בלאגן על מימדי, אריק1

אני מאד מצטער על התקופה האורכה שלא כתבתי, ואפילו אולי יותר על מה שאני הולך לעשות בפרק הזה. (אל תדאגו, לא יקרה שום דבר רע. הוא סתם מוזר.) מי שמדבר... אה, בעצם זה אני... לא משנה. נעבור לפרק עצמו.

נקודת מבט של תום, נגיד? לא באמת איכפת לי. (ולי כן, תחליף למישהו אחר!) רק בשביל הפרנציפ אני לא מחליף.

(הערת תום: אתם יכולים לא להתווכח במקום של נקודת המבט?) (טוב, נו, בסדר.)

"שלום לכם!" קראתי לעבר האורחים הנוספים, ואז סיפרנו להם את כל מה שקרה ומה שאנחנו עושים וכולי.

"איך זה שזה עבר כל כך מהר?" שאלה פייפר. "זה הרגיש כאילו כל ההיכרות עברה תוך כמה שניות!"

"זה בגלל שהכותב התעצל," אמר ג'ינקס. "ואז הוא כתב את כל זה בשורה קטנה וקצרה."

"אה, כן, סיפרתם על הכתב המשונה הזה." אמר פרנק. "לא ברור מה הוא בדיוק." (שלום! אני הכותב, ואני בן אדם! בדיוק כמוך! (אבל הוא בתוך סיפור.) מי אמר שאני לא? (אני.) אתה לא קובע! (גם אתה לא.) אב הוא בעיקרון בן אדם, אז בכל מקרה צדקתי! (הוא חצי בן אדם חצי אל, להזכירך.) טוב, נו, נכנעתי.)

"בואו ננסה להתעלם מהם ולהמשיך לקרוא...?" הציע שלמה. "סתם חבל להתבזבז עליהם."

"אז מי לוקח את הספר?" שאל ג'ייסון, ומשאף אחד לא ענה, הוא הושיט את הספר אל אנבת', שישבה לידו.

"תראו את הדבר הזה," אמרה אנבת'. "זו נראית כמו טירה שוכבת. קוראים לפרק 'הטירה הנוטה על צידה', אז כנראה זה באמת זה."

"בפרק הקודם היה כתוב שהארמון של המלך פיטר נוטה על הצד." אמר צביאל. "אולי הכוונה לזה."

ג'ק חייך. "היי, ה-L על מצחך דהה עוד יותר. אבל הייתי ממשיך להסתובב היום עם הכובע על הראש. בואו נאכל ארוחת בוקר."
אריק התמתח. הוא נרדם בסופו של דבר בשעת לילה מאוחרת. "לכו בלעדי, אפגוש אתכם שם."
כשנסגרה הדלת אחריהם נעל אותה אריק במהירות והרכיב את משקפי הראייה שלו. אמו ישבה במיטה, קוראת ספר. "אימא?"
היא שמטה את הספר. "אריק? הבהלת אותי. אתה בסדר?"
"אני בסדר גמור. מה שלומך?"

"בהתשב בזה שהיא כלואה במרתפי כלא קסומים," אמר הארי. "יש להניח שהיא לא במצב מאד נחמד."
"בסדר.

"מסתבר שטעית!" אמר רון. "זה לא גרוע כמו אזקבאן, אין מה להשוות. במיוחד שהיא משנה את התא שלה כרצונה."

"השאלה היא מהזה אומר על רמת האכזריות שבעולם הקוסמים שלכם." אמר פרסי. "כלא כמו אזקבאן לא מגיע לאף אחד. לדעתי לפחות."

שומרי המרתפים היו כאן כרגע. אותן שאלות כמו בבוקר שעבר."
"גם לי יש כמה שאלות.

"לא הדבר הכי נחמד להגיד, לדעתי." אמרה סופי. "היא אומרת לך שחקרו אותה, אז אתה חוקר אותה. יחס להורים: טעון שיפור."

"היי, אל תשפטי אותי," אמר אריק. "הייתי ממש בלחץ לדעת הכל על הכל וכמה שיותר מהר, וכל בן אדם נורמלי היה מתנהג בדיוק כמוני."

דבר ראשון, המשקפיים: השותף שלי לחדר ניסה להסיר אותם מעלי, ולא הצליח. מה פשר הדבר הזה? והאם הם הגנו עלי מפני השד הכסוף?" אריק סיפר לה על הנסיעה באוטובוס.
"אם השרשרת סביב צווארך," אמרה ג'ון, "איש לא יכול להסיר אותם מעליך. לא נראה לי שהם יכלו להגן עליך מפני השד, אבל הם יגנו על צווארך, לפחות, כל עוד הם עליך. פשוט אל תסיר אותם."

"גם במקלחת?" תהה ליאו2 בקול. "ואגב, כותב, אתה יכול לקרוא לי פשוט ליאו סטילי." (בסדר, ליאו2.) "אררר."
"ואם אמעך אותם בשנתי?"

"כן, זו גם שאלה." אמרה היזל. "זה יכול ליצור יותר נזק מאשר להתקלח איתם."
"הם מוגנים על ידי לחש קסמים. פיל יכול לשבת עליהם, והם לא יישברו."

