תחת עינה הפקוחה של עין דור

ה"מ: כן, אממ... הפסקה באורך הגלות. אופס. להגנתי היה המון עומס, הגעתי לבית חולים... פעמיים, אני חושבת? ולמדתי להכין עוגיות. 

עוגיות למי שנשאר איתי עד סוף הפאנפיק הזה וואו זה היה יותר מחצי שנה מגיע לכם (אבל נגיע לסוף! לא חשוב תוך כמה זמן!) 

"תראה איזה יופי," חנה עצרה מול אחד הציורים התלויים על הקיר. "איך גוטמן עובד עם מכחול, ממש כבמטה קסמים."

היא צחקה מהבדיחה של עצמה, ובן זוגה בנימין ממש נחנק, עד שהתאושש ואמר: "אויש, נו. אמרתי לך שאנחנו לא משתמשים בשרביטים."

~תערוכת ציורים של נחום גוטמן, 2006

 הלאה, הלאה הוא רץ אל תוך הלילה, חצה את השדה ואת המרחק הקצר שנותר עד שולי היער, ושם היסס לרגע. נכון שהוא יצא מכאן, אבל האם זה מעבר חד-צדדי? אולי הוא צריך למצוא את המקום ממנו נכנס באותו בוקר - לא, שלשום - ורק משם יהיה טעם לנסות בכלל? על האפשרות שלא יוכל להיכנס אבי סירב לחשוב. שחר עדיין בפנים, חזרה המחשבה בראשו ולא הרפתה. שחר עדיין בפנים.

"על החיים ועל המוות," הוא שיחרר את האוויר בריאותיו ורץ קדימה. 

שום שדה כוח בלתי-נראה לא עצר אותו. העצים לא חסמו את דרכו, ולא נשמעה כל אזעקה. הוא חצה את קו העצים, ושוב היה בתוך היער. 

אבל הפעם משהו השתנה - כשהביט מעבר לכתפו הוא ראה את השדה ובנייני המגורים והירח, אבל גם את שני העצים שיצרו קשת ביניהם, את היער נפרש עד אינסוף לכל כיוון ואת השמיים הכחולים של יום ראשון. אבי הרגיש כאילו הוא שוחה בתוך ג'לי - המציאות והאשלייה התערבבו סביבו ומשכו אותו כל אחת בכיוון אחר, ואיכשהו בכל כיוון בו בזמן. הוא כשל לרגע, נמתח ונמחץ, עצר לרגע - רק לרגע, הוא הבטיח, לא רק לעצמו - והביט לכל עבר בפראות.

ועדיין הוא לא ראה אף אחד. "שחר!" הוא קרא. "שחר, איפה אתה?" הוא בחר כיוון והתחיל לרוץ, קורא שוב מפעם לפעם. פעם אחת חלף על פני יצור בעל גוף של אריה וזנב של עקרב, שדמותו הבליחה בין רבדי הקיום. הוא יכול היה רק לקוות שעכשיו, כשפרץ אל היער במקום להישלח לתוכו, הדברים האלה לא יטרידו אותו. 

אבי הצמיד את כפות ידיו זו לזו, והניח לכדור האור הכחלחל לרחף ביניהן. "קח אותי לשחר!" הוא צעק. ברגע האחרון ראה שורש בולט ודילג מעליו, מבלי להאט כדי להבין אם היה אמיתי בכלל. כדור האור לא זז. "שחר בן עמי! נו כבר, כישוף מפגר-!" הוא זרק אותו קדימה בכל הכוח, אך האור-המוביל נותר מרחף במקום וחסר תועלת. 

אולי הוא באמת היה צריך להירשם לחוג סיירות בכיתה ה'.

הוא מצא אותם לא רחוק משם, למעשה שמע אותם לפני שראה: נועם, שותפו השני לחדר, הוחזק הפוך מהרגליים על ידי מספר ענפים גבוהים למדי ולא הפסיק לצרוח, ומתחתיו שותפתו לפעילות - נועה? נטע? - כיסתה את פניה בזמן שעכבישים ריצדו על גופה. אבי פרש את ידו בלי לחשוב ושלח לעברה פרץ רוח חזק. כמה מהעכבישים נעלמו, אך האם זה קרה בזכות הקסם שלו או בגלל שלא היו שם מלכתחילה, הוא לא היה בטוח. כך או כך, הצרחה של נטע עומעמה על ידי כף ידה, והיא החלה לנער מעליה את האורחים הלא-קרואים בזמן שנועם לא הפסיק לצעוק: "למה את מחכה, מטומטמת? תורידי אותי מכאן!" 

