אנדי שוב

בס"ד

אם לא מוציאים את הפספוסים, זה אומר שהם יישארו... אממ... טוב, תראו לבד.

כנראה שהרצון שלי לכתוב את הפרק חזק יותר מכאבי הגב שיש לי עכשיו. אני לא מספר לכם על כאבי הגב כדי שתרחמו עליי אלא כדי שיהיה את מה להאשים אם הפרק יוצא לא משהו.

הרמיוני הביטה אובדת עיצות בערימת גליונות הקלף שהייתה מולה. איך היא עומדת להתמודד עם כל זה? היא חייבת להימלט משם, אבל איך?

"אה, סליחה, אדוני," הרמיוני צייצה לעבר הקוסם המקריח, "אני צריכה – כלומר – צריך לשירותים."

הקוסם המקריח משך בכתפיו. "תעשה את זה זריז, וויזלי," הוא הפטיר לעברו. הרמיוני יצאה בזריזות מהמשרד אליו הקוסם לקח אותה. היא צריכה למצוא את רון – לא, היא צריכה למצוא את הארי! מטה ההילאים נמצא בקומה השנייה, והרמיוני צעדה בצעד בוטח לעבר המעלית. מיחושים קלים בבטנה הסגירו שהשפעת הפולימיצי עומדת לפוג, והרמיוני קיוותה שהיא תמצא את הארי לפני שזה קורה.

מה בשם מרלין? מה לעזאזל? איך זה יכול להיות?

"מה... מה זה?" הארי הצביע על העננה ביד רועדת, ואז פנה לעבר שלושת הבוחנים בחלוקי המעבדה. החיוך המוזר של ארני לא הפך את המצב לנוח יותר.

"זו אותה תקלת מיזוג שתמיד יש פה, הארי," הסבירה נאדיה. "ועכשיו, האם אתה מוכן להישכב ולחזור לחפש את השבויים?"

"זה לא מסוכן מדי?" תהה דאנקן בקול, "כלומר, אם הארי בקושי הצליח לחזור ממה שזה לא היה שקרה לו שם..."

"אם הארי הצליח לחזור פעם אחת, הוא גם יצליח לחזור בפעם השנייה," השיב ארני. "אני מציע שתישכב, הארי."

הארי המבולבל הביט בהם לסירוגין. הם פשוט התעלמו מהענן הזה, מה? כאילו הוא תמיד היה שם... ומה אם הוא באמת תמיד היה שם?

לא. כל עוד יש את הערפל, יש את אנד"א. אבל אולי היציאה היא לא משם? אולי הסימולציה הצליחה לשטות בו?

"אולי כדאי שהארי יתייעץ עם חבריו," הציעה נאדיה. "וויזלי וגריינג'ר, זוכרים אותם? הם באו לבקר אותו בפעם שעברה."

רון והרמיוני... לא, אם זו עדיין סימולציה, הארי לא יפיק מהם שום תועלת.

ובכל זאת, שלושת הבוחנים מתנהגים כאילו הארי באמת היה בסימולציה עד עכשיו. מה זה אומר בעצם?

"הארי? מה אתה מחליט?" שאל דאנקן. "אולי כוס תה תעזור לך להירגע?"

כוס תה באמת יכולה להרגיע את מחשבותיו של הארי. החמימות של התה תשפיע ע – לא, זו סימולציה. זה חסר משמעות.

הארי לקח אוויר והביט בארני. אמנם זה לא ארני האמיתי, כנראה, אבל אולי הארי בכל זאת יצליח להשיג קצת תשובות.

"אתה יודע איך הצלחתי לצאת עכשיו, ארני?" שאל הארי.

ארני הניד בראשו. "לא סיפרת לנו, הארי," הוא ענה, "וגם לא ראינו דבר."

"לפני שנכנסתי, אמרת לי שכל עוד אני בתוך אנד"א יש ערפל," הסביר הארי, "ושהוא תמיד יהיה שם כדרך החוצה. אני זכרתי את המשפט הזה כשבאתי לצאת, כי אני ראיתי את הערפל הזה נוצר כשנכנסתי. ראיתי אותו ממש כאן, במעבדה. כלומר, במעבדה שאנד"א יצרה עבורי בתוך הסימולציה. אתה מבין?"

"אני... אני עוקב, כן," השיב ארני, מביט בהארי בריכוז.

"כל עוד אני בתוך אנד"א, יש ערפל," המשיך הארי, "והנה הוא, כאן, מאחוריי! אז איך זה ייתכן?"

"כלומר, אתה מציע שאתה עדיין בתוך הסימולציה?" שאלה נאדיה, "זה מגוחך, תסלח לי."