"מדוע השד לא היה יכול לפגוע בי, אם כך?"
ג'ון חשבה לרגע. "בוא נאמר רק שאתה מוגן, כמו המשקפיים."

"ובכן, פיל יכול לשבת עלי, ולא אֶמָעֵך?"

"כן!

"יואו, אחי, זה פשוט מגניב!" קרא ליאו. "הלוואי עליי שאם פיל יושב עליי אני לא אמעך..."

"זו פסגת חייך, נכון?" שאל יויו. "מאז ומתמיד?"

"לגמרי." אמר ליאו בחולמנות, וגרם לכולם לצחוק.

זאת אומרת... לא.

"אוי, נו." אמר ליאו. "אז מה זה אומר?"

אבל שדי רפאים לא יכולים לפגוע בך.

"אוקיי, גם שווה." אמר מגנס. "פחות יצורים קסומים מפחידים ברשימת הסכנות שלך!"

זה קשור לעיקרון מסוים, שהעבר לא יכול לפגוע בעתיד."

"אז אתה העתיד?" קראה הרמיוני בהלם. "להגיד את זה זה כמו להגיד שבעצם אתה עשוי מאנטי חומר שיכול לגרום לכולנו למות!"

"ואו, אז את אומרת שאנחנו חיים בנס." אמר ניקו. "חידשת לי הרבה מאד."

"זה גם אומר ששדי רפאים הם העבר," אמר דקס. "לא שאני מבין מה זה אומר, כן? אני רק מציין."
ג'ון נראתה מתחמקת, כאילו לא נוח לה להשיב על הדברים, אך אריק הוסיף ולחץ: "מי נתן לי את הלחש? הורי האמיתיים?"

"אפשר לומר. זה מהשושלת המשפחתית שלך. אריק, יש סיבות מדוע לא סיפרתי לך יותר, ואני לא בטוחה שזה הזמן להתחיל."

"אוי, זה מעצבן." אמרה ג'ני. "כשלא מספרים לך על עצמך כלום, הכוונה."
אריק כבש את הדחף להתווכח. היו דברים אחרים שהוא רצה לדעת. "האם עבדת כאן באליפיום? במה עסקת?"
ג'ון נופפה בידה לעצור בעדו. "אריק, אתה לא מבין מה שאמרתי? אני לא יכולה להיכנס לכל זה כעת. לפי שעה, די במה שאמרתי."
"לא, זה לא מספיק." הוא עצר את נשימתו. "רק תגידי לי, האם אבי באליפיום?"
ג'ון הנהנה בעצב. "אריק, אני לא יודעת איך לומר את זה. נסה לשכוח אותו."

"אווץ'" אמר דוד. "זה לא היה נעים."
"למה שאשכח?" הוא חשב לרגע. "ואמי האמיתית מתה?"
"אריק!" פניה של ג'ון האדימו. "מספיק לעכשיו."
הוא ציפה ל"כן" פשוט. "היא מתה? תמיד אמרת..."
"מעולם לא אמרתי שום דבר,"

"אני חושב שהיא כן אמרה דברים." אמר ליאו סטילי, וכולם הסתכלו עליו במבטי ביקורת. "אוקיי, רק צחקתי."

קטעה אותו ג'ון. "עכשיו, זכור להשאיר את המשקפיים על צווארך. אל תשים אותם ליד אף אחד אחר." אריק הנהן אף כי לא הייתה יכולה לראותו. היא המשיכה, "חשבתי על משהו, יש אפשרות שתוכל להיכנס לטירה של המלך פיטר?"
"אני נמצא שם. ארגנו בטירה מגורים לאורחים לתקופת התחרויות."
"מושלם." ג'ון החליקה את המצעים סביבה. "אני רוצה לבקש ממך לעשות משהו. תמצא את המלך פיטר. עליך לנהוג בזהירות יתרה. אני מקווה שהוא זוכר אותי." היא נדה בראשה. "לו רק היה לך תצלום שלי."

"והנה.... יש לך!" אמר ג'ק בדרמטיות. "לקחת אותו במחשבת הערפל שלך!"
"יש לי. לקחתי אותו אתי."
פניה של ג'ון אורו. "נפלא. תראה לו את את התצלום שלי. תגיד לו שאני כלואה במרתפים של המלך פלוטו. הוא יחלץ אותי מכאן. אני מתקשה לעשות את זה בעצמי."

"רגע, אבל זה לא שפלוטו זה אח שלו?" שאל ג'ושוע. "אולי הוא מסכים איתו ולא ישחרר את אמא שלך?"

"זה עדיין לא נראה לי כמו צינוק." אריק הביט בווילונות הכותנה הצבעוניים הדקים ובכריות הפלומה הרכות.
"תודה," חייכה ג'ון. "ואף על פי כן, אני תקועה."
"למה את במרתפי הכלא של המלך פלוטו?"
"אנשיו תפסו אותי. הישמר מהם, אריק."
"איך אני מוצא את המלך פיטר?" אפילו לומר את המילים נשמע לו מוזר. הוא אמור לבקש טובה ממלך?

ג'ון חשבה לרגע על השאלה. "הוא יהיה באגף המערבי. תביא לו רימון. הוא אוהב רימונים. זה עשוי לגרום לו מצב רוח טוב יותר."

