כשיבוא האור || אביטל

מתנצלת שהפרקים קצרים, הם נכתבים על פי נושא וכשאני ממצה אותו לאותו פרק, אני סוגרת את הפרק.

כמו תמיד, אשמח לתגובות (:

לאחר שמילאתי את תפקידי והבאתי את הארי הביתה, התפנה לי מעט זמן שבו התכוונתי ללכת ולעזור לפרופסור מקגונגל ולשאר סגל המורים במשימה החשובה של שיקום הטירה. לאחר הקרב נסגר בית הספר ותלמידי הוגוורטס יצאו לחופשת קיץ מוקדמת, כדי שתהיה אפשרות לשקם את הטירה בצורה רצינית. מקגונגל דיברה אתי על זה בקדוש מנגו, ואני הסכמתי לבוא ולתרום את חלקי.

מסתבר שדרושה הייתה עזרה רבה אם לאחר שבועיים של טיפול באמצעי קסם הטירה עוד לא שוקמה לחלוטין.

כיוון שעוד לא עברתי את הטסט בהתעתקות, התכוונתי לעוף על מטאטא עד להוגוורטס. מוזר היה לי לטוס לבדי, ללא משמר מלווה. בתקופה האחרונה, כתוצאה מהשתלטותו של וולדמורט על השלטון, אף קטין לא הורשה להסתובב בדרכים לבדו. הטיסה הייתה מהנה ונזכרתי בגעגוע בימים הטובים של משחקי הקווידיץ', שעזבתי לפני זמן קצר בלבד. "מעניין אם הארי יודע שבשנה האחרונה החלפתי אותו בתפקיד המחפש בקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור", חשבתי, בדיוק כשחלפתי מעל חומת הוגוורטס שהגנותיה הקסומות הוסרו ממנה.

מקגונגל הבחינה בי כשנחתתי ברכות על הקרקע ורצה לקראתי: "הו, ג'יני. נס שהגעת עכשיו! בדיוק גילינו כאן משהו… בואי, בואי."

פסעתי אחרי מקגונגל בסקרנות תוך שאני מביטה סביבי. הזדעזעתי למראה ההרס שהתגלה מכל עבר. הדיוקנאות היו מושלכים על הרצפה כשהם חתוכים וקרועים, שעוני החול של ארבעת הבתים היו זרוקים בפינה כחפץ שאין לו דורש ואבני האיזמרגד הנוצצות התגוללו בין דבר זה לדבר אחר.

פסעתי בזהירות עקב בצד אגודל, נתקלת מידי פעם בחפץ אקראי, שבור וקרוע, או דורכת על כתמי דם שיבשו. יכולתי להרגיש כאילו הקרב מתרחש בזה הרגע מול עיניי ממש - ההרס היה מוחשי וכואב.

מקגונגל התקדמה במהירות, משתדלת שלא להתבונן במראות הקשים שבבירור עשו לה רע ואני הלכתי אחריה, מתעלמת ואוטמת עיניים למצב הנורא, עד שהגענו למקום העצוב והטעון ביותר בהוגוורטס, לפחות לדעתי.

מקגונגל הביטה בי, יכולתי לראות את ההבנה מחלחלת ממוחה אל פניה וברגישות גדולה היא סבה על מקומה והמשיכה הלאה. ואני - אני נשארתי שם, להתייחד עם המקום שבו נהרג אחי, לחוות את הרגע שבו נשמתו עזבה את גופו, לפני שבועיים בלבד.

עקבות הפיצוץ עוד נראו שם, ערבוביה של אבנים וכתמי פיח שכיסו את האזור. שלפתי את שרביטי ופיניתי את הלכלוך שהצטבר שם.

נשכבתי על הרצפה, באותו מקום בו נהרג פרד ובאותה תנוחה כמוהו והנחתי לדמעות שהצטברו בזוויות עיניי להשתחרר ולגלוש מטה במורד הלחיים. בחנתי את המקום שבו שכבתי - כתמי דם קטנטנים נקרשו מתחתיי ושקע קטן בקיר סימל את ההתנגשות של פרד בקיר, לאחר שמת. מיששתי את השקע ודימיתי להרגיש את מגע ידו של פרד, כאילו אומר לי: "זה בסדר, ג'יני. טוב לי עכשיו, אל תדאגי," ואז מוסיף בהלצה שהייתה חלק מאישיותו: "אם הייתי יודע כמה יתגעגעו אליי, אולי הייתי שוקל למות מוקדם יותר." חייכתי חיוך שעצב מעורב בו כשדמיינתי את הסיטואציה והתרוממתי, אוספת מעט מן הדם שהתפורר  לתוך בקבוקון וטומנת בגלימתי, למזכרת.

כעת הייתי מוכנה להמשיך בחיים ובשיקום - האישי והציבורי, כאן בהוגוורטס.

הפרק הקודם