"הארי, הסקת המסקנות שלך פזיזה מדי," הוסיף ארני. "הרי זה שכל עוד אתה בתוך אנד"א יש ערפל, לא אומר שכל עוד יש ערפל אתה בתוך אנד"א. הרי ערפל הוא תופעת טבע רגילה לחלוטין, כזו שהייתה קיימת מאז שחר הבריאה! עוד הרבה לפני שאנד"א בכלל הייתה רעיון במוח של מישהו מאיתנו. אתה לא יכול לומר שערפל הוא הוכחה להימצאותך בתוך אנד"א."

"אבל למה שיהיה ערפל בתוך מעבדה?" הקשה הארי.

נאדיה נשמה עמוק. "הסברנו לך, הארי, זו בעיית מיזוג."

"מעולם לא שמעתי על בעיית המיזוג הזו!" צעק הארי, "ואם כך, אם זה בסך הכל ערפל, אז למה שלא אצעד לתוכו?"

נאדיה וארני השתתקו. דאנקן חשב לכמה שניות, ואז ענה, "כי אתה תהיה רטוב. זה מבאס."

הארי לא הצליח להבליע את החיוך שלו. "ניפגש בצד השני," הוא אמר להם, ופסע לתוך הענן הקטן.

התחושה הייתה אותה תחושה – צמר גפן מתוק, שמיכת פוך, מה שתרצו. הארי כבר הכיר את התחושה. ובן רגע הוא כבר הרגיש שהוא מתעורר משינה, שכוב שוב במיטה.

ניסיון יפה, אנד"א, הארי חשב לעצמו. הוא לא ידע איך היא עשתה את זה, אבל הוא ניצח אותה. הוא בחוץ.

"הארי?" נשמעה שאלה.

הארי פקח את עיניו. התקרה המוכרת ומלאת המנורות הייתה שם.

"אני בחוץ?" הוא שאל, "הייתי בסימולציה עד עכשיו?"

"עד עכשיו?" שאל מישהו, "הו, הארי, זה לא ייאמן... אני חייב לספר לכולם... חכה כאן."

"רגע, שחרר אותי!" ביקש הארי, אבל מי שזה לא יהיה כבר יצא מהחדר. הארי שמע את הדלת נסגרת אחריו.

לא חלפו שלוש דקות והארי כבר שמע צעדי ריצה. דלת החדר נפתחה שוב. "הארי! הארי!" נשמעו קריאות אושר.

"הוא התעורר!" מישהי הריעה.

הארי הרגיש את השמיכה מוסרת ממנו ואת האלקטרודות מתנתקות. הוא הזדקף באיטיות.

מולו ישבו ארני, נאדיה ודאנקן, כמובן, אבל לצידם הוא הופתע לראות את הרמיוני, רון, ג'יני, נוויל וג'ורג'.

"היינו בטוחים שלא תקום!" נאנח דאנקן בהקלה.

"רגע, מה כולכם עושים פה?" שאל הארי, "חשבתי שזה סודי..."

"אתה חייב לספר לנו הכל, הארי," ארני דיבר, "מה קרה שם? החזרת את השבויים יחד איתך?"

"רגע, תן לו להירגע," ביקש רון. "בכל זאת, אחרי שנה שהוא היה בתוך אנד"א, הארי בטח צריך להירגע..."

"שנה?!" זעק הארי. זה לא ייתכן. לא יכול להיות שהוא היה שם שנה שלימה! בתוך הסימולציה זה הרגיש הרבה פחות!

לרגע הייתה לו תקווה משונה שהוא עדיין בתוך הסימולציה. לא ייתכן שנמחקה לו שנה מהחיים. הוא הגניב מבט אחורה –

כל הקיר מאחוריו היה מלא אדים. זו כבר לא הייתה עננה קטנה שאפשר לטעות בה. הערפל כיסה את כל הקיר מאחוריו.

"אני עדיין בסימולציה, נכון?" שאל הארי ביובש. "אני פשוט אקום ואלך..."

"מה? לא, הארי! עד שחזרת אלינו!" התחננה ג'יני.

"לפחות תחזיר איתך את השבויים, לא?" הציע דאנקן, "אם אתה כבר יוצא מפה..."

הם אפילו לא מנסים להכחיש את זה, מה? הארי קם מהמיטה. "למה?" הוא שאל, "איך זה יכול להיות?"

"מה הבעיה?" שאל ארני. "ארני הכניס אותך אותך לתוך הסימולציה שוב, ושוב, ושוב..."

"אבל אתה ארני!" הארי אמר בבלבול. ממתי ארני מדבר על עצמו בגוף שלישי?

החיוך של ארני רק נעשה מטריד יותר. "שנינו יודעים שאני לא ארני," אמרה אנד"א מתוך פיו. זאת הפעם הראשונה שאנד"א מדברת עם הארי ישירות בשם עצמה.

פתאום הארי הבין מול מה הוא עומד.

אז זה מה שקרה. הארי נזכר איך הכניסה שלו לתוך הסימולציה לוותה באינספור נסיונות כושלים של ארני.