"לי רימון גורם למצב רוח רע יותר."  אמר ניקו. "זה מזכיר לי את גן פרספונה, וז זה מזכיר לי..."

"את זה שלאמא החורגת שלך יש גינה מרושעת שגורמת לאנשים להיתקע בשאול?" שאל פרסי.

"לא, את אמא שלה," אמר ניקו. "אני לא סובל את דמטר, היא מלעיטה אותי בדגני בוקר מטופשים!"

"זו סיבה מעניינת לשנוא אותה." אמרה פייפר. "אבל א על פי כן, אני מסכימה איתך. הדגנים שלה נוראיים!"
"רימון? איפה אמצא רימון?"

"במטבח. עכשיו, לך. אכול טוב. אתה תזדקק לאנרגיה. ותמצא בעיר מברשת שיניים. רק משום שאתה במגורי האורחים, זה לא אומר שאינך צריך לצחצח..."
"אימא! אני בסדר. אם אני כבר כאן, מוטב שאשתתף בתחרויות. זה ייראה מוזר אם אהיה כאן ולא אקח בהן חלק. נראה לך שזה בסדר?"
ג'ון שקלה את הרעיון. "בוא נקווה שלא תישאר שם זמן ממושך, אבל אני לא רואה סיבה למה לא. אולי הגורלות הביאו אותך לכאן מסיבה כלשהי. רק אל תמשוך אליך תשומת לב מיותרת." היא עצרה לרגע לחשוב. "ואל תספר לאיש שאתה מארץ עליונה. או ששמך אריק רקס."

"סיפרת כבר לג'ק ואוסקר." אמרה איריס. "אני סומכת על ג'ק שלא יעשה עם זה כלום, אבל לא על אוסקר."
"מאוחר מדי. מה הבעיה? מישהו עלול להתנכל לי כאן?"
ג'ון השתעלה והביטה בתקרה. "לא, אלא אם כן אנשים מסוימים יגלו שאתה שם. בוא נראה: אריק... קרא לעצמך רִיק. ריק רוֹס, איך זה נשמע? ותגיד שאתה מ... אמריקורת דרום. זה חלק מאיורת, גדול מספיק שאיש לא יתהה מדוע אינו מכיר אותך."

"אה, כמו אמריקה הדרומית." אמר בייגל. "היבשות התת קרקעיות מקבילות ליבשות הנורמליות."
כל זה לא מצא חן בעיני אריק. "אימא, אני לא מאמין שאת יודעת קסמים ומעולם לא סיפרת לי. ושאני מאליפיום." הוא הרגיש גוש בגרונו. הוא היה אידיוט, בעצם. כיצד לא חשד לכל אורך הדרך שיש משהו מוזר באמו ובכל הקשור בה? אישה שמביאה הביתה מצנמים ושעונים מעוררים עם חיים משלהם. הוא שיער שהיות שגדל בחברתם זה נראה לו טבעי, כאילו כל אם נורמלית קונה דברים כאלה. "ואת לא משיבה על כל השאלות שלי. את יכולה לתאר לעצמך איך אני מרגיש?"
ג'ון הביטה בעצב בכיסא שעליו ישב. לרגע נדמה לאריק שהיא מביטה בבטנו, אך כשהביט למה נזכר שהוא בלתי נראה.

"סקראש כבר חשב שהיה לך חור בבטן אומשהו.." אמר יויו "להיות בלתי נראה זה לפעמים ממש מצחיק."

הוא הסיר את משקפי הראייה, וחדר המגורים הקטן והמשעמם שלו במגורי המתחרים הופיע שוב לפניו במציאות.
בתאני ישבה בקפטריה וליקקה רפרפרת לבנה עם עיגולי דבש ותותים בתוספת פתיתי אגוזים. "קוראים לזה אמברוזיה. זה לא רע. כל מה שהם אוכלים לארוחת בוקר זה אמברוזיה ונקטר."

"אלה ללא ספק ממש לא אמברוסיה ונקטר כמו שלנו." אמר פרסי. "אתם לא מתים מאכילת יתר שלו."

היא הרימה מה שנראה ככוס דבש עם בועות. "מה שזה לא יהיה, זה טעים. ואני מרגישה הרבה יותר טוב. ההרגשה הנוראה מהחומר הראשוני פגה כמטע לגמרי, אלא אם כן אני חושבת על זה. איך עבר עליך הלילה?"
אריק סיפר לבתאני על המשקפיים ועל אמו. "אל תשכחי, אני ריק רוס, מאמריקורת דרום."
"בסדר, ריק רוס. אבל מה תספר לג'ק ולאוסקר?"
אריק משך בכתפיו. "אומר להם שאני משנה את שמי כדי להסתיר מניין באתי. הם עשויים לחשוב שזה מטורף, אבל נראה לי שישתפו פעולה."

"חתמת 'אריק רקס' בספר של ספרטקוס קילרוי?"

"אוי, נכון!" אמר שביט. "איך בדיוק תטפל בזה?"
עיניו של אריק התרחבו. "אוי, לא! אני צריך למחוק את זה – ומהר!"
"הספר כבר לא בחוץ. בעוד כמה שעות תיערך אספה בקשר לתחרויות. אולי קילרוי יהיה שם עם הספר."
זה הזכיר לאריק עוד משהו. "אולי גם המלך פיטר יהיה שם. זה נראה מקום טוב להתחיל."

