אנשים משתנים

היי, אני יודעת, לא עדכנתי המון זמן, יש לי עומס, ואני יודעת איזה מעצבן זה כשמעלים פרקים בתדירות כזו.

אז אני מבקשת מראש, תגידו לי אם הפרקים ארוכים \ קצרים מדי או שהם בסדר, זה ממש חשוב לי!

ועכשיו סוף סוף... הפרק!

כן." הרמיוני ענתה בחיוך והלכה. לפתע מישהו קרא להרמיוני הצידה והיא עקבה אחרי אותו בן אדם שחור שיער.

"מה קרה הארי?" היא שאלה. "ממתי את מסתובבת עם מאלפוי, הרמיוני?" הוא שאל מסוקרן. "קוראים לו דראקו אתה יודע, המלחמה נגמרה וכולנו באותו הצד. וכבר כמה זמן, הרי שנינו עובדים יחד, אז אנחנו מדברים. למה?" היא ענתה ושאלה.

"אני מניח שאפשר לקרוא לו דראקו.. בכל מקרה על מה דיברתם?" הוא שאל והסתכל על הרמיוני במבט שהיא לא הצליחה לפענח.

"הוא רק הציע לי לישון אצלו עד שאמצא דירה בזמן שאתה וג'יני לא נמצאים." היא ענתה בפשטות.

"לישון אצל-? מה? אצלו?  את בטוחה שזה רעיון טוב מיוני??" הוא שאל והביט בה מופתע.

"הוא השתנה הארי, אני מקווה לפחות.. ובכל מקרה זה לא שנישן יחד, רק באותה הדירה, חדרים שונים, וזה רק עד שאמצא דירה אחרת." היא הוסיפה כדי להרגיע אותו.

" אני לא בטוח שזה רעיון טוב אבל אני סומך על שיקול הדעת שלך מיוני, בכל מקרה אם קורה משהו את מודיעה לנו כן?" הוא שאל בדאגה אז נרגע קצת. "אני מבטיחה" היא אמר וחיבקה אותו.

"עכשיו כדאי ששנינו נחזור לעבודה שלנו." היא אמרה מהר ושניהם הלכו לכיוון המשרדים שלהם..

תני לי לעזור לך." דראקו ניסה לשכנע את הרמיוני. "אני יכולה להסתדר לבד." היא ענתה לו וצחקה.

הם בדיוק גמרו את העבודה והלכו לבית בלק, כדי שהרמיוני תעביר את הדברים שלה לדירה של דראקו. "סיימתי." הרמיוני הכריזה כשסיימה לשים את הכל במזוודה שלה.

הם התעתקו לבית של דראקו ונכנסו פנימה. "וואו." הרמיוני לחשה בתדהמה בשניה שנכנסה פנימה.   

כשנכנסו לדירה ראו את הסלון הגדול, שהיו בו שתי ספות גדולות וכמה כורסאות בצבע קרם, שבאמצע יש שולחן עץ. בקצה של הסלון היה פסנתר בצבע שחור מבריק, ובקיר הצמוד כמה מטרים לידו, היו 2 מדפים ספרים.

בצד השני של הדירה היה מטבח שבקיר אחד היה מקרר וארון גבוה, בקיר אחד היה תנור וכיריים, ובקיר השלישי היו ארונות עם חפצים שונים הקשורים לבישול ולמטבח.

 הרמיוני שמה לב לעובדה שאין שם בכלל תמונות, לא שלו, לא של אף אחד מהמשפחה שלו, כלום.   

"חשבתי שאמרת שיש לך דירה." היא אמרה נדהמת. "זו באמת דירה."

"היא ענקית! כמה קומות יש פה?" היא שאלה כשראתה את המדרגות שהיו בין המטבח לסלון, מדרגות שקופות עם מעקה מעץ. "שלוש, וגם משום שאני בקומת קרקע יש גם גינה." הוא אמר בפשטות ונעל את הדלת.

"למה בן אדם צריך בית כזה גדול?" הרמיוני שאלה בסקרנות אך המבט המתלהב מהבית נשאר על פניה. "אני לא חושב שמישהו צריך כזו דירה. בכל מקרה, אבא שלי קנה לי אותה, בניסיון שאני אסלח לו אחרי כל מה שעשה. רק שאני לא בן אדם שאפשר לקנות בכסף, כבר אמרתי לך את זה." הוא אמר בסתמיות והתחיל לעלות.

הם עלו והגיעו למסדרון בו דראקו המשיך ללכת עד שהגיע לחדר. "זה החדר, אני מקווה שהוא בסדר." הוא אמר בנימת קול מבויישת שלא הייתה אופיינית לו.

 זה היה חדר כ5 על 5 מטרים, שבקצה אחד יש מיטה זוגית בצבע אפור ובקצה השני של אותו הצד  שולחן מעץ שעליו הייתה מנורה לבנה וכד פרחים, ולידו שני כיסאות מעץ צבוע בלבן, עם כריות אפורות בהירות לריפוד.