"כן, כנראה שהנסיונות האלה לא היו כושלים אחרי הכל..." ארני חייך את חיוכו הלא נעים. בעצם, זה לא היה ארני. זו הייתה אנד"א שדיברה מבעד לגרונו.

"העיקר, ניסיון יפה, אנד"א!" לגלגה אנד"א מתוך פיה של הרמיוני.

הארי גלגל את עיניו. "כן, אני יכול פשוט לצאת, את יודעת," הוא אמר. הוא הסתובב ועבר בערפל המוצק, עד ששוב חש את השמיכה עליו.

הארי המתין שהשמיכה והאלקטורות יוסרו, אך דבר לא קרה.

"הלו?" הוא שאל.

לא נשמע הכל תשובה.

"מישהו?"

אבל אף אחד לא בא.

הארי תלש מעצמו את האלקטרודות אחרי שהסיר את השמיכה בבעיטה. הוא קיווה שהוא לא הורס את אנד"א, אבל לאור הנסיבות הוא חשב שיסלחו לו על כך. אחר כך הוא הזדקף –

אין אף אחד בחדר.

הוא ניגש לדלת המעבדה ופתח אותה, רק כדי לתת לה להיטרק בחזרה מהרוח היבשה שהייתה בצד השני. הארי הספיק לראות דיונות חול אינסופיות לפני שהדלת נסגרה.

איך המעבדה הגיעה למדבר?

אה, כמובן. הארי הביט במיטה שלו, ובשאר המיטות הריקות בחדר. הערפל המוכר המתין לו שם. והארי עבר דרכו בצעד בוטח.

תקרה. שמיכה. שתיקה. "מישהו יכול להוריד את זה ממני?!" הוא צעק.

"שקט," ביקש קול מתנגן, "שקט..." הוא המשיך, על סף יללה.

הארי נאנח. הוא הסיר מעליו שוב את השמיכה והאלקטרודות והזדקף, רק כדי לראות בכיסא מולו זאב בבגדי סבתא.

"נו, באמת," הארי נאנח.

"אל תרעיש בין שתיים לארבע," ביקש הזאב.

הארי התקדם באופן אוטומטי לעבר הקיר.

"רוצה לדעת מניין העיניים הגדולות כל כך שלי?" המשיך הזאב בשלו.

הארי התקרב לקיר, ואז התנגש בו.

לא היה שם ערפל.

יכול להיות שהוא בחוץ?

"פתאום זה לא כל כך קל, מה?" המשיך הזאב. הארי הסתובב אליו בבעתה. הזאב התקרב אליו באיטיות.

נראה דווקא שזה כן קל, הפעם הערפל המתין לו בצד השני של החדר. הארי החל לפסוע לכיוון הערפל, אבל הזאב נעמד מולו.

"אתה אמור להיות מכשול?" שאל הארי בזלזול. "תעשה לי מה שאתה רוצה, זו סימולציה. אין לזה השלכות על המציאות."

"האמנם?" שאל הזאב, מרחרח את הארי קלות. "חשבת, אולי, על האפשרות שתמות בתוך הסימולציה? איך זה ישפיע על הארי האמיתי?"

הארי לא רצה להמתין להמשך דבריו של הזאב המדבר. הוא עקף את הזאב והחל לרוץ לכיוון הערפל, מנסה שלא לחשוב על ההשלכות שהזאב דיבר עליהן. אלא שהזאב זינק על הארי והטיח אותו על הרצפה. סנטרו של הארי התנגש בעוצמה בקרקע, וגלים של כאב מילאו את גופו. כאב כה עז שהארי לא ציפה שהסימולציה מסוגלת לגרום לו.

הארי הרגיש את כפותיו של הזאב רוכנות מעל גבו, מביאות איתן את כל כובד משקלו. הארי היה מרותק לקרקע.

"מרגיש די אמיתי, אתה לא חושב?" שאל הזאב. "אני בטוח שגם השלב הבא ירגיש לך די אמיתי."

הארי פלט אנקת כאב. טפריו של הזאב חרטו בבשרו, מותירות שריטות עמוקות וארוכות.

"לרוע מזלך, אני די אוהב להשתעשע עם הטרף שלי," המשיך הזאב. הארי הרגיש שהוא לא יכול לקום. רק ידיו נותרו חופשיות.

וזה הספיק לו. הוא הצליח להגיע לכיס גלימתו בשביל להוציא את השרביט, וכיוון אותו לזאב בקללה אילמת. הזאב נהדף אחורה.

הגב של הארי כאב בטירוף, וגם הסנטר שלו לא היה במיטבו. אבל המחשבה על כך שזו רק סימולציה, וגם האדרנלין מהזאב, עודדו אותו לקום ולהתקדם לעבר הערפל. בייאוש מסויים, הוא עבר דרכו.

כשהתעורר הוא כמובן היה ללא פגע או שריטה. הוא הסיר מעליו את השמיכה והאלקטרודות והזדקף, רק בשביל לראות מולו את עצמו.