"אבל גם יהיו שם הרבה אנשים, אז זה לא מקום טוב להתחיל." אמר אילן. בשקט. "לא יצא מזה כלום."
הכניסה לטירה נראתה כמו אשנב גדול בקיר. אריק ניסה להיכנס דרכו, אך הכבידה משכה אותו הצדה, והוא מצא את עצמו שוכב באוויר ונופל חזרה דרך מה שהפך להיות דרך מילוט ברצפה. הוא שרבב בזהירות את ראשו מבעד לפתח, השעין את חזהו על רצפת הטירה, ומשך את עצמו פנימה.

"אוי, זה מוזר." אמר ג'ינקס. "לא הבנתי בכלל מה קרה שם."
הכניסה לטירה ממגורי האורחים הפשוטים והחדגוניים הייתה כמו מעבר משחור-לבן לצבע. מרבדי קיר ענקיים מפוארים כיסו את הקירות עם מראות מקרבות עתיקים, גיבורים אוחזים בראשי גורגונות ששערן עשוי כולו מנחשים, דרקונים מעופפים וחדי-קרן חולפים במעבה היער. אריק הביט במרבד מפחיד שהראה דרקון צולה אביר בשריון בנשיפת אש. הבד התנועע קלות כמו תחת משב רוח קלה, ואריק צפה בהשתאות כיצד התמונה מתחלפת לדרקון שמח ומסופק נח על ארגז מטמון ומחטט בין שיניו בחרבו של האביר.

"תמונות זזות, כמו שלנו." אמר הארי. "רק שהן פחות משוכללות."
שלוש נברשות ענקיות ירדו מן התקרה בחדר כביר הממדים, אך רבים מנרותיהן היו כבויים. הרצפה הייתה מלוכלכת פה ושם, וחריצים נִבְעוּ בקירות ובתקרה. המראה הכללי היה של יופי מרהיב שהוזנח והידרדר. דלתות עץ ענקיות הובילו החוצה. אחת מהן הייתה פתוחה. אריק ניגש להביט, ונרתע לאחור כשראה לפניו מרחב ריק, עם שמים לימינו, דשא ירוק הרחק משמאלו, ועצים חוצים במרחק את הנוף במאוזן משמאל לימין.
משרתת מוטרדת למראה עברה בחדר עם מברשת לניקוי אבק. הדלת נסגרה בטריקה. משרתות ומשרתים התרוצצו עם מטאטאים, כפות אשפה, מטליות וסחבות, כולם מתוסכלים בעליל. הם מלמלו לחשים וקרצפו בכל כוחם, אך הלכלוך פשוט קפץ ועבר ממקום למקום.

"אז למה הם מנקים?" שאל ליאו. "בשביל הכיף, הם משחקים בתופסת עם הלכלוך?"
בתאני שאלה את אחת המשרתות מדוע היא מנסה לנגב כתמים מאגרטל כשהם רק עוברים מנקודה לנקודה.
"כי זה מה שהמשלמים לי לעשות, מה את חושבת?" אמרה המשרתת ברוגזה. "אני לא בלתי מוכשרת לתפקיד. איש אנו יכול לנקות את המקום הזה מאז שהמלך פיטר נתן לו להידרדר למצב חסר תקנה."
"איך הוא עשה את זה?" שאל אריק.
"אה, הטירה יצאה מכלל איזון מאז שנתן לה לנטות על צדה. היא יודעת שדבר מה אינו כשורה, וחדלה לשתף פעולה. המלך פיטר נהג לעמוד על כך שהמקום יהיה נקי מרב." היא חייכה ונאנחה. "אלו היו הימים. עכשיו הוא פשוט זקן וחולה מדי." היא לחשה, "כולנו מקווים שאחרי התחרויות... אחד מכם אולי יחזיר את המקום לקדמותו."

האגרטל נורה פתאום הצדה, והמשרתת תפסה אותו והציבה אותו חזרה. "מוטב שתיזהרו," אמרה בתגובה למבטיהם הנדהמים. "הכבידה המאולצת הזאת לא תמיד פועלת. אל תעמדו ליד דלתות פתוחות, אתם עלולים לעוף החוצה."
אריק ובתאני הלכו במסדרון לחלל מרכזי ענק ומפואר שבו נפגשו ארבעת אגפי הטירה. הכניסה לאגף המערבי הייתה חסומה בחבלים, ומאחוריהם שומר מגודל עם שיער דק וארוך ושריון חזה. הוא אחז בידו האחת בכידון, ובשנייה החזיק משהו שנראה כמו שלט-רחוק.
המלך פיטר נמצא אי-שם בתוך האגף הזה. לו רק היה יכול לעבור, חשב אריק... אבל כשרכן מעל לחבלים, נהם השומר, "אלה מגוריו הפרטיים של המלך. אסור להפריע לו. התרחק מכאן."
"אני יכולה בבקשה להשתמש בשירותים שם בפנים?" שאלה בתאני.

"לא משכנע בכלל." אמר מגנס.