אבי לא נשאר לראות איך הסיפור הזה נגמר. אדמת היער התרוממה כמעין מדרון, ובראשו הופיעה עננה של יצורים קטנים שאבי לא זיהה, שטסו לעברו במהירות. הוא הסתיר את פניו מפניהם והמשיך מהר ככל יכולתו במעלה הגבעה. הכנפיים הזעירות שחבטו בידיו ובלחייו החשופות הרגישו כמו אלפי מחטים קטנות על עורו, ובהחלט הרגישו אמיתיות. הוא לא היה מסוגל לראות דבר מבעדם. הוא נפל אל הקרקע והחל לגשש בעיוורון את דרכו הלאה, מתעלם מהדקירות שהרגיש כעת גם כנגד עיניו העצומות, שפתיו המכווצות- 

ידו נשלחה קדימה ומצאה קרקע ישרה, והעננה נעלמה כלא הייתה. אבי קם וניער מעליו אדמה אמיתית ומגע רפאים, נשך את אגרופו וצעק בתסכול, והמשיך לרוץ. "שחר!" הוא ניסה שוב. "שחר, בבקשה-" 

הוא עצר בבת אחת. לא ייתכן, הוא אמר לעצמו, ושפשף את עיניו, אבל הן היו שם גם כשהביט שוב: מישהו ישב שעון כנגד העץ הגדול, כל גופו נסתר מאחורי הגזע מלבד נעלי ספורט שחורות עם פס בצד בצבע תכלת. אבי כבר ראה נעליים כאלה הבוקר- שלשו- קודם לכן. הוא ניגש בזהירות, ידו האחת נחה על הגזע, כף ידו השנייה פתוחה בהיכון. 

שחר לא ריצד, אבל זה לא גרם לו להיראות טוב יותר. שיערו החום, שהתארך מעט בשבועיים האחרונים, נראה פרוע, עלים וזרדים בצבצו מתוכו. הוא משך רגל אחת לחזהו, סנטרו נח על ידיו השלובות. עיני השקד שלו נראו לא ממוקדות, כאילו בהה באופק זה זמן רב. אבי הצטמרר. איזו אשלייה יכול היה שחר לפגוש שזעזעה אותו עד כדי כך? "שחר?" הוא שאל בזהירות. הנער השני לא הגיב. אבי כרע ברך לידו והושיט את ידו בהיסוס. "שחר, זה אני." 

שחר מצמץ, פעם, פעמיים, והפנה את ראשו לכיוונו באיטיות. "נמאס לי," הוא קרקר.

"אני יודע," אבי ענה, שומר על נימת קולו עדינה ולא מאיימת ככל האפשר. "באתי להוציא אותך מכאן." 

כתפיו של שחר רעדו. אבי נרתע מעט כשהבין שהוא צוחק. "אי אפשר לצאת מכאן," הוא נד בראשו. "כבר שלושה ימים שאני מחפש את הגבולות והיער לא נגמר." עיניו הצטמצמו בחשדנות. "למה דווקא אבי?"

"מ-מה?" אבי שאל, מבולבל כל כך מהשאלה שפספס את תחושת הזמן התקינה של שחר לחלוטין. 

"אבי שוורץ," חזר שחר. "למה דווקא הוא? למה לשלוח אותו אליי עכשיו?" המבט המרוחק בעיניו נעלם, ואת מקומן תפסה אש יוקדת. "אני כבר לכוד כאן! הבנתי את העסק, יער של אשליות, אין לאן לברוח! למה גם אבי צריך להיות כאן? איזה מין מבחן דפוק זה?!" 

"שחר, אני לא מבין," אבי לחש. ידו רעדה כשהושיט אותה קדימה. "בבקשה, בוא איתי. אני אוציא אותך מכאן." 

שחר נד בראשו שנית, הפעם יותר בתקיפות. "ככה? אני תקוע כאן שלושה ימים ועכשיו מגיע האביר שלי על הסוס הלבן?" הוא תפס בזרועו של אבי בחוזקה, ציפורניו מתחפרות בבשרו. "כמה זמן עד שתיעלם, הא? כמה זמן נלך עד ששוב נגלה שאין דרך לצאת מכאן?" 

