הפוני הקטן שלי- הדור הבא

הגזר! מה, את לא רוצה שנשיר מוראל?

לא, זה רק השם של הפרק. שלום, חברים וקוראים, וברוכים הבאים לפרק הבא! נכון שאתם נהנים? ספרו לי עד כמה!

סאן ריי הושיט קדימה את רגלו הקדמית וראה שהיא נעשתה שוב כתומה.

"יש! אני שוב כתום!" הוא קרא ומחא פרסות.

"חשבתי שאמרת שאתה לא סובל את הצבע הזה," העיר רוברום.

"דיברתי שטויות," אמר סאן ריי וצחק בהקלה, "כולנו דיברנו שטויות!"

צ'יז הקטן הצטרף לצחוק בעוצמה כה גדולה עד שנשכב על גבו ונופף את רגליו באוויר, מה שהדביק בצחוק גם את רוברום.

"אני לא מאמין שאמרתי שיש לי פגישה עם הנסיכה טווילייט!" גיחך רוברום, "מה יש לי לעשות איתה, לבקש ממנה משקפי שמש חדשים במקום אלה שסאן שבר לי?"

"סליחה," אמר סאן ריי כשנזכר בריב שלהם.

"זה בסדר, אחי," ענה רוברום ונפנף בפרסתו בביטול.

"אני לא מאמין שאמרת שאמא שלך היתה פעם בקבוק קטשופ!" נזכר צ'יז הקטן בפרץ נוסף של צחוק.

רוברום הסמיק במבוכה. "כן, זה היה טיפשי," הוא אמר.

"מעניין מה הצבע הבא שיעלם," אמר צ'יז הקטן והתגלגל בחזרה למצב עמידה.

"אל תגיד את זה," ביקש סאן ריי בדאגה, "כל פעם שנעלם צבע קורה משהו רע."

"ירוק? צהוב?" הציע צ'יז תוך התעלמות מסאן ריי.

"בבקשה תפסיק," אמר סאן ריי.

"אולי חום?" הציע רוברום.

"אדום!" קרא סאן ריי פתאום.

"חשבתי שאתה לא אוהב שמדברים על זה," אמר רוברום והרים גבה לעבר סאן ריי.

"לא," אמר סאן ריי והחווה לעבר רוברום בפרסתו, "נעלם האדום!"

ואכן צבעו של רוברום היה אפרורי.

"אתה יודע," אמר צ'יז הקטן, "נראה כאילו כל הדברים הרעים קורים לידך, הא, סאן ריי? כדאי לי שאני אעוף מפה."

"רגע, חכה!" קרא סאן ריי, אך צ'יז כבר נעלם.

"עכשיו בלי האדום זה גורם לפונים להתרחק?" שאל סאן ריי בדאגה, ופנה לרוברום, "בבקשה אל תתרחק ממני."

"אתה יודע," אמר רוברום וחכך בלסתו, "מה אני בעצם עושה לידך?

מתאמץ כל כך להיות נחמד אליך, לעשות לך סיורים, להרשים אותך... אתה בסך הכל פוני קטני ועלוב."

"אתה לא מתכוון לזה," אמר סאן ריי, כמעט בהתחננות, "אנחנו חברים, נכון?"

"ולחשוב שהעמדתי פנים שאני משהו שאני לא כדי למצוא חן בעיניך!" המשיך רוברום.

"משהו שאתה לא?" שאל סאן ריי, לא מבין.

הבזק של קסם חלף על גופו של רוברום, ושינה אותו.
במקום סייח פגסוס מה שריחף מול סאן ריי היה יצור מכוסה שריון, בעל ארבע רגליים חסרות פרסות, כנפי שפירית דקיקות, ואוזניים קטנות וקרועות למראה.
היו לו גם קרן משוננת, ומתחת לצוואר שלו נצצו שלושה דברים שנראו כמו אבנים ירוקות והשתלבו עם השלד החיצוני שלו.
עיניו היו גדולות, תפוחות וחסרות אישונים, וצבען התכול היה הדבר היחיד שקישר בין היצור שהיה ובין הפגסוס שהיה קודם לכן.

"אתה... אתה-" גמגם סאן ריי.

"צ'נג'לינג," השלים אותו רוברום, "מגעיל אותך? לא אכפת לי."

הוא התעופף משם בזמזום.

סאן ריי בהה בו מתרחק.

"הלוואי שהייתי נשאר עם צבעונית," הוא אמר לעצמו. כשנזכר בה, רעמתה וזנבה האדומים דהו והיו לאפורים בעיני רוחו.
חה! הוא דמיין אותה אומרת, למה שארצה להישאר איתך אם אתה לא רצית להישאר איתי? אתה החבר הכי גרוע בעולם, סאן ריי. לא פלא שכולם מתרחקים ממך!
דמעות החלו לנזול מעיניו של סאן ריי והוא מחה אותן בפרסתו.

"אם כולם מתרחקים ממני, אני מתכוון להתרחק מכולם," הוא מלמל לעצמו, "לא אכפת לי יותר מה אחותי אמרה, אני עוזב את בית הספר הזה! אני עוזב את פוניוויל!"