"לא," רטן השומר. "תמצאו שירותים באגף הדרומי."
שני נערים עברו לידם, צוחקים. אחד דחף את חברו, וזה נפל והחליק מתחת לחבלים. השומר הגיב במהירות, וכיוון את השלט-רחוק שבידו אל הנער שעל הקרקע. הנער קפא באמצע צחוקו כשברכו באוויר. השומר החליק אותו חזרה תחת החבל, ולחץ על כפתור אחר. הנער הביט סביבו, המום, וקם על רגליו.

"זה שלט רחוק שולט בעולם?!?" שאל  צביאל בהלם. "זה חזק מדי!"

"לא, זה רק שולט בקסם שלו." הרגיעה אותו בתאני. "יש גבול לכל דבר."
בתאני כחכחה בגרונה. "המלך פיטר נמצא שם? רצינו לפגוש אותו."

"עוד פחות עוזר מקודם." אמר מגנס וגיחך.
איש גבוה עם שיער שחור הופיע מעבר לפינה מאחורי החבלים. קפל עור אנכי חצה את מצחו הנפוח. שתי גבות עבותות ירדו באלכסון אל אפו המחודד וכמעט נפגשו כדי ליצור את האות V. הוא ענד קמע חרפושית על שכמייתו השחורה, ונשא מקל הליכה יפה מעץ כהה מגולף עם דמויות שונות. הוא הדיף ריח רע שהזכיר לאריק זבל מרקיב.

"הוא נראה מרושע." פסק ג'ק במהירות. "או בעצם נמש מרושע..."
"ומי אתההם?" סינן בלחישת בוז מקפיאת דם.
"אה... ריק רוס. ובתאני. אנחנו מאמריקורת דרום." אריק לקח נשימה עמוקה. "המלך נמצא? רצינו לפגוש אותו."
"רציתם לפגוש אותו," הגביר האיש קמעה את קולו בטון לעגני. "המלך אינו כתמול שלשום בעת האחרונה, והדבר האחרון שהוא צריך זה להתעסק עם מעריצים טורדניים." עיניו הצטמצמו. "ושלא תחשבו להתגנב פנימה לביקור. המלך אינו יוצא לרגע משדה הראייה שלי. אם אתפוס אתכם באגף המערבי, אעלה אתכם ישר על עורק חזרה לאמריקורת דרום. עכשיו תחזרו עם שאר הפרחחים לתחרות המטופשת שלכם – כלומר, כל עוד היא נמשכת," אמר בגיחוך מרושע.

"רואים?" שאל ג'ק. "אמרתי! מרושע!"
אריק ובתאני מיהרו להתרחק. "מי זה היה?" שאלה בתאני. "הוא ממש נורא."
"מי שלא יהיה, המלך לא יוצא משדה הראייה שלו," אמר אריק. "עכשיו, מה אעשה?"
"אל תדאג," אמרה בתאני. "נחשוב על משהו. בינתיים, בוא נלך לאספה."
מושבי קטיפה אדומים מהודרים ונברשות ענקיות מילאו את אולם הכנסים היפה באגף המזרחי. כמה אנשים ישבו על הבמה, כולל סטוני רייסון, מנבחרת סופר-איי. המולת התרגשות הדהדה באולם.

"רגע, רגע, רגע." אמר דקס. "בנבחרת סופר איי יש קוסם? זה כל כך לא הוגן!"
"תראי," אמר אריק. "זה סטוני רייסון! עכשיו ראיתי כבר אישית שני חברי נבחרת סופר-איי."
בתאני מצמצה. "אני מזהה אותו מן המאמרים בדוכן העיתונים."
"מה? לא ראית אותו מיליון פעמים בטלוויזיה?"
בתאני הסמיקה. "אני לא רואה הרבה טלוויזיה. דוד ארל אומר שעלי להיות מועילה. זה אומר לבשל ולנקות כל הזמן."

"ואו, זה נחמד." אמרה סרינה בעיניים פעורות. "הוא התנהג כאילו את השפחה שלו!"

בתאני הצביעה על האיש עם הקפל במצח שצעק עליהם באגף המערבי חוצה את הבמה עם מקל ההליכה שלו. לצדו הלך ספרטקוס קילרוי, שקידם את פניהם בירידה מן האוטובוס, עדיין בשכמייה הכחולה הכהה עם הכוכב הלבן. אריק לא ראה את הספר איתו.
הם עזרו לגבר קשיש לעלות על הבמה. שיער אפור ארוך עיטר משני הצדדים את פניו הקשוחים. הוא היה גבה קומה אך כפוף, כאילו התקפל באופן כלשהו לתוך עצמו. קילרוי וקמוט-המצח ניסו לעזור לו לשבת, אך דחפו אותו בשני כיוונים שונים. זרועותיו של הקשיש הונפו ועיניו בלטו מחוריהן. האיש בעל השיער הכהה גיחך והושיב את הקשיש לידו.
ספרטקוס קילרוי ניגש למיקרופון, והקהל פרץ בתשואות. הוא צחק והרים את ידיו באוויר. "תודה לכם! לאלה שלא מכירים אותי, אני ספרטקוס קילרוי. קראו לי ספורט, מר קילרוי – איך שתרצו.

"אוקיי, הו אכבר נשמע נחמד." אמר יויו. "וגם חשוד."

"חשוד?" שאל בייגל. "הוא כל כך נחמד!"

"זה היה בצחוק!" אמר יויו. "רעיון של סקראש."