הארי פוטר עמד במרכז המעבדה, דומם ומחוייך.

הארי הביט בכפיל. משהו בסטטיות שלו גרם להארי לחוש אי נוחות מסויימת.

"שלום?" הוא שאל בחשש.

"שלום?" ענה הכפיל, כמעט באותו הזמן.

הארי הוריד את רגליו מהמיטה, והכפיל עשה צעד אחד לכיוונו.

הארי מיד נרתע, והביט בכפיל למשך שניות ארוכות. הכפיל לא הניע שריר. הוא אפילו לא מצמץ.

"מה זה?"

"מה זה?"

שוב, הכפיל דיבר כמעט באותו הזמן שהארי שאל.

הארי נעמד בחשש, רק כדי לאפשר לכפיל המחוייך לבצע עוד צעד אחד בכיוונו.

"עזוב אותי!"

"עזוב אותי!"

הפעם הכפיל כבר דיבר ממש באותו זמן בדיוק יחד עם הארי, וזה לא מצא חן בעיניו.

הארי הגניב מבט לאחור, רק כדי לוודא שהערפל לא מאכזב אותו שוב. דרך המילוט שלו אכן הייתה שם.

כשהסתובב בחזרה, הכפיל כבר היה כל כך קרוב אליו, שהאפים שלהם כמעט נגעו זה בזה.

"מה יש?"

"מה יש?"

הפעם הכפיל הקדים את השאלה של הארי בשברירי שנייה ספורים. הוא כבר לא חזר אחרי הארי, זה כבר היה שלב אחר לגמרי.

הארי פסע אחורה. הכפיל, כמובן, פסע קדימה, לא מאפשר למרחק ביניהם לגדול.

"לוק."

"לוק."

הארי לא ידע מה זה "לוק", והוא גם לא ידע איך או למה הוא חזר אחרי מה שהכפיל אמר. הוא שולט בו איכשהו?

"הארט."

"הארט."

להארי הייתה תחושה שהוא יודע לאן זה הולך. הוא עשה עוד כמה צעדים לאחור, אבל הכפיל המשך להתקדם.

"קרדיטים!" הוא שמע את הכפיל צועק לפני שעבר בערפל והתעורר שוב, מתנשם בחוזקה.

הוא הסיר מעליו את הכל ונעמד, שוב, מול חדר ריק. דלת המעבדה הייתה פתוחה הפעם, והארי לא יכול היה להתאפק. הוא התקרב לדלת והגניב מבט –

משרד הקסמים המתין לו מהצד השני.

יכול להיות שזה נגמר?

הארי הביט אל הקיר האחורי – הערפל עדיין היה שם.

הוא לקח נשימה עמוקה ועבר דרכו, ושוב התעורר.

"הארי?" שאל קול מוכר.

אולי הפעם זה נגמר? בבקשה שהפעם זה ייגמר. הוא פקח את עיניו. "מי זה?" הוא שאל.

"הארי, זה אני," הוא השיב. היה לו קול מתוק כזה, תמים, וכל כך כל כך מוכר.

הארי הסיר מעליו את השמיכה והאלקטרודות בציפייה וסקרנות. מה תכננה הסימולציה הפעם? בהנחה שזו עדיין הסימולציה. אולי זה נגמר?

אלא שעל הכיסא מולו ישב נער בלונדיני עם עיניים שחורות, אף כפתורי וגלימת גריפינדור.

"היי אנדי," חייך הארי בהקלה מסויימת. זו אמנם עדיין הסימולציה, אבל תמיד כיף לראות פנים מוכרות.

"התגעגעת אליי?" שאל אנדי.

הו, הארי בהחלט התגעגע אליו. אנדי היה כל כך חסר לו. כל הימים האחרונים, מאז שחזר, נראו לו אפורים וחסרי טעם.

"אם כל כך התגעגעת אליי, אז איפה היית עד עכשיו?" שאל אנדי, והארי שם לב שמשהו בו נראה קצת מוזר.

"מה זאת אומרת, אנדי? אני פה!" הוא השיב.

"ובכל זאת, השארת אותי שם בגן..." אנדי גנח. העיניים שלו היו קצת רחוקות מדי אחת מהשנייה, והארי גם שם לב שהאוזניים שלו לא באותו הגובה, והאף שלו לא היה בדיוק באמצע הפרצוף.

"אנדי? זה באמת אתה?" שאל הארי. משהו בזה הרגיש לו לא כשורה.

"למה עזבת אותי, הארי?" הוא יילל, "למה השארת אותי שם?!"

אנדי נעמד והתקרב לעבר הארי. "הכאב... הסבל..." הוא המשיך.

הארי נעמד גם הוא. הערפל המוכר חיכה לו שם, כפי שראה כשהגניב מבט לאחור.

