קוסמת בטעות

הבטחתי, וקיימתי - אמנם קצת מאוחר.

מחר יצא פרק 1, כנראה, בגלל האחד בספטמבר וזה.

תודה לכם, זה פרק 7!!!

תהנו

-------

התיישבתי לצד אליסי בשולחן של רייבנקלו, שחיבקה אותי. 

"אמרתי לך!" היא אמרה, מנסה להתעלם מכך שהמיון שלי לקח כפול זמן מכל תלמיד אחר. חלק מבני השולחן חייכו באהדה, והאחרים בהו בצלחותיהם הריקות, כאילו מקווים שיופיע בהם אוכל. 

ואז שוב נזכרתי, כמובן, שזה עולם הקוסמים.

אולי באמת יופיע שם אוכל משום מקום.

ואז עלה אל מרכז הבמה אדם מבוגר, בעל גלימה ארוכה וזקן לבן, והביט אל כל התלמידים בחיוך.

"זה דמבלדור!" אמרה אליסי, "המנהל האגדי של הוגוורטס! כבר הזכרתי אותו?"

"בערך מיליון פעם", צחקתי.

אליסי חייכה.

קינאתי בה שהיא יכולה לחייך כל כך הרבה היום. טוב, היא לפחות שייכת לשם!

דמבלדור אמר משהו שנשמע כמו "קשקוש טלבוש בלבוש!", נפנף בזרועותיו, והופיעו מגוון מאכלים על השולחנות הארוכים. כל כך הרבה מאכלים, שמעולם אפילו לא יכולתי לחלום עליהם.

אליסי התחילה להרצות לי משהו על זה שדמבלדור הוא אחד הקוסמים היחידים אי פעם שיכולים להטיל קסמים בלי שרביט, אבל אני לא הקשבתי.

לפתע נזכרתי שלא אכלתי כמה שעות, אולי אוכל טוב לא אכלתי כמה שנים, ומיהרתי לזנק אל השולחן יחד עם שאר התלמידים ולאכול מכל מאכל שראיתי.

אליסי הסתכלה עלי בשעשוע. "תתרגלי. ככה זה כל יום, כמעט כל ארוחה"

"נראה לי שאני מסוגלת להתרגל לזה", אמרתי לה בפה מלא.

אליסי המאושרת חזרה לצחוק.

°°°°

עליתי לחדר המועדון של רייבנקלו, וגיליתי שאני, או יותר נכון אסטינה, באותו החדר של אליסי. לא ממש הבנתי איך עובדת חלוקת החדרים, אבל יצא לי טוב, לא?

בנוסף לאליסי, היו איתי בחדר שתי בנות שבעיקר היו עסוקות באיפור ויופי. כמובן, בשילוב עם חוכמה וסקרנות רייבנקלואית.

אחת מהן, היתה עם שיער בלונדיני שהגיע עד לכתפה, ועיניים ירוקות. שמה היה קארי, והשניה, היתה עם שיער חום גלי ועיניים חומות, ושמה היה אלי.

אז אני, קארי, אלי ואליסי היינו שלושתינו באותו החדר.

הן דיברו איתי קצת, והיום ממש נחמדות. אבל אחרי כמה דקות הן חזרו להיות שקועות בספרים שלהן.

°°°°

הבוקר הגיע. אליסי העירה אותי בזריקת כרית על פני. לרגע, לא זכרתי איפה אני נמצאת, והמהמתי אליה: "מי את? איפה אני?"

אליסי הסתכלה עלי באותו חיוך מוזר, ואז שפשפתי את עיניי והסתכלתי עליה שוב.

"אה, אוי אליסי סליחה. פשוט כל הימים האחרונים היו ממש מטורפים בשבילי"

"אני מבינה" היא הנהנה בראשה.

"רגע אוי", אמרתי, נזכרת. "איך אני אלמד בלי שרביט! איבדתי את כל הדברים שלי בקינגס קרוס!"

אליסי הנהנה כיודעת דבר. "כבר אמרתי לדמבלדור. הוא חזר אלי לפני שעה ואמר שהוא לא הצליח למצוא כלום, ושתאלצי לעשות קניות מחודשות."

