חוץ מהארון הקטן הזה [מתורגם, גמור]

פרק 2 חלק 4

"אני חושש שכן, הילאי פוטר. יש סימן לכך שמר מאלפוי התאבד באותו היום שבו ההילאים מצאו את גברת מאלפוי מתה."

הארי בהה בידיו ולא אמר דבר. רובארדס נאנח מעט ודחף את התה המהביל על השולחן לעברו. הוא, כהילאי הראשי, הסכים שהארי לא צריך לקחת עוד מקרים רגילים, אבל עכשיו הוא צפה בו בדאגה גלויה.

"ואז ראיתי ודיברתי עם..."

"רוח רפאים, כן. אף אחד מההילאים האחרים לא ראה אותו." הם התעלמו ממני. זה היה כאילו הם לא יכלו לשמוע אותי, לא יכלו לראות אותי,אמר קולו של מאלפוי בראשו של הארי. הארי עצם את עיניו. "יכול להיות שהוא סוף סוף התחזק מספיק כדי ליצור איתך קשר כי הוא הפך כל כך שקוע באשמה וצער על הדרך בה אמו מתה. הוא חשב שהוא רצח אותה."

הארי הנהן לאט. הוא נזכר בהיעדר עקבות חדשות באבק, בגנים המגודלים של האחוזה, איך מאלפוי התעקש שהארי יפתח דלתות, איך הוא "התעתק" או "השתמש במעברים סודיים" כדי לעקוף אותו. והדרך שבה הוא נראה עמום, כאילו הוא עומד לדעוך מחוץ לטווח הראייה, כאשר הארי נתן כמה הצעות.

התכוונתי למה שאמרתי על זיכרוני שמאכזב אותי, ועל כך שאני לא יכול להשתמש בהגיגית.

רוחות רפאים יכולות לדעוך עם הזמן, הארי ידע את זה. זו הייתה הסיבה שהזיכרון של מאלפוי נשחק – זה או שהוא לא יכול היה להתמודד עם מה שהוא חשב שקרה. הוא הביא את הארי בגלל קללת הידעבר, בסדר. הוא רצה לראות חזון אמיתי של העבר ממשהו אחר מאשר הזווית המקורית  שלו. וזה עבד.

יש קללה מחוברת לכישוף. זה תמיד גרם כאב ומוות למי שביקש ממני להשתמש בו. לא ידעתי את זה כשהמצאתי את הכישוף.

אתה חושב שאני מפחד מכאב או מוות, פוטר? אני לא מפחד משום דבר חוץ מהפחד שלי לא להביא את הרוצח של אמא שלי לדין.

'יש סיבות מצוינות לכך שהוא לא פחד מכאב או ממוות,' חשב הארי ובלע. 'והוא באמת רצה לדעת אם הוא הרג את אמו. זה היה הדבר שהוא היה צריך עזרה בשביל להתמודד איתו.'

"הילאי פוטר".

הארי הרים את מבטו. רובארדס עדיין התכופף לעברו, עיניו היו בהירות ו... ובכן, מודאג. הארי מצמץ. הוא היה בטוח שכל עמיתיו בזים לו על כך שהשתמש בלחש שהתברר כקללה מבלי לחקור אותו לעומק. "כן, אדוני?"

"תקשיב לי," אמר רובארדס בשקט. "עזרת לתת לרוחו של מר מאלפוי לנוח. הוא ואמו מתו הרבה לפני שהתערבת בתיק הזה. עשית דבר  טוב. תפסיק להלקות את עצמך על משהו שאני חושד שרוב האנשים לא היו חושבים עליו."

הארי הסמיק, אבל אמר, "אם אני נתתי לרוחו לנוח, למה הוא לא חזר ואמר לי את זה? רוב הרוחות היו."

"זה מאלפוי. איך הוא היה בחיים?"

הארי נאנח קצת. "קיללתי אותו על היותו ממזר דקה לפני שהוא דהה."

"בדיוק". רובארדס הושיט את ידו והניח יד כבדה על פרק כף ידו של הארי. "וזה משהו שהבנתי שאולי לא ידעת. לא ידעתי למה אתה מעניש את עצמך כל כך חזק, ואז חשבתי שאולי אף אחד לא אמר לך שמצאנו את בראון בחיים."

הארי בהה בו. "מה?"