סאן ריי הלך, ניווט את עצמו אל שער בית הספר על פי הזיכרון.
הוא חלף בדרכו על פני סוסי פוני ויצורים אחרים שאת חלקם הוא זיהה, אבל אף אחד מהם לא הראה סימן לזה שהוא מכיר אותו, וסאן ריי לא טרח להזכיר את עצמו לאף אחד מהם.
כשהוא יצא החוצה, הוא פסע רק כמה צעדים לפני שנתקל באחותו הגדולה. כמובן, הוא המשיך ללכת, אבל היא עצרה בעדו בהילת הקסם הכתומה שלה.

"הי, מה את עושה?" התלונן סאן ריי.

"מה אתה עושה?" בוהק השחר שאלה אותו בחזרה וסובבה אותו כך שהיה מוכרח להביט בעיניה הנוזפות.

"כאילו שאכפת לך! לאף אחד לא אכפת יותר!" הוא מחה וניסה להשתחרר, אך הקסם שלה היה חזק בהרבה משלו.

"אולי אני לא יכולה כרגע להיות נאמנה לאח הקטן שלי, אבל אני יכולה להיות טובת לב לסייח כמוך," היא ענתה לו.

"את מחזיקה אותי באוויר! מה טוב לב בזה?" הוא ענה ושילב את רגליו הקדמיות.

"זה טוב לב כי משהו מסוכן קורה, ואני מונעת ממך להיפגע!" ענתה בוהק,
"בהתחלה, כשהצבע הכחול חזר כולם נשמו בהקלה, אבל אני לא הפסקתי את המחקר שלי.
לקח לי זמן יקר להבין את זה, אבל מה שמתרחש הוא שיסודות ההרמוניה נעלמים אחד אחרי השני!
קודם כל, זוכר איך הצבע הכחול נעלם וצ'יז הקטן לא הצליח אפילו לגחך מהבדיחה של עצמו? זה היה כי יסוד הצחוק נעלם!
רק דבר כזה היה מונע משטותניק כמוהו לחייך. אחר כך, הצבע הסגול נעלם ו-"

"-כולם חשבו שחייבים להם כסף," קטע סאן ריי את הרצאתה של אחותו בשעמום.

"בדיוק!" היא אמרה והנהנה בידענות, "הם הפכו לקמצנים כי יסוד הנדיבות נעלם!
אחר כך הצבע הורוד דעך, והספרנית שאני כל כך מיודדת איתה התנהגה אלי כאילו החזרתי ספר רטוב עם כתמים!"
בוהק הצטמררה מהמחשבה לפני שהמשיכה, "היא הפסיקה להיות נחמדה אלי, והיא לא היתה היחידה. עכשיו מובן לי שזה היה בגלל היעדרותו של יסוד טוב הלב."

סאן ריי חשב על איך שהוא והחברים שלו העליבו אחד את השני כשלא היה צבע ורוד. הוא התחיל לחשוש שיש משהו במה שאחותו אמרה.

"אחר כך, כשהצבע הכתום נעלם, כבר התחלתי לחזות את מה שיקרה, אבל זה לא הפך את זה לפחות מדאיג," המשיכה בוהק עוד,
"בלי יסוד הכנות, כולם הוציאו דברי שקר מהפיות שלהם, כולל אותי, אף על פי שכבר הבנתי מה קורה!
החלטתי לבצור את פי כל עוד זה נמשך ולנסות לגלות במקום זאת מי גרם לכל זה ומה הוא מנסה להשיג. יש לי עכשיו השערה שלצערי היא די מבוססת."

"למה לצערך?" שאל סאן ריי.

"כי אם אני צודקת, יש איום רציני על פוניוויל, ואולי אפילו על כל אקווסטריה!" ענתה בוהק.

סאן ריי התנשף. "אז למה את מחכה? בואי נברח לחוץ לארץ!" הוא קרא וניסה לרוץ, אך אחותו עדיין החזיקה אותו.

"לא!" היא אמרה בנחישות, "סאן ריי, אסור לך להיכנע ככה!
אולי בלי יסוד הנאמנות זה מפתה לעזוב את אקווסטריה, אבל עדיין יש את שאר היסודות שהצבעים שלהם חזרו!
תחשוב על הטוב שבלב שלך כדי להישאר, תהיה כן עם עצמך, נדיב עם חבריך כדי לחלוק איתם באומץ לב, תצחק לרעיון של עזיבה!
ואם כל היסודות יעלמו, חשוב על ערך החברות שמאחד את כולם!"

"לא רוצה!" קרא סאן ריי, "אני חייב לברוח מאקווסטריה!"

הוא ניסה להיאבק לשווא.

אחותו הביטה בו בנחישות ואמרה: "לא אכפת לי אם הנאמנות נעלמה, יש לי מספיק סבלנות כדי לשבת איתך עד שתתחבר לשאר יסודות ההרמוניה."

"את עוד תתחרטי על זה שאת מבזבזת עלי כל כך הרבה זמן," הזהיר אותה סאן ריי.

המשך יבוא...

הפרק הקודם		הפרק הבא