בגלל מראה שבורה

הזמן עבר מאוד מהר, ובשעה ארבע של יום למחרת, לאגו כבר חיכה לי מעברה השני של המראה, ואני עדיין לא הייתי מוכנה.

לבשתי את השמלה שאמילי נתנה לי וניגשתי אל לאגו.

הרגשתי חום בפנים. ידעתי שעוד מעט אני צריכה להסביר לאמילי, נונו ולאגו על עולמי ולא ידעתי איך לעשות זאת.

כשעמדתי מול עיניו האפורות והחכמות של נונו, הרגשתי כל כך רע. הרגשתי אשמה על כך שאני מאכזבת אותו.

החלטתי לנסות בכל זאת.

"אתם עדיין רוצים לדעת מה זה בית ספר?" שאלתי בתקווה לתשובה שלילית.

אמילי הנהנה בהתלהבות, ונונו חייך חיוך קטן.

"טוב... בעולם שלי הכול שונה מאצלכם. אצלנו, כדי לקנות דברים צריך כסף, וכדי להשיג כסף צריך לעבוד. בעולם שלי העבודות הן לא כמו העבודות שיש בעולם שלכם." אני צריכה להסביר להם גם על עבודה בהזדמנות. "אצלנו חלק מהעבודות מסובכות וצריך ללמוד איך לעשות אותן. בשביל זה יש בית ספר, אבל כשאתה ילד קטן אתה לא יודע במה תרצה לעשות כשתהיה גדול, לכן מלמדים הרבה דברים שיוכלו לעזור לילד בכל עבודה שהוא יבחר. כשהילד גדל, הוא בוחר תחום שהוא ירצה לעסוק בו, ואז הלימודים שלו מתמקדים בנושא שבחר."

"ומי מלמד אותם?" שאלה אמילי. "ואיפה הבית ספר נמצא?"

"יש כמה בתי ספר." אמרתי. "יש אנשים שהעבודה שלהם היא ללמד בבתי ספר. כול הילדים חייבים ללמוד."

"ואת גם לומדת?" שאלה אמילי.

"כן." עניתי.

"ואת כבר יודעת מה תירצי להיות כשתגדלי?" שאלה.

"אני חושבת שאני ארצה להיות פסיכולוגית." אמרתי. "אבל אני לא בטוחה."

"מה זה פסי... פסי...?" אמילי לא הצליחה לומר את המילה.

"יש אנשים שיש להם בעיות אז הפסיכולוג עוזר להם לנסות לפתור אותם."

"אצלנו הכול יותר פשוט." אמר נונו. "אם אתה רוצה ללמוד מקצוע מסוים אתה פשוט הופך להיות השוליה של בעל המקצוע הנוכחי, ואם אתה טוב בזה אתה מחליף אותו."

"זה באמת נשמע יותר קל." אמרתי.

"במה ההורים שלך עובדים?" שאלה אמילי.

" אבא שלי עובד בביטוח ואמא שלי מזכירה, אבל זה רק זמני כי היא לומדת עיצוב פנים." עניתי.

"לא הבנתי." אמרה אמילי.

"את זה אני אסביר בפעם אחרת." אמרתי.

רק עכשיו שמתי לב שלאגו לא שם. כנראה הוא יצא בזמן שדיברתי. "איפה לאגו?" שאלתי.

"לאגו עובד." אמר נונו בחיוך מסתורי.

"במה?" שאלתי.

"זה ממש לא משנה." אמר נונו. "את כבר זוכרת את הדרך, או שאת מעדיפה שאמילי תלווה אותך?"

"אני לא בטוחה שאני זוכרת." אמרתי. "הפעם אמילי תלווה אותי, ופעם הבאה שאני באה אני אסתדר לבד."

רגע לפני שיצאתי מהבית של נונו נזכרתי. "מחר יום שבת. אני לא בטוח אבוא מחר, וגם לא מחרתיים."

"למה?" שאל נונו. "מה מיוחד בשבת?"

"אני אסביר כשאני אבוא בפעם הבאה. אל תחכו לי מחר ולא מחרתיים."

"בסדר." אמר נונו. "אבל אל תישכחי לחזור."

"אני לא אשכח." חייכתי.

אני ואמילי יצאנו מהבית.

"תגידי, אמילי, אף פעם לא משעמם לך?" שאלתי.

"לא הבנתי את השאלה." התנצלה אמילי.

"אף פעם לא קורה שאין לך מה לעשות?" שאלתי. תהיתי איך היא מעסיקה את עצמה, אחרי הכול, בעולם שלה אין מחשב, טלוויזיה או ספרי קריאה.

"תמיד יש לי מה לעשות." ענתה אמילי.