"לבנדר בראון? האישה שחשבת שהקללה שלך רצחה? חיה ומאושרת, הילאי פוטר." רובארדס היטה את ראשו. "היא אכן הותקפה בלילה שבו נעלמה, אבל היא שרדה והתחבאה עד שהייתה חזקה מספיק כדי להתמודד עם אויביה. קללת הידעבר שלך עזרה לה, פוטר. ובכנות, מקרי המוות האחרים שנבעו מזה? אני לא חושב שגם ה'קללה' השפיעה עליהם."

הארי יכול היה לשמוע את נשימתו צרודת. "אבל- אחד התאבד והשני תקף אוכלי מוות -"

"השלכות טבעיות של הצער שלהם." רובארדס הידק את ידו. "לא הכישוף שלך. למה אתה חושב שזה היה?"

הארי בלע. "אני - זה היה כישוף חדש, לא מנוסה, וכמה הילאים אחרים הציעו -"

"הלוואי שהייתי יודע." קולו של רובארדס נעשה קר. "הייתי מטיל עליהם משמעת." הוא הניד בראשו. "תקשיב לי, הילאי פוטר. הייתי מוכן לתת לך זמן כדי לעבוד דרך הרגשות שלך על הכישוף ולהישאר מחוץ לתחום לזמן מה. לא היית יעיל ברוב המקרים בכל מקרה, כמו שהיית. אבל הצער והאשמה על משהו שלא היה באשמתך נמשכו מספיק זמן. אני אתמודד עם הערות אחרות מהילאים כפי שהם קורים. אבל אתה? בודדת את עצמך. זה מספיק. התמודדת היטב עם התיק של מאלפוי, ונתת שלווה למישהו שהיה זקוק לה נואשות, והבטחת שגופתו תיקבר. עכשיו הגיע הזמן להתגבר על הצער הזה ולהתחיל לראות מרפא מוח. אתה צריך אחד."

הארי עצם את עיניו. הוא הרגיש כמו שמלפוי בטח הרגיש, כשהוא עשה כמיטב יכולתו כדי להתמודד עם הרעיון שאולי הוא רצח את אמו. הארי בקושי יכול היה להתמודד עם הגילוי שאולי הוא הרחיק את עצמו מאחרים או שאולי הוא יוכל לחזור לקריירת ההילאי שלו.

"עוד דבר אחד". רובארדס נשען לאחור ושלף מגילה קשורה. "דראקו מאלפוי שלח את זה לעורך הדין שלו ביום שהוא התאבד."

הארי פתח את המגילה, תוהה אם זה היה איזה מכתב כללי למי שעזר לרוח למצוא שלווה. אבל לא, שמו היה קרוב לתחילת העמוד. מאלפוי בטח תכנן כבר אז לחפש את הארי ולבקש ממנו לעזור למלפוי לראות את העבר.

ואז הארי ספג את שאר המסמך והתיישב. "לא - אני, אני לא יכול לרשת את אחוזת מאלפוי."

"כל המאלפויים מתים." רובארדס נראה חסר רחמים. "אף אחד מהמשפחה שלהם לא נשאר. אפילו אז דראקו מאלפוי חשב שתוכל לעזור לפתור את המקרה הזה ולהביא לו שלום, והוא רצה שיהיה לך פרס כלשהו. תתמודד עם זה, הילאי פוטר." הוא עצר ליד דלת משרדו של הארי, והוסיף מעבר לכתפו, "כפי שאני מצפה ממך להתמודד עם מספר רב של דברים אחרים מעתה והלאה."

הארי המשיך לבהות בצוואה. בסמוך לתחתית, מתחת לחתימתו של מאלפוי, הייתה שורה אחת בכתב יד רך ומטושטש יותר: אני משלם את החובות שלי.

הארי בלע, ועצם את עיניו, ואם הוא בכה קצת, הוא לא התעניין בלספר לאף אחד. ואז הוא נעמד לאט.

הוא לא דיבר עם רון או הרמיוני כבר חודשים. הוא לא התרועע עם חבריו ההילאים זמן רב יותר. הרבה לפני כן, הוא ויתר על עבודה על לחשים חדשים ועל לעשות כל דבר מלבד לצלול עמוק למקרים ולחוש אשמה על דברים- דברים שאולי הוא לא היה צריך להרגיש אחראי עליהם.

אני משלם את החובות שלי.

אולי הגיע הזמן, סוף סוף, שהארי יעשה את אותו הדבר.

הסוף.

תודה רבה לכל תשע האנשים שנרשמו לפאנפיק ולכל מי שקרא את זה והגיב, לקרוא את התגובות שלכם הגדיל את המוטיבציה שלי להמשיך לתרגם.

הפרק הקודם