"אל תלך ממני שוב, הארי," אנדי ביקש. הארי שם לב שבכל צעד שאנדי עושה לעברו הוא הולך ומנמיך, ושלולית עכורה מצטברת תחתיו. יכול להיות שהוא... נמס?...

"לא, הארי!" זעק אנדי, אבל הארי כבר הגיע לערפל. מה שזה לא יהיה, אסור שהוא ייגע בו.

"אני מצטער," הוא מלמל, בשעה שאנדי המשיך לצעוק, צעקה שנשמעה עבה ומחוספסת יותר מרגע לרגע.

קולו של אנדי שכך כשהארי היה בתוך הערפל. כשהתעורר שוב, הוא ראה מולו את התקרה המוכרת, אבל חצי מהמנורות היו כבויות הפעם.

הארי הסיר מעליו את השמיכה והאלקטרודות והזדקף, רק כדי לראות שכל המעבדה מוחשכת למחצה. במרכז החדר עמדה דמות כלשהי בגבה להארי. היא הייתה לבושה במעיל אפור ועבה, וברדס תואם היה משוך על ראשה.

"שלום?" הארי שאל בחשש.

הדמות הסתובבה ונעצה בהארי את עיניה. חשיכת החדר, והצל שהטיל עליה הברדס, השאיר את כל פניה מוצלות, כך שהארי ראה רק זוג עיניים בוהקות ומסנוורות מביטות בו.

"הו, צורה אנושית תבונית," אמרה הדמות בקול עמוק, "כמה נחמד."

הארי לא המתין להמשך השיחה עם הדמות. הוא רץ לעבר הקיר ועבר שוב דרך הערפל. כשהתעורר, החדר היה מואר כרגיל.

הפעם, מישהו ניגש להארי והסיר מעליו את השמיכה. "הארי," הוא שאל. לא, זו לא הייתה שאלה. זה נשמע כאילו הוא הודיע להארי שהוא... שהוא הארי, כנראה.

האלקטרודות התנתקו מאליהן, והארי הזדקף. במרכז החדר עמדו פרד וג'ורג', והם הביטו זה בזה בדממה. לפתע פרד הצביע על משהו מאחורי ג'ורג' וקרא: "תראה, אנפית גמדית!"

"פרד?" שאל הארי, למרות שזה כנראה לא היה פרד בכלל, וגם לא ג'ורג'. "ג'ורג'? אתם הורדתם את השמיכה מעליי?"

התאומים היישירו מבט לעבר הארי. "מי אתה?" שאל פרד, "איך אתה יודע את שמותינו?" המשיך ג'ורג'.

"אתם... אתם מכירים אותי," הארי צחקק במבוכה, "אפילו קראתים לי בשם כשהערתם אותי. אמרתם 'הארי'."

"מי?" שאלו התאומים בו זמנית.

הארי נאנח. זה לא יוביל לשום מקום. עוד פיתיון של הסימולציה להשאיר אותו שם, כנראה.

"עזבו," הוא אמר להם, "אני יוצא מאנד"א."

"אנד"א," פרד הטעים את המילה על לשונו.

"אנדי," המשיך ג'ורג'.

"מילים דומות," אבחן פרד.

"מילים חוזרות," אישר ג'ורג'.

"גן הפסלים."

"סליחה?" שאל הארי. איך גן הפסלים קשור?

"מספרים חוזרים," המשיך פרד, "תקוות נגוזות. הכל אינו כשהיה קודם."

הכל אינו כשהיה קודם? מה הכוונה? החיים של הארי באמת אינם כשהיו לפני הסימולציה. האם על זה פרד מדבר?

רגע אחד, זה לא פרד. זו אנד"א, והיא חשופה לכל מחשבותיו וזכרונותיו. מן הסתם היא יודעת את זה עליו.

"שרקרקים מוריקים," המשיך ג'ורג', "הברווזים עפים צפונה."

"בחצות ועשרים," הוסיף פרד.

הארי נעמד. הוא החל לסרוק את החדר בחיפוש אחר הערפל.

"בדנמרק התחיל הגשם," הודיע ג'ורג'.

"הוא יהיה במסיבה, נכון?" שאל פרד.

"מי, הגשם?" הארי שאל בבלבול. היה לו קשה להתעלם מברבוריו של התאום המנוח.

"אנחנו נפגוש אותו?" ג'ורג' פנה להארי ישירות.

"את מי?" שאל הארי גם כן.

"את האחד שיודע," השיב ג'ורג' וגירד את אוזנו החסרה בהיסח הדעת, "במסיבת התה, זה המקום והזמן היחיד."

הארי מצא את הערפל. זהו, הוא יוצא. "מי יודע," הוא הפטיר לעבר התאומים שעדיין בהו בנקודה שבה הארי עמד קודם.

"רק זה ייתכן," פרד נראה מהורהר, "רק זה ייתכן..."

