הסיפור של אוונס ופוטר

זעקתו של פיטר גרמה לג'יימס לקפוא במקום.
"פיטר! שקט!" לחש לו סיריוס, מכל הצבע אחוז בידו. ג'יימס צפה בהארי המהדק את הכובע הסרוג המסתיר את פניו ושולח מבט מתעב לעבר פיטר. מוזר, חשב. למה הוא כל כך שונא אותו?
פיטר יילל. "קיבלתי מכה ברגל מהרגל של המיטה!" לחש. "שתוק, זנב-תולע! הסלית'רינים ישמעו אותנו!" לחש ג'יימס. לופין הביט בסלית'רינים הישנים במתח.
"בואו נסיים עם זה כבר," אמר. "נרסס אותם בצבע ונעוף מפה."
"בסדר, ירחוני," אמר ג'יימס בחיוך ערמומי. "הו, זו הולכת להיות אחת המתיחות הטובות ביותר שעשינו. מזל ששמעתי את מאלפוי אומר מה תהיה הסיסמה להיום."
"אני לוקח אותו," אמר הארי, והחווה בראשו לעבר נער בעל שיער שמנוני ועור צהבהב שישן בשלווה במיטה בסוף השורה. סוורוס סנייפ. ג'יימס הנהן. הוא פנה אל חבריו.
"אז הארי לוקח את סנייפ, אני אקח את מאלפוי, רך כף את מאלציבר, זנב תולע את נוט וירחוני את קראב. הולך?"
ארבעת הנערים הנהנו ופנו כל אחד למיטה אחרת, שם ישנו הסלית'רינים בפה פעור במקצת והזילו ריר על הכריות בעלות רקמת הנחש.
"אחת... שתיים... שלוש... לרסס!" לחש ג'יימס.
חמשתם לחצו על הכפתור שבמרכז מכל הצבע, ותרסיס בצבע אדום או ניתז על הסלית'רינים הישנים.
"תעביר לי את הזהב."
"תעבירו לי עוד מכל של צבע אדום."
וכך, בשקט ובמיומנות, ריססו חמשתם את הסלית'רינים ואת החדר כולו באדום-זהב.

"בסדר, סיימנו עם כל הסלית'רינים," אמר סיריוס כירד במדרגה האחרונה. לחשוש הגחלים באח המועדון נשמע, אך לא נעים ומרגיע כמו במועדון של גריפינידור. "אבל מה עם הבנות?"
"רגע," אמר ג'יימס. "כולכם הטלתם לחש קיבעון על הקירות והסלית'רינים? כי בלעדיו הם יוכלו להוריד את הצבע בקלות." ארבעתם הנהנו, וג'יימס נאנח בהקלה.
"ובקשר לבנות-" הוא חייך חיוך 'קונדסאי'.
"-לא שמתם לב שהן נרדמו במועדון?" שאל, והחווה בראשו לעבר תלמידות סלית'רין הישנות, שישנו זו לצד זו בכורסאות במועדון.
כולם חייכו.
"אז קדימה לרסס."

"אני בחיים לא אצליח להפוך את העכבר הזה לספל," נאנח פיטר שעה שמקגונגל, שעמדה בקדמת הכיתה, נעצה בו מבט נוקב.
"אם לא היית מדבר כל הזמן, אולי היית מצליח, אדון פטיגרו," אמרה בקול צונן. כל הכיתה צחקה, וסיריוס טפח על כתפו של פיטר בעידוד. "אתה עוד תצליח, זנב-תולע," אמר לו.
"קל לך לומר," רטן פיטר. "אתה הצלחת!"
ואכן, עכברו האפור שקיבל סיריוס לבתחילת השיעור - לפני דקות ספורות - הפך לספל לבן  מעוטר בציורים יפהפיים של זאבים.
"ממש תודה על המחווה, רך כף," אמר לופין בקרירות. "זה רק בצחוק, ירחוני," מילמל סיריוס.
"אני שמח שזה מצחיק אותך," אמר לופין בשלווה מאופקת מהולה בקרירות.
"נו, ירחוני, אל תיפגע, רק רציתי להשתעשע קצת, לא חשבתי שזה יפגע בכך." הוא טפח על כתפו של חברו והביט בו במבט כנה.
"אתה אף פעם לא חושב," אמר לופין בחיוך מפויס.
"מה שנכון נכון."
"איפה הסלית'רינים?" תהתה מקגונגל. הקונדסאים והארי - שישב לצידם - כמעט התפקעו מצחוק. הסלית'רינים לא הופיעו גם לארוחת הבוקר, והנערים הגריפינדורים ניחשו
שהם וסלגהורן מנסים להסיר את הצבע מבגדיהפ ומעורם. באותו הרגע נכנסו הסלית'רינים, צבועים באדום-זהב, וכל הגריפינדורים, אפילו לילי, פרצו בצחוק. אפילו מקגונגל התקשתה להסתיר גיחוך משועשע.
"למה לא הערת אותי? הייתי יכול לעזור!" לחש רון להארי.
"לא הצלחתי להעיר אותך."
"שקט!" אמרה מקגונגל לגריפינידורים, שהשתתקו בין רגע. היא פנתה לסלית'רינים. "מדוע אתם מאחרים? ועוד לשיעור הראשון שלכם," אמרה בקרירות. הסלית'רינים נעצו מבטים זועמים בתלמידי גריפינדור המגחכים, ונער צנום בעל שיער שחור שמנוני פסע קדימה.
"מישהו ריסס אותנו בצבע בשנתנו, פרופסור," אמר סנייפ כמדקלם מתוך פיסת קלף. ג'יימס מייד שם לב שהארי בהחלט לא חסך בצבע, וחיוך שבע רצון עלה על שפתיו. "ניסינו להסיר את הצבע, בעזרתו של פרופסור סלגהורן, אך דבר לא עזר." סנייפ נראה קודר יותר מבדרך כלל.
"ודמבלדור?" שאלה מקגונגל.
"הוא עסוק."
"בסדר. שבו בבקשה." הסלית'רינים התיישבו במקומותיהם, תולים מבטי שטנה בגריפינדורים המגחכים, והפנו את מבטם למקגונגל.
"אם כך, נמשיך בשיעור..."

הפרק הקודם