אני אחד מיועצי הנסתרות של המלך פיטר בעשר השנים האחרונות, ואיזה עשור נפלא זה היה להימצא כאן! זה..." הוא החווה בזרועו לעבר הקהל בתנועת גריפה מצד לצד – "פשוט מדהים. פעם ראשונה בהיסטוריה! הזדמנות לכל הצעירים שלנו להתכנס יחדיו כאיש אחד: עשירים ועניים, חכמים וטיפשים, צעירים ו... עוד יותר צעירים, מכל חבלי הארץ היפה הזאת!"
"פרט לארץ עליונה," לחשה בתאני.
קילרוי המשיך: "התחרויות האלה אינן רק שיאה של הקריירה שלי. כפי שכולכם יודעים, הן ישנו לעד את חייהם של שלושה צעירים שיושבים עכשיו באולם זה ממש. בנים ובנות אלה, שעמנו כאן היום, יהיו השליטים שלנו לעתיד. מה היית עושה לו היית מלך או מלכה, עם שרביט משלך, וכל העוצמה הזאת בקצות אצבעותיך?"
בעל השיער השחור הזעיף את פניו בהבעה קודרת מתמיד. הוא נראה כאילו הוא רוצה לזנק מכיסאו ולהלקות את המתחרים במקל ההליכה שלו.

"הרעיון הזה נשמע מצחיק על הכתב," אמר ג'ושוע. "אבל בטח בפועל זה מפחיד."
קילרוי אמר, "שש מאות עשרים ואחד מכם נרשמו בספר שלי. אחרי מחר, יישארו רק מאתיים במשחקים. שתי ההתמודדויות הבאות יצמצמו את המספרים למאה, ואחר כך לחמישים. אותם חמישים ימשיכו למשחקים בדרגת קושי גבוהה יותר, אחד שהמציאה המלכה פוזי מאשונה, שני מטעמו של המלך פלוטו מאיורת, ושלישי מאת מלכנו פיטר וצוותו. שלושת אלה יצמצו את הקבוצה לעשרים וחמישה, ואחר כך לעשרה, ולבסוף לשלושה.
"כולכם מוזמנים להישאר וליהנות מן המשחקים. שלושה ימים אחרי התחרויות נפרק את מגורי האורחים בטירה, כך שעליכם לוודא שלא תימצאו בהם באותו זמן. בינתיים, ייערכו מסיבות, ואפילו משחק כדור-קפיץ עם נבחרת סופר-איי של אליפיום, להנאתכם."
אחרי שנדמו התשואות הסוערות המשיך קילרוי ואמר, "לפניכם צוות השופטים, שמורכב משבעה כולל אותי.
"מר ריצ'רד רייסון, הידוע כסטוני רייסון מנבחרת סופר-איי המפורסמת." הקהל הריע בהתלהבות כשסטוני חשף שני טורי שינים צחורות בחיוך רחב.

"הו לא מוצא חן בעיניי." אמרה סרינה. "הוא גאוותן מדי."
"אוליב אמפי, שופטת המשחקים." אישה אפורת-שיער הנהנה בתגובה לתשואות מפוזרות.
"מלכתנו החיננית פוזי." קילרוי הנהן לאחור לעבר אישה שחורת-שיער עם עיגולים כהים מתחת לעיניה וכתר מכסף על ראשה, שנופפה בעדנות מלכותית לעבר הקהל המריע.
"המלך פלוטו." האולם רעד מרעמי התשואות ומחיאות הכפיים, כשגבר כחוש במעיל עבה וכתר ארד נופף לקהל בזחיחות דעת.
"המלך פיטר." התשואות עלו באוקטבה אחת. הישיש עם השיער הקלוש האפור עפעף כאילו אין לו מושג מה מתרחש סביבו.

"הייתי רוצה להיות כזה אדיש לפעמים." אמר איידן. "אבל זה קצת קשה מדי."
"ויועץ הנסתרות השני של המלך פיטר, בלתזאר אוגרי." פניו של האיש בעל השיער השחור החליפו את הבעתם לחיוך חלקלק, כשהתשואות גוועו.

"לא מפתיע." מלמל אילן.
"נראה את כולכם מחר במשחק הראשון, שנקרא 'המפלצת', בשעה עשר מאחורי מבוך הטירה." הקהל פרץ בתשואות נוספות כשקילרוי נופף לשלום והתיישב במקומו.
סטוני רייסון ניגש אל הדוכן בחליפה אפורה מחויטת, עם רטיית העין השחורה של נבחרת סופר-איי. האולם כולו הדהד עם שאגות הקהל. ניכר על רייסון שהוא נהנה מתשומת הלב. הוא החליק את שערו האפור המבריק וספג את הערצת הקהל בעינו המגולה האחת, בצבע אפור פלדה. אחר כך נעמד בברכיים כפופות וזרועות מושטות, עם אגרופים מורמים, ממש כמו אחד מפסלוני הצעצוע שלו. בסרטיו נהג להפוך אנשים לאבן בכך שהפנה את אגרופיו לאחור כדי לפקוח את עיני גורגון בפרקי ידיו הפנימיים.