את המילים האחרונות היא אמרה בשמחה, כאילו מצפה שאזמין אותה להצטרף.

"וכן אליסי, תודה - את יכולה לבוא גם" אמרתי.

"יש, תודה!" היא אמרה, בחיוך מסופק.

חייכתי.

"תתארגני ובואי - נשתמש באבקת פלו! הזכרתי מה זה?"

"כן, כן!"

°°°°

הגענו לכניסת המשרד של דמבלדור.

אליסי עמדה לפני, ואני הסתתרתי מאחוריה, מקווה שדמבלדור לא יחשוד בי.

לאחר דקה או שתיים, דמבלדור יצא מהחדר. הוא היה נראה זקן יותר אפילו מקרוב. נזכרתי שאליסי אמרה שהוא בן איזה 120.

הוא חייך אלי בחביבות. "אז את אסטן, אני מניח?"

הנהנתי ולא אמרתי דבר.

"בואו, בנות. אתן מוזמנות להיכנס"

פסעתי פנימה בעקבות אסטן הנלהבת, ששמחה שהיא נכנסת למשרד המנהל עוד לפני שהשנה החלה.

הוא הוביל אותנו אל האח, והגיש לנו מעט מן האבקה.

"אבל אתן חייבות להתרכז - והרבה. החיים שלכן תלויים בזה."

הנהנתי. אני מסוגלת.

לקחתי מעט מן האבקה, והעלתי בדמיוני חזק חזק את סמטת דיאגון, לפי התיאור של אליסי. חשבתי שוב ושוב על השם, ולבסוף הרגשתי את העולם מתערבל סביבי.

°°°°

הופעתי בסמטה מלאה אור ומאחורי הרגשתי את האחיזה של דמבלדור, וחשדתי כי הוא הבין שאינני קוסמת, אך הוא לא הראה שום סימן לכך. מכל כיוון היו חנויות של קוסמים - ספרים, מטאטאים - וחנות אחת תפסה את עיניי. השלט התלוי מעליה הכריז:

אוליבנדרס שרביטים!

מיהרתי לשם, ואליסי אחרי.

איש נמוך קומה הלך לכיווני, וכשראה את דמבלדור קד קידה. 

"שלום, אלבוס. שנים עברו מאז הפעם האחרונה שביקרת בחנות שלי."

דמבלדור חייך אליו בחזרה, והציג אותי בפניו. וכעת, התחלתי לבדוק שרביטים.

כצפוי, אף שרביט לא הגיב למגעי, אפילו לא הנצנוץ הקטן.

אליסי שהבחינה בייאושי, הציעה לי להמשיך לחפש ספרים בחנויות אחרות.

לא היססתי, ומיהרתי אחריה אל חנות הספרים של מדאם מלקין.

עברנו כל כך הרבה מקומות! וחנויות! לבסוף, יצאתי משם עם ערמות גדולות של ספרים, קדרות, וכל מה שצריך.

כמובן, חוץ משרביט.

בדרך, ראיתי את חנות הצעצועים של זונקו, והצעתי לאליסי שניכנס לשם. היא הסכימה, כמובן, בהתלהבות.

הסתובבנו בכל החנות הגדולה, והסתכלנו על צעצועים מגניבים ממש - לדוגמא משחק טאקי מתפוצץ, או שחמט שבו יש לכלים רצונות משלהם. לבסוף הבחנתי בזיקוקים קטנים אדומים, והבנתי שזה מה שאני צריכה.

חזרנו לחנות של אוליבנדרס, והשרביט הבא שהוא הביא לי, התאים.

כלומר - לא בדיוק התאים.

בהתחלה הוא לא הגיב כמו כל השאר, אבל אז השתמשתי בזיקוקים מזונקו - ואוליבנדרס פסק - "מתאים, בהחלט. יש לך כוח רב"

גיחכתי, אבל שמרתי על פני-אליסי, נלהבות וסקרניות.

דמבלדור נגע בי ובאליסי, והתעתק איתנו משם אל גבולות בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.

הפרק הקודם		הפרק הבא