אבי עיוות את פניו וניסה להתעלם מהכאב בזרועו. "אני לא איעלם," הוא הבטיח. "אני לא אביר ולא אשלייה ולא כלום. אני רק רוצה שנצא מכאן." הוא מצמץ, מסלק את הרטיבות מעיניו. "שחר, בבקשה…" 

לרגע ארוך שחר לא זז, ידו עדיין אוחזת בחוזקה בזו של אבי, מבטו חד ורושף. ואז הוא נאנח, עוצם את עיניו לרגע, וכששב ופקח אותן הוא כבר לא נראה מאיים, רק מותש. "תוכיח לי," לחש שחר. "תוכיח שאתה באמת אבי." 

"אני…" אבי גמגם. "א-אני…" רק דבר אחד עלה בדעתו שיהיה משכנע מספיק, חזק מספיק, כדי להוכיח שזה באמת הוא. אבי ידע מה עליו לומר, וידע - חשב, הרגיש, קיווה - שזו התשובה ששחר רוצה לשמוע.

אבל זה המבחן האמיתי. אם שחר רוצה לשמוע את זה הוא יניח שהאשלייה אמר את זה כדי להונות אותו. לא, זה יותר מדי, וגם לא הזמן הנכון. משהו אחר, אם כך. משהו אישי לא פחות, אבל משהו ששחר לא היה מעלה בדעתו. "זוכר, ביום הראשון? כשנכנסתי לחדר וכבר שכבת על המיטה ו… פשוט עמדתי שם כמו אידיוט?" אבי מצא את עצמו אומר. "טוב, אז… האמת היא…" הוא נשם עמוק. הנה זה בא. "אחותי קיללה אותי בנמלת-אש בתחת."

לרגע ארוך ומייסר שחר בהה בו. לא מצמץ, לא הגיב. אף שריר בפניו לא זז. אבי כבר חשב להתנצל, להתחנן, אולי להגיד את מה שחשב עליו מההתחלה, כששחר החל לצחוק. צחוק אמיתי, שקט בהתחלה, ולאט לאט התגבר ומחק כליל את דממת היער. "בסדר," שחר התנשם.

"בסדר?" אבי חזר אחריו.

שחר הנהן. "בוא נראה אותך. קח אותי החוצה."

*

הם התקדמו לאט יותר ממה שאבי רצה, אבל לא הייתה ברירה. הוא הרגיש סחרחר אחרי העימות, ואחרי כמה שעות ביער - שלושה ימים, למעשה, ואם לשפוט על פי הגוון ההולך ומתבהר של שמי המזרח, שלושה לילות - האדרנלין הפסיק לזרום בגופו ואת מקומו תפסה תחושת עייפות מאין כמוה. שחר כמו נראה מותש ומטושטש, וחצי-נשען על אבי בדרך. 

"הנה זה," אבי מלמל כשהבחין בשדה מבעד לעצים המרצדים לפניו. "קצה היער. הגענו." 

שחר הנהן אך כבר לא הרים מבט. הוא נראה מוכן להתמוטט כאן ועכשיו. "אל תירדם לי," ביקש אבי. "אני בקושי מצליח לסחוב אותך גם ככה."

"אתה יכול להאשים רק את עצמך, אביר," שחר הגיב. אבי התקשה מעט לפענח את המילים. 

"עוד קצת," הוא הבטיח. 

"עוד קצת," חזר שחר אחריו, אולי בניסיון לשכנע את עצמו.

צעד, צעד. השדה נעשה יותר חד וברור לנגד עיניו של אבי, אף שהעצים נותרו מוחשיים ואינסופיים למראה כשהיו. צעד. "קדימה," אבי חשק שיניים. צעד. כבר לא נשאר הרבה. צעד- 

שני הנערים קרסו על הקרקע כשידיהם כרוכות אלה סביב כתפיו של אלה ורגליהם מסובכות לגמרי. אבי התקשה להסדיר את הנשימה שלו. לידו שחר התפתל והצליח להתרומם על מרפקו. אבי שמע אותו משתנק. "תראה-"

במאמץ רב אבי הצליח להתרומם גם הוא מספיק כדי להביט לאחור, על קו העצים שסימן את קצה השדה ותחילת היער. "עשינו את זה," הוא לחש. הוא הרגיש כיצד שפתיו מתעקלות לחיוך כשאמר את הדברים, שוב, רק כדי לשמוע - "עשינו את זה!" 