בצד השני של החדר היה ארון לבן וגדול. על הרצפה היה שטיח שעשוי מפרווה מזוייפת בצבע קרם ועל אחד הקירות מדף ספרים. בקיר שמלפניהם היה חלון גדול המשקיף אל הגינה עם וילון לבן, שקשור בשני צדדיו בסרט בצבע אפור בהיר, והמנורה שהייתה תלויה מהתקרה האירה את החדר יחד איתו.

"אתה עצבת אותו?" הרמיוני שאלה והסתכלה סביבה. "כן, אהבת אותה?" הוא שאל. "טוב, אה.." "את אוהבת אותה נכון?" הוא שאל ועל פניו חיוך שמעיד על ניצחון.

"טוב, כן! הוא מדהימה! תמיד רציתי חדר שיש בו מה שצריך וזהו, כשהייתי עם רון היו פשוט יותר מדי דברים בחדר שכבר לא היה מקום לזוז... וגם הנוף מחלון כה יפה! אז כן אני אוהבת, אתה מרוצה?" היא ענתה מחוייכת. "כן, זו כבר הפעם השניה שהרמיוני ג'ריינג'ר מודה שצדקתי." הוא ענה מחייך גם הוא.

"עבר כל כך הרבה שנים מאז הפעם הראשונה..." הרמיוני אמרה באנחה והתיישבה על המיטה, כשגיחוך מריר יוצא מבין שפתייה. "הרבה דברים השתנו מאז." הוא הוסיף והתיישב לידה. הרמיוני שתקה והסתכלה על הרצפה.

"הרמיוני תקשיבי, אני באמת מצטער. על כל מה שקרה בהוגוורטס זה פשו.." "זה בסדר." הרמיוני קטעה אותו וסוף סוף הרימה את המבט שלה אליו. "זה לא בסדר, את לא עשית שום דבר רע ואני סת-" "דראקו." היא אמרה קוטעת אותו שוב.

"עזוב את זה. בוא פשוט נחשוב שזה אף פעם לא קרה טוב? לפחות לבנתיים..."היא אמרה מנסה לחייך "אם זה מה שאת רוצה... אבל נצטרך לדבר על זה יום אחד." הוא אמר באכזבה וניסה לחייך בחזרה, מה ששניהם לא הצליחו יותר מדי.

לאחר כמה שניות הרמיוני לקחה את התיק שלה והתחילה להוציא ממנו דברים. "טוב, אז אני אתן לך להתארגן." דראקו אמר אחרי כמה רגעים של שתיקה וקם. "תודה שאתה נותן לי להיות כאן דראקו, אם זה היה לפני כמה שנים לא היית עושה את זה." היא אמרה לו. "אנשים משתנים." הוא ענה לה והלך, משאיר אותה להמשיך לחשוב, 'יכול להיות שהוא כן השתנה הפעם?'

הם רצו מעבר לדלת כשמאחוריהם אלפי נבואות מתנפצות. לשניה הם חשבו שהם נפטרו מכל האוכלי מוות, אך מיד שמעו את הקול של לוציוס והשאר מתקרבים אליהם.

"כולם מאחורי." הארי צעק ורון, הרמיוני , נוויל, לונה וג'יני נעמדו מאחוריו. לאחר כמה שניות הרמיוני הרגישה שמישהו אוחז בה והתעוררה שוב בצעקה.

היא שוב חלמה על אחד הדברים שקרו לה בעבר, רק שהפעם זה היה בשנה החמישית שלהם, במשרד הקסמים. "הרמיוני! הכל בסדר?" היא שמעה את דראקו ספק הולך ספק רץ לכיוון החדר שלה.

"סתם, עוד סיוט.." היא מילמלה וניגבה את פניה בידה שהיו מלאות דמעות מהסיוט. "את בטוחה שאת בסדר?" הוא שאל כשהתקרב עליה והתיישב לידה. "אני חושבת." הרמיוני נאחנה ונשענה על כתפו של דראקו.

הוא קצת נרתע מכך אך התעשט שניה לאחר מכן ושם את ידו סביבה, מה שחשב שיגרום לה להירתע אך היא רק נצמדה אליו יותר. 

למחרת בבוקר כשדראקו התעורר, הדבר הראשון שראה כשפקח את עיניו הייתה הרמיוני, שנשארה באותה תנוחה.

ראשה היה על החזה של דראקו, כך גם אחת מידה, כל גופה נשען על הגוף שלו והיד שלו עדיין הייתה סביבה.

הוא הרהר כמה שניות אם להישאר ככה, כי ידע שהוא באמת רצה, אבל ידע בנוסף שעדיף לא להישאר פה כשהרמיוני תתעורר.

הוא ראה שהיא היססה כשהציע לה לבוא, הוא מעדיף לא 'להבריח' ביום הראשון שישנה פה. הוא לאט לאט ירד מהמיטה והשכיב את הרמיוני על הכרית במקום על עצמו, ובמזל היא רק זזה קצת אך לא התעוררה.

 אשמח לתגובות כמובן! איך הפרק?

הפרק הקודם		הפרק הבא