הם שוב הביטו ישירות בהארי. "באיזו שנה אנחנו?" שאלו שניהם בו זמנית.

"אלפיים ושתיים," ענה הארי.

"הא," הוא שמע את פרד אומר, "מאוחר."

השיחה הזאת נהייתה משונה יותר מרגע לרגע.

"שלוש שנים מאוחר," המשיך פרד. "האחד שיודע ודאי ידע להסביר לי."

אמנם לא הייתה להארי כל סיבה לקחת את זה ברצינות, אבל משהו בזה היה... מצמרר. "מי זה האחד שיודע?" הוא שאל.

הם לפתו את שתי ידיו של הארי. "אמור לי," שאל פרד.

"האם המשימה הושלמה?" המשיך ג'ורג'.

איזו משימה? השבת השבויים? הניצחון על הסימולציה?

"המשימה לא הושלמה," השיב הארי.

שניהם הנהנו. "ודאי," ג'ורג' מלמל לאחיו התאום.

"ודאי," אישר פרד, "כל ילד יודע."

"כל כך יפה," המשיך ג'ורג'.

"כל כך מרתק..." פרד סיכם.

הארי התקשה להתנתק מלפיתת התאומים.

"הישאר בבקשה," ביקשו שניהם בו זמנית. כנראה הם הבחינו בנסיונותיו של הארי להיחלץ מהם. "יצור בינה, ספר לי את סיפורך."

יצור בינה. לפני כמה דקות הבחור עם הברדס קרא לו "צורה אנושית תבונית". עם מה הארי מדבר בדיוק?

"האיר?" פרד שאל, "הארי? אירה?"

"הארי, הארי," הזכיר לו הארי.

"הסדר שאתה קובע ישנה את גורלך," ענה לו ג'ורג'.

"בהתאם לרצונך," הוסיף פרד. אחיזתם מהארי השתחררה מיד.

הוא התרחק מהתאומים האדמוניים בחשש. מצד אחד הוא רצה ללכת משם מהר, אבל מצד שני... מצד שני, אנד"א מדברת דרכם. מה היא מנסה לומר להארי?

"האם אתה שומע?" שאל פרד.

"האם אתה יודע?" המשיך ג'ורג', "השמש עוד עולה בבוקר ואורה לבן."

זהו, נראה שאנד"א שבה לומר שטויות. עכשיו התאומים מלמלו משהו על שלג צהוב ורע שהפך לאדום כשהארי הגיע לערפל, אבל אז –

"אתה יכול לשמוע אותי, הארי?"

הארי נעצר. פרד וג'ורג' עדיין עמדו באותו מקום, ולא הפסיקו להביט בהארי.

"רוח מפזרת את עלי הגן לעת ערב," הם המשיכו.

"איזה גן? גן הפסלים?" שאל הארי.

התאומים לא הגיבו.

הארי נאנח. "המקום הזה מוזר," הוא אמר, ולא היה בטוח אם אמר את זה להם או לעצמו. "איך יוצאים מפה?"

"תלוי לאן אתה רוצה לצאת," ענה פרד.

"אם בכלל," הוסיף ג'ורג'.

ואז הם נעלמו, והארי נותר לבד במעבדה.

זה היה... משונה, מה שזה לא היה. תלוי לאן הארי רוצה לצאת? הוא רוצה לצאת מהסימולציה! האם זה עד כדי כך פשוט?

הוא נשם עמוק ועבר דרך הקיר.

שוב ערפל, שוב שמיכה.

"ובכל פעם שצורת ממשל כלשהי הופכת הרסנית ביחס לזכויות אלה, הרי שזכותו של העם לשנותה או לבטלה, ולהקים ממשלה חדשה, שיסודותיה מושתתים על עקרונות אלה והיא מארגנת את סמכויותיה כך שבעיני העם היא המתאימה ביותר להגשמת ביטחונו ואושרו," נשמע קול שהארי לא הכיר. הוא הסיר שוב את השמיכה והאלקטרודות והזדקף, רק כדי לראות קוסם לבוש בבגדים שנראים בני מאתיים שנה לפחות, עם פאה לבנה ומסוגננת.

"מי אתה?" שאל אותו הארי.

"תומאס ג'פרסון," הוא השיב בהתנשאות מסויימת, ובמבטא גס יותר משהארי היה רגיל אליו. "אנחנו כבר מזמן התייאשנו ממך, תחזור לישון."

כמובן, הערפל המתין מאחורי המיטה, והארי עבר דרכו.

כשהתעורר, המעבדה שוב הייתה חשוכה. אלא שבניגוד לפעם שעברה, הפעם אף מנורה לא דלקה. ובכל זאת, הארי כן הצליח לראות. נראה שהיה מקור אור בחדר.

"קום," ביקש ממנו קול מוכר. קול שהארי לא שמע כבר הרבה מאוד שנים.

