זואי ג׳קסון והאולימפיים

עמדתי על התורן וצעקתי ״הורידו עוגן!״.
הגענו ליבשה, סוף סוף.
אני בחיים לא הייתי במדינות אחרות, ובטח שלא בארצות הברית.
לא הגענו ישר למחנה יופיטר.
מאז סיום המלחמה למחנה יופיטר יש צי ימי, אבל המחנה עצמו לא שוכן בקרבת הים.
עגנו בנמל פרטי כלשהו.
ראיתי שלידנו עגנו ספינות מלחמה, עם הכיתוב ״SPQR״ רקום בזהב.
הנחתי שזה הצי הרומי.
״ כפי שאת רואה,״ אמר פרסי, בקול של מדריך טיולים. ״מאז המלחמה בגאנה הרומאים דאגו גם לצי ימי.״
אנבת׳ כבר יצאה מהספינה, היא עמדה על המזח וקראה ״זואי, פרסי, בואו כבר!״.
אני ופרסי מיהרנו להצטרף אליה.
״אז,״ אמרתי ״איך אנחנו מגיעים למחנה יופיטר?״.
פרסי הסתכל עלי באכזבה, לא הבנתי למה.
״נלך בדרך שפרסי, הייזל ופרנק הלכו״ אמרה אנבת׳.
״אה״ אמרתי בקול ציוץ קטן.
הבנתי למה פרסי התאכזב, הוא ציפה שאזכור את זה.
במשך כמה דקות מביכות הלכנו בשקט, עד שהגענו למנהרות.
ליד המנהרה עמדו שני נערים על המשמר.
שראו אותנו, אחד מהם שאל ״זו הילדה, פרסי?״.
פרסי הינהן בראשו ונתן לשני כיף.
אחר כך שמתי לב שהם דיברו באנגלית, וכשהבנתי אותם מצויין.
כנראה ששיעורי האנגלית של אנבת׳ באמת עזרו.
נכנסו לתוך המנהרה ולאחר דקה נגלה לפנינו המחנה.
שיצאנו מהמנהרה, נשמתי נעתקה. לא האמנתי למראה עיניי.
הטיבר הקטן הפריד ביני לבין המחנה.
בצד שמאל ראיתי את שדה מארס (ואת חניבעל משחק עם גברת אולרי), חדר האוכל, בית המרחץ ואת הפרינקיפיה (מפקדה בלטינית).
בצד ימין ראיתי את רומא החדשה (או המחודשת, ליאו הרס את רומא החדשה, אבל לא משנה איך תקראו לזה).
עמדנו מול הטיבר הקטן.
״רק תקפצי לתוכו״ אמרה אנבת׳.
״את לא תירטבי בכלל״ הבטיח לי פרסי.
קפצתי למים.
הדבר הראשון שעלה במוחי היה ״קר״.
המים היו קפואים קרח, אבל כמו שפרסי אמר, לא נרטבתי בכלל.
מיהרתי לצאת מהמים ועליתי ליבשה.
הבטתי לאחור אל פרסי ואנבת׳.
פרסי נראה מופתע, אנבת׳ חייכה ושילבה ידיים.
היא סימנה לי ״כל הכבוד.״
״תגידו,״ שאלתי ״אתם מתכוונים להגיע או מה?״.
״ברור שנבוא״ ענתה אנבת׳.
״רק דרך הגשר״ הוסיף פרסי.
״מה!?״ זעקתי ״יש גשר? אז למה אמרתם לי לקפוץ למים?״.
״סתם כי זה היה מצחיק״ אמר פרסיו עבר את הגשר.
״מותר לצחוק, לא?״ אמרה אנבת׳ ועברה גם היא.
אחרי שנכנסנו למחנה, הבנתי עד כמה אנבת׳ ופרסי פופולריים.
כל חצוי שנפגשנו נתן לפרסי כיף, וכמה מהם אפילו עצרו לדבר עם אנבת׳.
לבסוף הגענו לגבול הפומרי.
ראיתי את טרמינוס מרחוק, פסל בגודל אדם בלי ידיים, עם ראש מדבר.
הוא בדק כמה אנשים לפנינו.
שהוא ראה את פרסי ואנבת׳ ישר אמר ״אווו! גיבורי האולימפוס! אישור מיוחד להחזיק נשק... ומי זאת שם איתכם? זואי, אה?״.
התקדמתי צעד קדימה.
״כן״ אמרתי ״זואי ג׳קסון.״
טרמינוס שתק כמה שניות, ספק חושב ספק ישן, ואז אמר ״בסדר, תיכנסו.״
אנבת׳ נכנסה ראשונה, אני נכנסתי אחריה ופרסי במאסף.
בכל צעד שלי בתוך העיר עצרתי בכדאי להביט.
ראיתי בית קפה, גן שעשועים ואפילו בית קולנוע.
״מעניין אם מקרינים שם את סרטי פרסי ג׳קסון...״ חשבתי.
בית הקולנוע עניין אותי במיוחד.
תמיד אהבתי לשחק דמות אחרת, לדמיין שאני אחת מהדמויות האהובות עלי.
והנה אני כאן, הילדה המאומצת של שני הדמויות הכי אהובות עלי.
בזמן ששקעתי במחשבות הגענו לרחוב שלנו. ״גיבורי האולימפוס״ שאנבת׳ סיפרה לי עליו.
היו שם כשמונה בתים ענקיים, אולי אפילו יותר.
לכל בית הייתה חצר קדמית מטופחת, כל אחת בסגנון שונה.
הלכנו לכיוון הבית השני, וישר הבנתי שזה הבית של אנבת׳ ופרסי (בעצם, עכשיו אפשר לומר הבית שלי).
הייתה שם מזרקה מרהיבה.
היה ברור שאנבת׳ תיכננה אותה, ופרסי בנה אותה.
עמדתי פעורת פה, שהבנתי את המצב, מיהרתי לסגור אותו.
עברנו את המזרקה והלכנו לכיוון הדלת.
אנבת׳ פתחה לי את הדלת ואמרה ״בואי, תיכנסי״.
לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי פנימה, לתוך הבית החדש שלי.

הפרק הקודם		הפרק הבא