"מה?" שאלתי.

"לכבס, לתפור, לנקות את הבית, לבשל, לצאת לשאוב מים מהבאר." ענתה אמילי. "יש הרבה דברים לעשות."

"נונו ולאגו עוזרים לך?" שאלתי. הדברים שהיא אמרה לא נשמעו כיפיים במיוחד.

"לא." צחקה אמילי. "אלה דברים של בנות."

"מה?" לא האמנתי. "את עושה הכול לבד?"

"זה רק כי אין לי אמא." אמרה אמילי. "נערות אחרות בכפר עושות את המטלות האלה עם אימן ואחיותיהן."

"איך את מספיקה?" שאלתי.

"יש לך שאלות מצחיקות." אמרה אמילי. "אפשר לחשוב שאת לא מנקה את הבית שלך."

"אני לא מנקה את הבית שלי." אמרתי. "אמא שלי מנקה אותו, ואני עוזרת לפעמים, אבל לנו זה יותר קל."

"למה?" שאלה אמילי.

"כי אנחנו לא עושים הכול ביד." עניתי.

"אז איך אתם עושים?" גיחכה אמילי. "עם הרגל?"

"לא..." צחקתי גם אני. "לנו יש מכונות. למשל מכונת כביסה. שמים בפנים את הבגדים שרוצים לכבס, מפעילים את המכונה, מחכים שעה וחצי בערך, מוציאים את הבגדים ותולים לייבוש."

"ואיך מכונאה עובדת?" שאלה אמילי.

"אומרים מכונה," תיקנתי אותה בעדינות. "ואני לא יודעת."

"אז איך בנית אותה?" שאלה אמילי.

"לא בניתי אותה." צחקתי. "אבא שלי קנה אותה."

"אבל מישהו בטח בנה אותה. לא?" שאלה אמילי. עמדנו ליד המראה אבל המשכנו לדבר.

"כן." אמרתי. "יש אנשים שעובדים במקום שנקרא מפעל, והם בונים כל מיני מכונות, כמו מכונת כביסה."

"המקום שממנו באת נשמע כמו מקום מסובך." הביעה אמילי את דעתה.

"לפי דעתי המקום הזה מסובך הרבה יותר." הבעתי את דעתי.

"כל אחד והטעם שלו..." אמרה אמילי.

"לדעתי זה לא עניין של טעם. זה עניין של הרגל." אמרתי.

אמילי חייכה וחיבקה אותי.

החזרתי חיבוק. "להתראות." אמרתי ועברתי דרך המראה.

"קמתי!" הכרזתי כשסיימתי להחליף את בגדי מהשמלה של אמילי לבגדי הרגילים.

"הגיע הזמן." אמרה אמא. היא הייתה במטבח והתחילה לבשל לשבת. "ענבר התקשרה כבר פעמיים."

"מה אמרת לה?" שאלתי ונתתי לה חיבוק ונשיקה על הלחי.

"שאת ישנה." אמרה וחזרה לבישוליה. היא עמדה להוסיף משהו לדבריה, אבל הטלפון צלצל בדיוק כשפתחה את פיה. "זו בטח שוב היא. קדימה, תעני."

אמא צדקה. זו הייתה ענבר.

אמרתי לענבר שתחכה רגע ועברתי לטלפון שבחדי. אני אוהבת פרטיות.

"את חולה?" שאלה ענבר, בלי הקדמות.

"לא. למה שאני אהיה חולה?" שאלתי בבלבול.

"את אף פעם לא הולכת לישון אחרי הלימודים." ענתה לי.

"תמיד יש פעם ראשונה." אמרתי.

"טוב..." אמרה ענבר. "התקשרתי להזכיר לך שהבטחת לבוא אלי לשבת, כדי שלא תשכחי..."

באמת שכחתי, אבל ברור שלא הודתי בזה... "למה נראה לך ששכחתי?"

"גם את המבחן במדעים שכחת." הזכירה לי ענבר.

"זאת הייתה פשלה חד פעמית." אמרתי. "אז מתי לבוא אלייך מחר?"

"תבואי בחמש, כדי שיהיה לנו זמן לראות סרט ליפני כניסת שבת."

"סבבה." עניתי. "אז ניפגש מחר."

"טוב, ואל תישכחי להביא בגדים לשבת, פיג'מה ואת הראש שלך..."

"תירגעי. שכחתי רק את המבחן במדעים."

"בינתיים..." מלמלה ענבר, כאילו לעצמה, ואז מיהרה לשנות נושא. "תיהני אצל דודה שלך ביום ראשון."

"תודה, אבל אני חייבת לסיים." נפרדנו במהירות וסגרתי את הטלפון.

הפרק הקודם		הפרק הבא