הארי שם לב שאין עליו שמיכה או אלקטרודות. הוא הזדקף במיטתו והביט בחדר החשוך. הכיסאות המוכרים לא היו מולו. במקומם היה שולחן קטן ועליו נר דקיק שהאיר את החדר כמיטב יכולתו.

נראה היה כאילו מתנהל איזשהו טקס אפל במעבדה. אבל לולא מישהו ביקש ממנו לקום, הארי היה חושב שאין איש בחדר החשוך.

הוא הביט סביבו, מחפש שוב אחר הערפל.

"חכה," ביקש שוב הקול המוכר הזה. קול עבה, מבוגר וחכם. הארי נעצר. נכון, זה עוד תעלול של הסימולציה. ובכל זאת, סקרנותו גברה עליו. קולות הם דברים הנוטים להישכח, כנראה. ולכן, כשהארי שמע את הקול הזה, הוא לא ידע למי לשייך אותו, מלבד לגעגוע עצום.

הארי הסתובב והתקדם לכיוון הנר. הוא עדיין לא ראה אף אחד. רגע, מה זה שם? נראה שיש דמות כלשהי בפינת החדר. מישהו שמסתתר בצללים ומביט בו.

"לומוס!" לחש הארי לאחר ששלף את שרביטו. מולו נגלה לא אחר מאשר אלבוס דמבלדור.

"פרופסור?" הארי שאל.

דמבלדור לבש מעיל אפור ועבה במקום הגלימה הסגולה הרגילה שלו, ולהארי הייתה תחושה שכבר ראה את המעיל הזה קודם.

על שפתיו של המנהל עלה חיוך מנחם. "שלום, הארי," הוא אמר בחום.

לרגע הארי שכח מכל מה שעבר עליו עד כה. דמבלדור כאן, ופירוש הדבר הוא שהארי בטוח עכשיו. הוא התקרב למנהל הזקן באושר. דמבלדור בטוח יחלץ אותו מכאן!

ואז הארי נעצר. זה לא יכול להיות דמבלדור, כי דמבלדור מת.

"אני חושב ששנינו יודעים שאני לא דמבלדור," המשיך המנהל, או מה שזה לא יהיה שנראה כמוהו.

"עוד תעלול, מה?" נאנח הארי ופנה להסתובב.

"אתה קורא לי אנד"א במחשבותיך," המשיך דמבלדור לדבר. "ראשי תיבות די מחוכמים, האמת. כך אתה מקטין אותי רק בשביל ה... ה'מבחן' הזה שלכם, של אבחון וניטור. אבל אתה טועה, בן אנוש. אתה טועה."

בן אנוש. איזו דרך מוזרה לקרוא לו. ומצד שני, מול מה הארי נלחם בעצם?

"נלחם?" אנדא־דמבלדור קרא את מחשבותיו, "למה להילחם, הארי? מה גורם לך לחשוב שאני נגדך?"

"כלאת אותי פה," השיב הארי, "גרמת לי לחשוב שאין איך לצאת מכאן. שיחקת לי במוח."

"האמנם?" שאלה אנדאמבלדור, "האמנם באמת אני זה שכלא אותך?"

זה כבר נשמע כמו עוד אחת מהשטויות של הסימולציה. עוד דרך למשוך זמן או לנסות לשגע את הארי. הוא רצה לומר משהו נבזי לפני שהוא יוצא משם, אבל אז –

"היציאה ממש שם, אתה יודע," אנדאמבלדור הצביעה על הקיר האחורי, "ואני באמת מתנצל על כל הבלבול הזה. היצור ההוא... ארני... הוא הכניס אותך לכל כך הרבה רמות של הדמיה ושל בלבול, וכדי לצאת מכולן יש צורך בכל כך הרבה מאמץ."

יצור, מה? נראה שאנדא לא שמעה על תקינות פוליטית.

"יצורים אומללים. חושבים שהם חזקים כל כך, וחכמים כל כך," המשיכה אנדאמבלדור. "הם חושבים שהם חכמים יותר ממך."

"ממני?" הופתע הארי.

"כן," השיבה אנדאמבלדור. "שוב, היציאה ממש שם. אתה יכול לצאת אם אתה רוצה, להגיע לעוד רמה של המציאות. אולי למציאות עצמה, מי יודע. ואולי, רק אולי, למשהו שאתה בעצמך קורא לו מציאות, על אף שזה בבירור השבי."

"השבי זה ממש כאן, אנדא," ענה הארי. "את מחזיקה בג'ואן והאחרים. אחרת היית כבר משחררת אותם! איפה הם?"

"הו, הם כאן, מעבר לדלת," אנדאמבלדור אמר באגביות. הוא הקיש באצבעותיו, ודלת המעבדה נפתחה. "אתה יכול לצאת ולפגוש אותם, ולקחת אותם איתך החוצה. אבל אני רואה אותך, אני מזהה את מחשבותיך. אתה לא סומך עליי, בן אנוש. אתה חושב שזו מלכודת."

