קצר , קולע , ונחמד .

ג'יימס שלח מבט מתנצל . הסמקתי והשפלתי את מבטי .
רציתי שזה ייגמר . רציתי שסיריוס בלק ימות . רציתי שהכל יישכח , ושהחיים יחזרו להיות נורמליים .
העונש שדמבלדור נתן לנו , היה נשמע לי בהתחלה קל ולא סביר .
עכשיו אני מבינה עד כמה הוא מייגע .
היינו צריכים לרשום מאה פעמים " אני אוהב את בית גריפינדור " , ובזמן שאנחנו רושמים את זה אסור לנו לדבר אחד עם השני .
הו , והחלק הכי טוב עוד לא הגיע .

עד שלא נגמור כולנו - אין יציאה מהחדר .

ובכן , זה גם היה נשמע קליל בהתחלה . רק עכשיו , כשסיריוס התעכב על כתיבת המשפט על מנת לעצבן את אמנדה , הבנתי שזה לא .
ג'יימס , אמנדה ואני כבר גמרנו . זה היה רק סיריוס .
אמנדה שלחה אליו מבטי שנאה , בעוד הוא צחקק לו ברשעות .
עמדתי להתפוצץ .
ואז , סיריוס גמר . איך ידעתי ?
מפני שבמשך כל הזמן הזה , אמנדה לא הצליחה לדבר בגלל הכישוף שדמבלדור הטיל עלינו כשהבין שאי אפשר לסמוך עלינו שלא נדבר .
ואז שמעתי את זה . האמת היא , שאני סבורה שכל הבית ספר שמע .
קלות נפלטו בצרורות מפיה של אמנדה .
כל כך אופייני .
הבטתי בג'יימס שהעביר את אצבעותיו הדקיקות לאורך אפו האדמדם , ועצם את עיניו בייאוש .
" בחייך אמ , תרגעי .. " אמר סיריוס בקור רוח .
שתיקה . אמנדה הפסיקה לקלל .
גיחכתי . אם סיריוס היה מכיר את אמנדה , הוא היה מבין מה היא עומדת לעשות .
אמנדה קמה מהכיסא שלה באיטיות , וניגשה אל סיריוס .
" עכשיו תקשיב לי טוב , חתיכת חצ'קון ירקרק ומוגלתי שכמותך , " וזה היה הרגע שבו סיריוס התחיל להיראות מפוחד . טוב , אי אפשר להאשים אותו .
אמנדה באמת הייתה מפחידה .
" בחיים שלך - אל תקרא לי בשם חיבה . בחיים !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! " אני וג'יימס כיסינו את אוזנינו במילה האחרונה בתיאום מושלם .
ולפני שהספקתי למצמץ , ראיתי את סיריוס בורח בזעקות , ואת אמנדה רודפת אחריו .
הוא כל כך עומד להתאשפז היום .
ואז נזכרתי שאני לבדי בחדר עם ג'יימס . ושנייה אחרי זה נזכרתי בכל הדברים שאמרתי ועשיתי . ואז התחלתי להסמיק , ושקלתי ברצינות את האפשרות לקום ולברוח .
ג'יימס פתח את פיו לדבר , אבל עצרתי אותו בחריקת כיסא .
" כדאי שאני אקח את הדפים לדמבלדור " אמרתי בקול קטן . התחלתי לאסוף את הדף של אמנדה , שלי , של סיריוס .. ג'יימס .
עברתי לידו , והרגשתי את רגליי רועדות .
כשהנחתי את ידי לקחת את הדף של ג'יימס , הוא הניח את ידו על ידי במהירות והתרומם מכיסאו .
הוא היה גבוה ממני , וראשו התנשא מעליי .
" ליליאן .. " הוא קרא בשמי המלא , מנסה להגיד משהו , אבל נעצר ונאנח .
ידו התהדקה סביב ידי , והרגשתי את גופי רועד בתיאום לדפיקות הלב שלי .
אגודלו ליטפה את אגודלי בעדינות , כאילו גוננה עליה .
כל התחושות היו מוזרות , חדשות , ו.. מדהימות .
לא רציתי שזה ייפסק , אבל גם רציתי לברוח משם כל עוד נפשי בי .
הוא הביט בי בעיניו , וניסיתי לגלות מה מסתתר מאחוריהן .
" בוא נעצור את זה כאן " לחשתי במרירות .
עיניו נפערו באימה מהולה בהפתעה .
" ליליאן , אני לא מבין כלום . למה את כל כך מתנגדת להסביר ? " הוא שאל , ושוב הרגשתי שעיניו ממסמרות אותי לרצפה .
"ניתקתי את ידי מידו , מרגישה את הדמעות מטפסות - מנסות להוכיח לו את מה שאני מנסה להכחיש .
הוא נאנח .
" את לא מרגישה כלום ? " אמר , ותפס שוב בידי .
לא הצלחתי לאגור מספיק כוחות בשביל לנתק אותה בשנית . השפלתי את מבטי לרצפה , מתבוננת בצורה שבה נעלו האחת נוגעת בנעלי .
אהבתי את זה .
הנדתי בראשי לשלילה .
ופתאום קולו נהיה קשוח , דורש . עצבני .
" אז תרימי את ראשך ותודי בזה " .
לא רציתי לעשות זאת .
" בוא פשוט ננהג כאילו אתה לא הכרת אותי מעולם , ואני לא הכרתי אותך " אמרתי , משתדלת לא להישבר בעוד אני אומרת את זה .
הוא שחרר את ידו מידי .
" לא רוצה " . אמר , ולרגע היה נשמע כמו ילד קטן . צחקקתי בעצב .
מה קורה לי פתאום ? כל חיי חלמתי שיגיד לי את זה , ועכשיו כשמגיע הרגע הזה - אני משתפנת . מפחדת .
ממה ?
הרמתי את ראשי , מנסה לשמור על ארשת פנים קשוחה .
" אנחנו שונים פוטר . זה לא ילך " .
לא הצלחתי לקרוא את מבטו .
הסתובבתי , ופסעתי בצעדים איטיים לכיוון הדלת .


" לילאן , את יכולה לנסות להרחיק אותי ממך , " אמר בקול עובדתי שגרם לי לעצור . " אבל אני לא חושב שתצליחי " .
חייכתי לעצמי בעצב .
ג'יימס , הלוואי שלא אצליח . הלוואי .

הפרק הקודם		הפרק הבא