"אוי, זה כוח על זוועתי!" אמר פרסי. "מילא שיהיו שם עיניים רגילות, כמו לארגוס שיש לו בכל הגוף, אבל עיניים של מדוזה? לא תודה. אני הייתי מוותר."
קולו העמוק של רייסון הדהד בחלל האולם. "אלמלא הצמידים האלה, נערים ונערות, הייתם כולכם הופכים לפסלי אבן!" הקהל יצא מגדרו כשרייסון נעמד שוב בתנוחה המפורסמת, והפנה את פרקי ידיו לרוחב האולם. "טוב, בנים ובנות, עוד אפגוש אתכם אישית. אני אחד השופטים שלכם. כן, זה נכון. זכרו – בלי לגעת." הוא הבריש את שרווליו כאילו לנקות מעליו טביעות אצבע מלוכלכות. "מי שייגע באיש האבן ייפסל.

"לזה אני קורא גאוותן מהמעלה הראשונה." אמרתי. "יהיר ואנוכי וחושב את עצמו בטירוף."

בני, רוק, יהיה אתכם מחר.

"אני מנחש... שהוא ירמה לטובת הבן שלו!" אמר איידן. "זה לא מאד מעודד, הא?"

אז בהצלחה לכולכם, התחרו בהגינות,

"ככל האפשר איתו כשופט." אמר ליאו סטילי.

ושחקו על מנת לנצח!" סטוני חשף את פרקי ידיו עוד פעם אחרונה בתנוחה המפורסמת, ששלהבה שוב את כל הצופים באולם, ושב למושבו.
אוליב אמפי, אישה גוצה ושרירית עם שיער אפור עבה מסופר בתספורת קצרה מעוגלת, ניגשה אל הדוכן. שפתיה היו מהודקות חזק כל כך שנעלמו כמעט לגמרי. היא סקרה את הקהל בסלידה כלשהי ושרקה במשרוקיתה הכסופה שריקה קולנית אל תוך המיקרופון. האולם החריש. אוזניו של אריק צלצלו.
"ובכן," צעקה אמפי אל המיקרופון, "אני מקווה שיש ביניכם שלושה שמסוגלים לשלוט בעצמם. זאת איננה תחרות לרכי-הלבב ולחלושי העצבים. למעשה, אלה ביניכם שיודעים שאינם ראויים למשול, אנא התנצלו ועזבו את המקום לאלתר!"
כולם הביטו סביב, אך איש לא קם על רגליו. אמפי המשיכה בקול שקט יותר. "כולכם פונים אלי בשם מיס אמפי, או כבוד השופטת. אני העוזרת של המלך פלוטו. יש כללים ברורים בתחרות הזאת: אין להשתמש בשלט-רחוק או בקסם קנוי אלא אם כן צוין אחרת. אין הזדמנויות חוזרות. אפקח את עיני עליכם." היא נעצה בקהל שמולה מבט חודר לפני שפנתה בבת אחת וחזרה למקומה.

"יש בה יתרון אחד נראה לעין." אמר דקס ."כשהיא שופטת, זה כנראה יהיה יותר הוגן."
המלכה פוזי – אישה יפה בעלת שיער גלי כהה וארוך וכתר מכסף – קמה על רגליה, כשבידה שרביט הזהב הארוך שלה, נוצץ כולו עם אבני חן. היא לבשה שמלה כחולה-ירקרקה זוהרת ורדיד לבן שרפרף סביבה כאילו היה עשוי מנוצות קטנות קלות מהאוויר.
"היא זקוקה לשעות שינה נוספות," לחשה בתאני. "תראה את הצללים תחת עיניה."
המלכה פוזי כחכחה בגרונה לתוך המיקרופון, והאולם נדם. "שקט, בבקשה. אני המלכה פוזי מאשונה. אחי פיטר מעוניין בקיום התחרויות האלה, ולכן אני עומדת לצדו בעניין הזה. בבקשה, תיהנו," סיימה והפריחה נשיקה לעבר הקהל. מבטאה הרך נשמע מסתורי. "אגב, יש לי פרס נאה למנצחים בתחרות שלי," הוסיפה. היא נופפה בידה והתיישבה במקומה.
המלך פלוטו, שישב לצדה, הרים את שרביטו וניגש אל המיקרופון. הוא היה חיוור ומכונס במעיל פרווה שחור עבה, כמה צעיפים וכובע סרוג שחור. כתר דק בצבע נחושת ישב על הכובע. הוא קינח את חוטמו והרים את ידו עד שגוועו מחיאות הכפיים.
"אני המלך פלוטו מאיורת, כידוע לכולכם. תשמעו... כמה קר כאן." אריק לא חש קרירות כלשהי. המלך פלוטו דיבר במהירות, ונשמע שונה מאוד מאחותו פוזי. " זה מזכיר לי את הציקלופ שנכנס לחנות וגנב תרמוס. לא היה לו מושג מה זה. ידיד סיפר לו שזה מכשיר ששומר על חומם של דברים חמים ועל קרירותם של דברים קרים. הוא הראה את המכשיר לאשתו. היא שאלה, 'מה שמת בתוכו?' הוא ענה, 'שלושה גביעי גלידה וספל שוקו חם.'"

