הניצוץ

סליחה שלקח כל כך הרבה זמן עד הפרק הזה... השקעתי בו, מקווה שתאהבו.

אשמח ממש לתגובות!

והפרק הזה מוקדש ל... 'ריקטו סמפרה'! תודה רבה על התגובות.

אז אשמח שתגיבו, תמיד מזרז את הפרקים הבאים... כבר כמעט סיימתי לכתוב את הפרק הבא;)

תהנו❤

--

ראלן

ראלן זז בעצבנות על כסאו בזמן שהמשרתת יישרה את החליפה המחויטת שהוריו שלחו לו. עיניו כל הזמן פזלו הצידה, אל המגילה הקטנה שהייתה מונחת על השידה. מגילה שההורים שלו שלחו לו.

ראלן,
נשמח לראות אותך היום בשעה 16:00 לשיחה, במשרד של אביך. נשלח לך בגדים מתאימים.

ההורים שלו לא היו אנשים אוהבים ותומכים. הם היו אציליים, מחויטים - בדיוק כמו הבגדים שלהם.
ראלן שנא את זה. בכל הספרים שהוא קרא ההורים הם תמיד אוהבים, מחבקים, משחקים... הוא שמע על כל מיני משחקים משפחתיים כמו מלחמת כריות, ותופסת. אצלם בבית הכריות היו מותפחות ומונחות בדיוק במקום, והוא לא העז אפילו לחשוב מה יקרה למי שיזרוק אותם, וההורים שלו לא היו בדיוק מהאנשים שירוצו ברחבי הבית ויתפסו אחד את השני.
הוא נאנח. כנראה החיים האמיתיים הם לא תמיד כמו בספרים.
"זהו, אדוני," צייצה המשרתת ופסעה צעד אחורה. "הכול מוכן. כדאי שתלך עכשיו, שלא תאחר," היא הוסיפה ויצאה מהחדר.
ראלן הביט בשעונו: 15:55. הוא נאנח שוב ויצא מהחדר במהירות. הוריו יתעצבנו אם הוא יאחר, והם לא יקבלו 'תירוצים' שזה בגלל המשרתת. אביו יגיד שהוא היה צריך לצעוק עליה כדי שתזדרז, ואימו תלגלג על המשרתות שגם צעקות לא יעזרו. ובכל מקרה הוא לא מתכוון להאשים את המשרתת, כי הוא ידע שאם הוא יאשים אותה, היא תפוטר לפני שיוכל להגיד משהו לטובתה, ומי יודע אם היא תמצא עוד עבודה.
הוא הגיע לדלת העץ הגדולה בדיוק בארבע, ועצר כדי לסדר את שערו וליישר את בגדיו לפני שדפק על הדלת ונכנס.
"איחרת."
הוא הביט בשעונו: 16:01. הוא קילל בשקט. "אני רק-"
"זה בגלל המשרתת, יקירי?" שאלה אימו בסמכותיות.
"לא, לא... אני רק..." הוא ניסה לחשוב במהירות על תירוץ, "הלכתי לשירותים..." הוא חייך חיוך נבוך וניסה להיראות כמה שפחות אשם.
"פעם הבאה תדאג לעשות את זה לפני. הכי חשוב להגיע בזמן. עכשיו שב," אמר אביו והצביע על הכיסא שמולו. ראלן התיישב והתפנה לבחון את סביבתו.
המשרד של אביו היה גדול, מרוהט בפשטות אך באלגנטיות.
על הקיר השמאלי הייתה ספרייה לכל אורך הקיר, מלאה בספרים עבי כרס ובקלסרים. הקיר הימני היה מלא במפות של כדור הארץ, בגדלים ומקומות שונים. בפינת החדר עמדה וויטרינה גדולה, מלאה בפסלונים קטנים מכל העולם.
במרכז החדר עמד שולחן עץ גדול, עם סלסולים שכנראה נעשו ביד אומן. הוריו ישבו מאחורי השולחן, ועל הקיר שמאחוריהם הייתה אח גדולה.
"חמוד שלי, אנחנו קיבלנו עכשיו משהו, ואנחנו רוצים לדבר איתך על זה," חייכה אליו אימו. ראלן הזדקף במקומו.
יכול להיות שזה זה? יכול להיות שזה... המכתב? הוא חשב בהתרגשות. מחשבה אחרת הדהדה בתת מודע שלו.
היא קראה לי חמוד?
"הנה, קח." קולו של אביו ניער אותו ממחשבותיו, והוא הרים את המעטפה הגדולה שאביו הגיש לו. הסמל שהיה מצויר על המעטפה גרם לו לצמרמורת, אבל אחת מהמילים שהיו כתובות מתחתיו גרמה לו להתרגשות.
הוגוורטס.
"אתה קיבלת מכתב להוגוורטס. אנחנו יודעים שזה קצת מסוכן שם עכשיו," ברר אביו את מילותיו, "ועדיין לא פתחנו את המעטפה. אנחנו לא יודעים מה בדיוק..." קולו גווע והוא מצמץ בעיניו. ראלן הניח את המעטפה על ברכיו והביט באביו. יכול להיות שהוא התחיל לגמגם? אבא שלו? אין סיכוי. אבל במבט מדוקדק יותר הוא ראה שאביו היה מפוחד.
"אז חמוד... מה אתה אומר?" שאלה אימו בחיוך מהול בחשש. עכשיו הוא ראה את זה. הוריו מפחדים מזה. הם מפחדים מהוגוורטס, והם מפחדים שהוא ילך ללמוד שם.
"אני הולך." בניגוד להוריו, קולו היה צלול באופן מפתיע.
"אתה בטוח?" אביו כחכח בגרונו. "אולי כדאי שתחשוב שוב..." הוא אמר בקול מתון יותר.
"אני יודע שאתם חושבים שזה לא כדאי, אבל אני הולך. אני חייב... להצטרף למטרה של הוגוורטס." הוא נשם בהקלה. הוא כמעט אמר להוריו שהוא חייב ללכת כדי להילחם. אסור שזה יקרה לו שוב. אמנם ההורים שלו מתנהגים בצורה שונה היום, אבל אסור שהם ידעו. אחרת אין סיכוי שהם יתנו לו ללכת.
"אתה לא יכול... אתה לא יודע..." גמגמה אימו בפחד ותפסה את ידו בחוזקה. ראלן נרתע אחורה והשתחרר מאחיזתה הלופתת של אימו. הוא לא הבין מאיפה זה הגיע.
"אל תעשה את הטעויות שאנחנו עשינו," לחשה אימו ודמעות בצבצו מעיניה.
"אתה יכול ללכת, בן," אביו הצביע בראשו על הדלת. ראלן הנהן ויצא מהחדר כשהוא עדיין אוחז במעטפה בחוזקה.
הוא לא הבין למה אמא שלו התכוונה. אל תעשה את הטעויות שאנחנו עשינו... שני ההורים שלו היו נראים מבועתים מהאפשרות שהוא ילך להוגוורטס. למה? מה קרה להם? ההורים שלו, תמיד רגועים, מחושבים... הוא התנער. שאלה אחת הפריעה לו.
הוא הולך להוגוורטס?

הפרק הקודם		הפרק הבא