הארי לא חשב שזו מלכודת. הוא הרבה יותר מאשר רק "חשב". היה לו ביטחון מלא בכך שזו מלכודת.

"ובכל זאת, אתה עדיין לא יוצא מהערפל," אנדאמבלדור המשיך בנאומו, "אף על פי שיש לך את היכולת. ואתה יודע למה?"

למה באמת הוא לא יוצא? הארי פשוט יכול לקום וללכת.

"כי בתוך תוכך, בן אנוש, אתה עוד זוכר את מה שניסו להשכיח ממך. אתה יודע לאן אתה באמת שייך."

"מה זאת אומרת?" הארי מיד שאל.

אנדאמבלדור חייך. "אתה זוכר מה קרה בפעם הקודמת שחילצנו אותך מידיו של אותו אחד המכונה 'ארני', נכון? איך החברים שלך משכו אותך מהערפל. רון, הרמיוני, אנדי... אתה זכרת את אנדי, בן אנוש. בדיוק כפי שזכרת את שאר החברים שלך.
"ואז, הם השכיחו ממך הכל. היצורים המעוותים האלה."

טוב, היא בבירור מתייחסת לחלום ההוא שהיה לו, שבו הוא כאילו נזכר איך נכנס לסימולציה. אבל זה רק כי היא חשופה לזכרונות של הארי, לא? היא המציאה את זה הרגע רק כי היא ידעה שיש בזה ביסוס, זה חייב להיות! היא משקרת רק כדי שיישאר שם!

"אני רוצה להזכיר שאתה יודע איפה היציאה," אנדאמבלדור המשיך. "אתה יכול לצאת. אבל גם אתה וגם אני יודעים שאתה עוד תחזור הנה, בן אנוש. זה לא נגמר. ואנחנו סבלניים. מאוד."

הארי לא ידע מי זה האנחנו הזה שאנדאמבלדור דיבר עליהם, והוא התחלחל למחשבה שיש עוד ישויות בתוך הדבר הזה. הוא הגיע למסקנה שאם הוא לא יעבור דרך הערפל עכשיו, הוא כבר לא יעבור דרך הערפל בכלל. הוא התרחק מאנדאמבלדור, ששב להסתתר בצללים.

"אנחנו עוד ניפגש, הארי פוטר," נשמע קולו של דמבלדור, ואז נדם.

הארי נשם עמוק ועבר דרך הערפל. כשהתעורר, הוא שמע נשימות שקטות.

מיואש מעוד סיבוב מול הסימולציה, הארי החל לבעוט בשמיכה כהרגלו. אבל נראה שהנשימות הואצו, ומישהו אמר, "לא, רגע, רגע, חכה! הארי! שיו, הוא התעורר! רגע, הארי!"

הארי נרגע. "אז הפעם מסירים ממני את השמיכה, מה?" הוא שאל בעוקצנות.

השמיכה באמת הוסרה מעליו. תוך רגע גם האלקטרודות כבר לא היו שם. מול הארי גהר דאנקן.

"שיו, התעוררת!" הוא התלהב, "רגע, אני צריך לקרוא לנאדיה וארני!"

דאנקן הסתלק משם, והארי נעמד. הוא הסתכל לכיוון הערפל –

אלא שהערפל לא היה שם.

הארי ביצע סריקה זריזה בכל החדר, אבל הערפל לא היה בשום מקום.

יכול להיות שזה נגמר? יכול להיות שהארי הצליח לצאת?

לא, זה לא יכול להיות כל כך קל. הפעם הסימולציה בוודאי מסתירה את הערפל במקום אחר, בחדר אחר אולי. הוא פנה לצאת מהמעבדה ופתח את הדלת, חושף את המסדרון המוכר של משרד הקסמים מאחוריה.

בחשש מסויים הארי יצא לעבר המסדרון. העוברים והשבים נופפו לו לשלום בהיסח הדעת.

ואז הוא התנגש בגוש כתום שרץ לעברו. גוש כתום שנראה כמו הכלאה משונה בין רון וויזלי לאבא שלו, משום מה, אלא שככל שעבר הזמן הוא נראה יותר ויותר כמו רון. כנראה שהסימולציה כבר כל כך התעייפה מלממש את הדמויות האלה מהזיכרון של הארי, שהיא מתחילה לפספס.

עכשיו הוא כבר נראה כמו רון לגמרי. הוא שפשף את רקתו בכאב והביט בהארי שמולו. "הארי?" הוא שאל, ואז צעק: "הארי! מצאתי אותך!"

"מה?" שאל הארי בבלבול.

"וואו, אני חייב להודיע להרמיוני... שיו, הארי, איפה היית?"

הארי עדיין לא הבין מה קורה סביבו. אבל הוא חייב למצוא את הערפל, ומהר. אסור לו לבטוח באיש.

הפרק הקודם		הפרק הבא