שחר הביט בו ונד בראשו כלא מאמין. "עבודה טובה, אביר." וחיוכו של אבי רק התרחב. 

"עבודה מרשימה בהחלט," אמר קול שלישי מעליהם. אבי קפץ ונחרד לפגוש במבטו של גבריאל סער, שגהר מעליהם במלוא קומתו. "מטרת התרגיל הייתה לראות האם תוכלו להתגבר על אתגר מותאם אישית בכוחות עצמכם, לכן שחר לא יוכל להמשיך איתנו. ואתה… אבי? נדבר אחר כך." 

גבריאל הסתובב והתחיל ללכת כשאבי צעק לו: "מה עם כל האחרים?" 

להפתעתו, גבריאל עצר והסתובב לענות לו. "הכישוף ייגמר עם הזריחה, ואז החברים שלכם ימצאו את עצמם במיטות שלהם, וירגישו כאילו ישנו כל הלילה. אני מציע שתנסו לישון גם אתם, עד שההסעה של הצהריים יוצאת." הוא הנהן, כאילו רצה לציין בכך שהשיחה הסתיימה, והמשיך בדרכו. 

אבי ושחר כשלו יחד כל הדרך לבניין המגורים, אך כשקרסו על המיטה לבסוף אבי מצא את עצמו מתקשה להירדם. לזמן ארוך הוא הביט בשחר, ואז התהפך כשפניו אל הקיר. מחשבות רבות מדי התרוצצו במוחו. מה שרצה לומר קודם, האם התכוון לכך? האם עשה טעות כשלא אמר את זה? ואם צדק כשחשב שזה לא הזמן הנכון… איך יידע מתי כן? 

עם אור ראשון נועם הופיע במיטתו, כאילו ישן בה מאז הפעם האחרונה שאבי ראה אותו בה בליל שבת, מבלי להתעורר. "לא ייאמן," אבי מלמל לעצמו, והתהפך שוב. 

בשעה שתיים עשרה התאספו כלל תלמידי בית הספר ברחבה הגדולה מול השערים, נושאים עמם תיקים ומזוודות בגדלים שונים, כל אחד ומה שחזר איתו הביתה. המורים המחנכים ורכזת ההסעות הכווינו אותם לאוטובוסים השונים שחיכו בחנייה. 

מישהו מירפק את אבי. "תודה על מה שעשית," שחר מלמל. 

אבי ניסה שלא להרגיש מבוכה. "שטויות," הוא הרגיש כיצד פניו מאדימות בכל זאת. אוי לא. 

"ממש לא," שחר התעקש. "זה שבאת לחפש אותי, זה…" הוא היסס, כאילו חיפש את המילים. 

"אוטובוס לבאר שבע!" צעקה אחת המורות. "קדימה, אנחנו רוצים להוציא את האוטובוס לבאר שבע עכשיו!" 

שחר נאנח וסידר את התיק הגדול על כתפיו. "דבר איתי," הוא קרץ, ונעלם בהמון התלמידים. אבי הביט אחריו לרגע ארוך, ואולי סתם בהה, כי ברגע הבא מישהי נופפה ביד מול פניו ואמרה: "כדור הארץ לאבי?" 

אבי מצמץ, ונד בראשו בחיוך לעומת גילי, שצחקה למראהו. "מישהי קמה עם אנרגיות."

"מישהו נראה כאילו הוא לא ישן בכלל," היא החזירה. "רציתי לוודא שאתה לא נרדם בעמידה בטעות ומפספס את ההסעה שלך." 

"אה," אמר אבי. "האמת שיש לי קו ישיר מכאן. אני גר בעפולה."

"וואלה," גילי הרימה גבה, עדיין נראית משועשעת למדי. "טוב, אז… חג שמח." 

"חג שמח," הוא ענה. "ונתראה!" היא נופפה לשלום וגררה הלאה את המזוודה שלה לעבר האוטובוס. לקח לאבי יותר מדי זמן להיזכר מה הוא רצה לשאול אותה - על מה דיברה עם גבריאל סער אתמול כשסיימו, מה נראה לה שכל זה היה ולמה הם עשו את זה - אבל הוא החליט לשמור הכל לפעם הבאה שייתראו, אחרי ראש השנה. 

בינתיים אבי הביט סביב פעם אחת אחרונה, הרים את התיק שלו, ויצא בדרך הקצרה לתחנת האוטובוס של קיבוץ עין-דור.

הפרק הקודם		הפרק הבא