המכשפה האלפית

אלי הביטה סביבה. דבר ראשון היא צריכה להבין איפה היא, הבעיה שהיא אף פעם לא עזבה את לונדון.

אלי לא הייתה הטיפוס של חופשות, ועכשיו זה התנקם בה.

במקום שהיא הגיע אליו היה אחר הצוהריים, אז בטח היא רחוקה מהערים האבודות או איך שלא קוראים לזה.

לפתע אלי נתקלה במשהו, ונפלה. משהו חתך את ידה, וזלגה ממנה דם.

היא החלה להתהלך, כדי לנסות למצוא רמז איפה היא, למרות שהיא הייתה בספק שתזהה כל רמז שיהיה שם.

היא התחילה להתחרט שישר פעלה ללא מחשבה לפני כן. היא הייתה צריכה לחשוב על תוכנית קודם.

אבל אין זמן לחשוב על מה שהיא הייתה צריכה לעשות. היא צריכה לחשוב מה היא צריכה לעשות עכשיו.

''סליחה?" היא שאלה איש שעבר שם. האיש המשיך ללכת ואפילו לא הביט בה. והוא לא היחיד.

אלי המשיכה לנסות לדבר עם אנשים, אבל כולם התעלמו ממנה, כיאלו היא לא קיימת.

מוזר. חשבה אלי. למה כולם מתנהגים כיאלו אני לא עומדת לידם ומנסה לדבר איתם?

מצד שני, כמעט כל הזמן מתעלמים ממנה.

אבל אלה בדרך כלל ילדים, לא מבוגרים. היא ניסתה להתקדם עוד, אבל משהו הדף אותה אחורה.

לפתע היא הרגישה שכל גופע רועד. שוב אותו החיזיון.

היא צנחה על הרצפה, שמה את שתי ידיה על רקותיה, מנסה להתעלם מהחיזיון.

הכל החשיך סביבה, התערפל וניהיה מטושטש. היא זהרה באור לבן חלוש באמצע כל האפלה.

אלי הרגישה שגם כל גופה ניהיה מטושטש, וכשהביטה על ידה, הבינה שזה באמת מה שקורה.

ידה הפכה למטושטשת יותר ויותר, ואלי עצמה את עינייה בחוזקה. 

"זה לא באמת קורה" היא לחשה לעצמה. זה לא באמת קורה''. ואז היא התפוגגה לגמרי.

במקום כל מקום אחר שהיא הכירה, היא הופיעה במקום מוכר מאוד. היא הלכה בלי להסתכל לאן היא הולכת, ואז היא נתקלה במישהו.

לפחות היא חשבה שנתקלה. במקום להתקל באיש, היא פשוט נפלה דרכו.

היא הביטה על עצמה, מבולבלת. היא הושיטה את ידה, והיד עברה דרך אישה אחת שבדיוק הלכה שם. היא הרגישה שכל גופה מרחק, ואז נוחת.

היא כמעט התעלפה שראתה מי שם. היא, עומדת מול אותם האנשים בגלימות.

היא ניסתה לזוז משם, אבל נראה שגופה קפא. היא יכלה רק להסתכל בדמותה מהחיזיון.

מאחוריה עמדו הנערים האלה, שהביאו אותה לערים האבודות. הם שכבו מעולפים על הרצפה.

אלי ניערה את הראש שלה בחוזקה, אך לשווא. היא יכלה רק להסתכל. הדברים היו מלאים דם יותר משיכלה לעקל.

ואז, זה קרה. נרארה שאחד הפחדים העמוקים ביותר של אלי התממש בחיזיון.

היא עצמה את עינייה בחוזקה וניערה את הראש שלה בחוזקה.

''אני רק מדמיינת'' היא לחשה. אני רק מדמיינת''.

ואז היא התעוררה במיטה שלה שבמרפאה.

היא התנשפה. היא יכולה להירגע עכשיו, זה היה רק חלום.

ואז היא היא הסתכלה על היד שלה. היד הייתה פצועה, וזלג ממנה עדיין דם.

זה אומר שזה לא היה חלום. זה באמת קרה.

וזה אומר שהחיזיון אמיתי.

ומה שאלי ראתה בחיזיון היה שהיא מתה.

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא