלך ומשנמנע המלך תיאס מלהשיב היא פירשה זאת כאישור להמשיך בדבריה.
"הוד מלכותך, בעוד שני ירחים תינשא גברתי כאמור לנסיך אותו בחר מלכי כראוי. גברתי מתכוננת ליום הכלולות. היא רוצה להיות מוכנה הן בליבה והן בגופה בכדי לשאת את שמך לאורכה ולרוחבה של הארץ ולהיות ראויה להיקרא ביתך, היא לא נחה לרגע."
המלך הביט באנסיס ארוכות וליטף את זקנו, נראה שהמחשבה על ביתו יקירת ליבו השוקדת יום וליל לפרק זמן ארוך כול כך למענו קוסם לו.
"אני מצווה עלייך למסור לנסיכה את דיברתי, לא אחכה מאוחר יותר מהפעם הבאה בה יופיע הירח בשלמותו, זה ברור?" המלך תיאס הרעים.
"כן הוד מלכותך, כמובן הוד מלכותך, אמסור זאת מייד." ואנסיס השתחוותה במגושמות ויצאה במהירות מהחדר כשפרסי אחריה.
הם עלו כמה קומות וטיפסו גרמי מדרגות, אנסיס הביטה סביבה לכל עבר כאחוזת דיבוק, היא בוודאות ניסתה להימנע ממשרתים ומאנשי הארמון האחרים.
כשהגיעה לבסוף לדלת גדולה וכבדה למראה בסוף מסדרון מכוסה שטיחים היא נקשה מספר פעמים על הדלת ולחשה את שמה. הדלת נפתחה באיטיות ופרסי חמק פנימה בעקבות אנסיס, מה שראה לאחר מכן גרם לו לקפוא במקומו.
הנסיכה סמרינה ישבה במיטת אפריון ענקית כשלגופה תחתוניה בלבד ובטנה נפוחה כאילו בלעה אבטיח בשלמותו.
היא תמכה בבטן המנופחת וליטפה אותה בידה השנייה, שיערה היה מפוזר ופרוס על כתפיה בחן.
"מה שלום המלך?" היא שאלה בקול נעים.
"הוד מלכותו קבע שתהיי חייבת להגיע עד שהירח יופיע בשלמותו." השיבה אנסיס, היא טבלה מגבת בקערת מים שהייתה שם, מנגבת בעדינות את גופה של סמירנה.
"הוד מלכותו החלטי כתמיד," סמירנה דיברה על המלך באהבה כזו ששמרה רק אליו, "אבל זה בסדר, כי עד אז כבר אלד את פרי אהבתנו."
"את באמת כבר אמורה ללדת." אמרה אנסיס, חיוך קלוש על שפתיה "בחמשת הירחים הראשונים היה אפשר להסתיר את דבר ההריון יותר טוב מאחר שהבטן עוד לא הייתה עגולה כול כך אבל כעת לא ניתן להסתיר זאת עוד, את כול כך קרובה."
דבריה של אנסיס הרגיעו את עצביה של סמירנה והיא חזרה ללטף את הבטן ההריונית בעדינות.
חריקת דלת הסיחה את דעתן והנשים הסבו את מבטן בבת אחת אל הדלת, גם פרסי עשה זאת.
"הו לא... אלים אדירים" מלמלה אנסיס, מי שהפיק את צליל חריקת הדלת היה שליח של אחד השרים, והוא ראה ושמע הכול.
***

הפרק הקודם		הפרק הבא