"חהחהחהחה!" קרא ליאו. "בדיחה מוכרת עם תוספת קיקלופ, אוכדבריו ציקלופ. מצחיק מאד."
"נעים ונערות, עשו חיים, בלו בנעימים. אני כבר משתוקק לפגוש את המלכים החדשים, כדי שאחי ואחותי ואני נוכל לפרוש לבסוף. המלך פיטר נהג לדבר בערגה על בית נופש קטן במיאמי ביץ', על שפת הים, בשביל המלכה פוזי. אני מוכן ומזומן." הוא צחקק והתיישב.
אריק נותר תוהה. האם זה המלך פלוטו שכלא את אמו בצינוק, האיש שהוא אמור להישמר מפניו ולהתרחק ממנו בכל מחיר? הוא נראה כל כך נחמד.

"כן, ועם בדיחות גרועות!" אמר ליאו. "אני אומר לך, כל מי שיש לו בדיחות נדושות מרושע בצורה כלשהי."
קילרוי לחש משהו באוזנו של המלך פיטר, וניגש למיקרופון. "כידוע לכם, המלך פיטר אינו חש בטוב. הוא מוסר לכם את ברכותיו. הוא רוצה שתדעו שהוא נרגש מאד לקראת התחרויות." המלך פיטר הביט בידיו כמכושף.

"זה רעיון," אמרה הרמיוני. "כנראה הוא באמת מכושף!"

"חבל שלא היית שם," אמר אריק. "היית יכולה לעזור מאד!"
בלתזאר אוגרי, עוזר הנסתרות השני של המלך פיטר, עם מצחו הנפוח והקמט במרכזו, ניגש לדוכן. האולם החריש, וכמה אנשים התנשפו במתח. אריק חש את בטנו עולה אל גרונו.
אוגרי סינן בקול חרישי, "אני לא יכול לומר לכם כמה... משמח אותי שאתם בארמון שלנו. שמי בלתזאר אולריך תיאודור אוגרי. אני חייב, כמובן, לדאוג לצרכיו של המלך כחובתי העיקרית, אך תאמינו לי, אעקוב מקרוב אחר כולכם. שום דבר לא יחמוק מעיני." הוא הסתובב לאחור, וגלימתו השחורה הסתחררה סביבו כמניפה. כולם הביטו בו כאילמים, ושכחו למחוא כפיים.

"אההמ... לא מפתיע כל כך," אמרה סופי. "הוא התנהג ממש לא נחמד."
"טוב, אם כן, מחר בבוקר, בשעה עשר, מאחורי המבוך, למשחק הראשון," קרא ספרטקוס קילרוי אל המיקרופון. הוא מיהר חזרה למלך פיטר, אך בלתזאר אוגרי כבר הוביל את המלך אל מחוץ לבמה.

"תגידו, יש מצב שנלך לפי שקוראים את הפרק הבא לולהלה, לפגוש את החברים שלי? שאל מגנס. "זה יהיה מאד נחמד."

"נראה לי שאולי פשוט נאסוף את כל החברים של כולם." אמר פרנק. "רק בעיה אחת, הקוראים עדיין עוקבים אחרינו."

"אז אולי נבקש יפה?" שאלה היזל. "תגיד, כותב, יש מצב שאתה מפסיק לעקוב אחרינו?" (יודעת מה? טוב! (לא, בשום פנים ואופן לא!) דווקא כן! (אני לא אתן לך.) אבל ז- (לא שומע כלום, הכל בצבע חום, האף שלך קומקום, הפה שלך סתום, הכתב שלי חרטום, אתה ממש סתום, אני יושב וזה חתום, אני לא רוצה לקום, ה-) אתה יכול לחשוב על זה בתור להרוג אותם! (סוף סוף אתה מדבר במובנים נורמליים! אבל למה הכוונה?) הרי אנחנו כותבים את הקיום שלהם, נכון? אז אם לא נכתוב על קיומם אז זה כמו להרוג אותם! (טוב! אז אני מנתק את הקשר.) מעולה!) *הקשר נותק*

מה עשיתם! (מי אתה בכלל?) אני הכותב האמיתי, ורק שתדעו לכם שהם כן היו קימים! אתם רק ביטלתם את המעקב אחריהם! (אה. (מה? אז לא הרגנו אותם? איך אפשר לבטל את זה?)) אי אפשר! וכעונש על מה שעשיתם אני אבטל את הקיום שלכם! *הקיום של הכותב(ים) התבטל*

והכל קורה על פי מה שאני רוצה. מה זה, מי אתה? אני? אני היחיד שלא קרה פה כלום שלא לרצונו. למה? כי אני כותב את הכל! גם אותך! ועכשיו, שאין לי צורך בך, אני אבטל אותך. *הקיום של הכותב ה"אמיתי" בוטל*

מוחעחע! אני אדון הכל, ששולט גם על ה"כותב שכתב את הכותב של הכותבים"! מוחעחע! מוחעחע! מוע! מוע! זה נשמע שאתה נחנק, אתה צריך מים? לא! אני שולט על הכל! הכל! מאיפה צצת לי אתה פתאום... טוב, נגמר הסיפור. וגם אתה.

אז הנה, מה שכתבתי בהתחלה, שאני מצטער? זה על זה שאני מסיים את הסיפור. אהבתם לפחות את הסוף? אם כן, תודיעו לי. זה מאד ישמח אותי.

הפרק הקודם