סיימו ללמוד בהוגוורטס

לאחר כמה שבועות חזר הארי לאנגליה. הוא גם חזר להשתמש בשרביט שלו. כשהגיע לביתו- הבית הישן של סיריוס בלק, נאנח הארי. הוא ידע שעכשיו הוא יצטרך לנסות להסביר לחבריו הרבה דברים. היה לו קשה לעשות את זה, הוא חשש מתגובותיהם. הוא ידע שג'יני בצרפת. הוא לא ידע מתי החופשות שלה, אבל הוא הניח שהיא לא נמצאת כרגע באנגליה. לאחר שנח, פרק את מזוודתו וחזר על מה שיגיד לחבריו כעשרים פעמים, הוא התעתק למחילה. הוא עמד בפתח הבית. אף אחד לא שם לב שהוא שם. הוא דפק בדלת, נשמעו צעדים. הרמיוני הייתה זו שפתחה את הדלת. ברגע שקלטה מול מי היא עומדת חיבקה אותו. "הו, הארי! כל כך התגעגענו אלייך! דאגנו לך! איפה היית?!" בכל שאלה טון הדיבור שלה והבעת פניה השתנו. "גם אני התגעגעתי אליכם..." אמר הארי. הרמיוני נתנה לו להיכנס. הם עמדו להתיישב בסלון כשלפתע קולו של רון נשמע מהקומה למעלה. "הרמיוני? מי היה בדלת?" רון ירד במדרגות. "הארי!" קרא בהפתעה. "מה קורה איתך? לאין נעלמת?!" המשיך רון, בדיוק כמו הרמיוני. לפצע הבעת פניו של רון נעשתה כועסת. "הארי!!" שאג. "פגעת באחותי הקטנה! מה הבעיות שלך?!" התרגז. "אמ... רון, תבין, לא הייתה לי ברירה..." ניסה הארי. הרמיוני מיד קלטה מה הארי ניסה להגיד. "רון..." נאנחה. רון הביט בה. "זו לא אשמתו... לא הייתה לו ברירה. אתה הרי יודע כמה ג'יני חשובה לו. פניו של רון נרגעו מעט. "אם אני הייתי במקום ג'יני, מה אתה היית עושה? לא היית משחרר אותי כדי שאני אהיה מאושרת? עם דף חדש ונקי?" המשיכה הרמיוני. רון חשב לרגע, ואז הביט בהארי בחמלה. "מצטער..." אמר רון. "זה בסדר..." השיב הארי. "אז... הארי, מה דעתך שאני אכין קפה, ותספר לנו מה קרה במשך ארבעת החודשים האחרונים?" שאלה הרמיוני. "טוב, אז, אמ... איפה להתחיל?" שאל הארי. הוא ורון התיישבו על הספה. הרמיוני הניפה את שרביטה ושלושה ספלי קפה, יחד עם צלוחית עוגיות, הופיעו על השולחן. "מההתחלה." אמר רון. הארי סיפר להם כל מה שעבר אליו מרגע פרידתו מג'יני. הרמיוני ורון היו, כמו תמיד, קהל תומך. הם השמיעו "אווו" ו"אהה" במקומות הנכונים. לבסוף, סיים הארי את סיפורו. "הוי, הארי!" קראה הרמיוני בעודה מזילה דמעה. רון ליפף את ידו סביבה. "הארי, אני שמחה שחזרת! נשמע שלא ממש נהנית..." אמרה הרמיוני. "הארי, תרצה להישאר לארוחת ערב? ההורים שלי אמורים לחזור בקרוב, וג'ורג'... נראה לי שהוא יחזור בשעה הקרובה." אמר רון. "אמ... הם לא כועסים עליי?" שאל הארי. מר וגברת וויזלי אהבו אותו כמעט כמו את אחד מילדיהם, אבל הארי לא היה בטוח כיצד הגיבו כשנפרד מביתם. "אולי, אבל אמא שלי תבין, ואבא בטח יתרכך אחרי שנסביר לו. ג'ורג' לא כעס עלייך גם קודם. הוא חשב שהיית צריך זמן לעצמך." השיב רון. הארי חייך. בשעות הערב המוקדמות, כשמולי, ארתור וג'ורג' שמעו את סיפורו של הארי, הם חיבקו אותו. עכשיו כשהם ידעו מה עבר עליו, הם שמחו להציע לו ארוחה משביעה לשם שינוי.          

הפרק הקודם		הפרק הבא